וייקס
וייקס (בספרדית: Vieques) הוא שמם של אי ורשות מקומית הנמצאת עליו המהווים חלק מפוארטו ריקו. האי נמצא במרחק של 13 קילומטרים מזרחית לאי המרכזי פוארטו ריקו, אורכו 34 קילומטרים ורוחבו 6 קילומטרים. היישוב באי מרוכז בשני חלקים- העיירות איסבל סגונדה, המהווה את המרכז השלטוני ונמצאת בצפון האי, ואספרנסה, הנמצאת בדרום האי. באי גרים בסביבות 10,000 תושבים.
| |||
 | |||
| מבט אווירי על וייקס | |||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||
|---|---|---|---|
| שטח חסות |
 פוארטו ריקו | ||
| תאריך ייסוד | 1843 | ||
| שטח | 348.15 קמ"ר | ||
| גובה | 37 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 8,249 (1 באפריל 2020) | ||
| קואורדינטות | 18°08′40″N 65°26′40″W / 18.14444444°N 65.44444444°W | ||
| אזור זמן | UTC -4 | ||
|
(למפת פוארטו ריקו רגילה)  | |||
היסטוריה עריכה
גילוי האי מיוחס לכריסטופר קולומבוס, אשר הגיע לפוארטו ריקו ב-1493. הספרדים השתלטו על האי זמן קצר לאחר מכן. בתחילת המאה ה-16 ריכוז של בני טאינו באי התמרד נגד השלטון האירופאי, אך הספרדים דיכאו את ההתמרדות והניצולים מקרב בני הטאינו שועבדו.
עם זאת, הספרדים לא באמת יישבו את האי והוא נותר במשך 300 שנים חסר פיקוח ושלטון. בקרבות בין המעצמות האירופיות באזור במאות ה-17 וה-18, הספרדים הדפו ניסיונות של צרפת, בריטניה ודנמרק להתיישב באי. היה אפילו ניסיון להפוך את האי למושבה סקוטית ב-1698, אך הם לא הצליחו לאכוף את ריבונותם שם.
בתחילת המאה ה-19 הספרדים החלו בניסיונות ליישב את האי ולאבטח אותו. ב-1832 החלו הניסיונות להפוך אותו לראוי ליישוב והוא סופח רשמית לפוארטו ריקו ב-1854. במחצית השנייה של המאה ה-19 אלפי מהגרים שחורים מאיים שונים באזור, בהם סנט תומאס, סנט קיטס, נוויס וסנט קרואה, באו לווייקס כדי לעבוד במטעי סוכר. חלקם באו כעבדים וחלקם כמהגרים עצמאיים. מאז הם מהווים חלק חשוב בחברה בווייקס.
לאחר תבוסת ספרד ב-1898 במלחמת ארצות הברית–ספרד וייקס ושאר פוארטו ריקו הועברו לשלטון ארצות הברית.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, תעשיית גידול הסוכר, עליה התבססה כלכלת וייקס, החלה להידרדר בגלל נפילת מחירי הסוכר וחוסר-שקט תעשייתי. רבים מתושבי האי הוכרחו לעבור לפוארטו ריקו עצמה או לסנט קרואה כדי למצוא עבודה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, צי ארצות הברית רכש שני שלישים מהאי במטרה להרחיב את הבסיס הימי בפוארטו ריקו עצמה, שמטרתו הייתה לספק חוף מבטחים לספינות הבריטיות מפני הצוללות של גרמניה הנאצית. רבים מהתושבים בחלקים באי שנרכשו גורשו. למרות שלבסוף המטרה לא הוצאה לפועל, האי המשיך לשמש את הצי לאימונים צבאיים וכמטווח לפצצות וטילים.
תושבי האי מחו על כך וכעבור 60 שנים בערך, ב-2003 נסגר המטווח ורובו הפך למקלט לאומי לחיות בר. כעבור שנה נסגר גם הבסיס בפוארטו ריקו עצמה.
כלכלה עריכה
כלכלת האי התבססה בעיקר על גידול סוכר, אך הוא הצטמצם בעשורים הראשונים של המאה ה-20 וקרס סופית בשנות הארבעים לאחר שצי ארצות הברית קנה את שטחי רוב המטעים. האפשרויות המעטות שנותרו לפרנסה לאחר מכן היו חקלאות ודייג. משנות ה-70 ג'נרל אלקטריק העסיקה מאות עובדים המפעל שלה. האבטלה עדיין הייתה נרחבת ובמפקד בשנת אלפיים המשכורת החציונית באי עמדה על פחות מרבע מזו בכלל ארצות הברית.
לאחר סגירת בסיס הצי ב-2003 החלו עבודות לשיקום החקלאות באי, ניקוי האזורים המזוהמים ממטווח הפצצות, וניסיון לפתח את האי כיעד תיירותי.
תחבורה עריכה
נמל התעופה אנטוניו ריברה רודריגס משרת את האי ומציע טיסות ליעדים בפוארטו ריקו עצמה, בהם בירת פוארטו ריקו סן חואן.
קישורים חיצוניים עריכה
וייקס, ברשת החברתית פייסבוק- וייקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
