וילהלם טל (אופרה)
האופרה וילהלם טל (באיטלקית: Guglielmo Tell, בצרפתית: Guillaume Tell) עוסקת בקורותיו של הגיבור השווייצרי וילהלם טל שחי לפי המסופר בקנטון אורי ופעל שם נגד המושל העריץ גסלר. זו האופרה האחרונה שכתב המלחין האיטלקי ג'ואקינו רוסיני תוך הסתמכות על מחזהו של פרידריך שילר.
פסלו של וילהלם טל באלטדורף, קנטון אורי, שווייץ | |
מידע כללי | |
---|---|
מלחין | ג'ואקינו רוסיני |
לבריתן | ויקטור־ז'וזף אטיין דה ז'ואי |
תאריך יצירה | 1828 |
סוגה | אופרה דרמטית |
שפה | צרפתית |
מספר מערכות | 4 |
זמן התרחשות העלילה | תחילת המאה הארבע עשרה |
מקום התרחשות העלילה | שווייץ |
תפקידים | |
הצגת הבכורה של האופרה המפורסמת בוצעה באופרה של פריז, מקום מושבו של המלחין, באוגוסט 1829. הליברית נכתבה בשפה הצרפתית על ידי אטיין דה ז'ואי (Etienne de Jouy), בתוספת שינויים שהכניס איפוליט ביס (Hippolyte Bis). האופרה כוללת רק ארבע מערכות, אך היא ארוכה מאוד (כשש שעות). בשל משכה של האופרה, היא מבוצעת בשלמותה לעיתים רחוקות.
הפתיחה
עריכהקטע הפתיחה של האופרה | |
לעזרה בהפעלת הקובץ |
קטע הפתיחה (אוברטורה), ובפרט "דהרת הסוסים" נחשב כיום לאחד הקטעים המוכרים והפופולריים ביותר באופרות בפרט, ובמוזיקה הקלאסית בכלל. הפתיחה ארוכה למדי (כ-12 דקות) וכוללת ארבעה קטעי משנה:
- פרלוד – קטע שקט מלווה בצלילים נמוכים – בעיקר צ'לו. קטע זה אינו מבשר על הבאים אחריו.
- "סופה" – קטע תזמורתי סוער דינאמי.
- "Ranz des vaches" – "קריאה לפרות" – בקטע זה יש שימוש בקרן אנגלית ובחליל צד.
- "דהרת הסוסים" – זהו הקטע המפורסם ביותר מהפתיחה. קטע זה מנוגן על ידי כלל התזמורת תוך הדגשת החצוצרות.
האוברטורה כוללת: חליל צד, שני אבובים (האבוב השני הנקרא קרן אנגלית), שני קלרינטים ב-A, שני בסונים, ארבע קרנות יער ב-G ו-E, שתי חצוצרות ב-E, שלושה טרומבונים, טימפני, תוף בס, מצלתיים, וכלי קשת.
תקציר העלילה
עריכהמערכה ראשונה
עריכהבית טל, שפת ימת ארבעת הקנטונים, אורי, שווייץ. תחילת המאה ה-14
תקיעת חצוצרה מבשרת את בוא חג הרועים. "היאור יצהיל פנים ומתוקה צינתו". וילהלם טל, אשתו ובנו יושבים בחזית ביתם. באים מלכתאל הרועה הזקן ובנו ארנולד. למלכתאל תפקיד בחגיגות – הוא יחתן שלושה זוגות. החתונות והשמחה אינן מסיחות את מחשבותיו של טל. הוא מוטרד מהכיבוש האוסטרי האכזרי. מלכתאל רומז לארנולד בעניין חתונה, אך ארנולד מאוהב במטילדה, בתו של גסלר העריץ, דבר שגורם לו דיכאון. וילהלם טל מבקש מארנולד, המשרת בצבא האוסטרי, עזרה בתוכניתו לשחרור מעולו של גסלר. ארנולד שרוי בדילמה בין אהבתו לחובתו הלאומית ומתחמק מתשובה. וילהלם טל מתחיל לחשוד בו.
הרועה לויטולד מגיע, מבוהל. הוא הרג אחד מחייליו של גסלר, שניסה לאנוס את בתו, ועתה הם רודפים אחריו. וילהלם טל מעביר אותו בסירה לחוף מבטחים בעברו השני של האגם. חיילי גסלר מגיעים ודורשים לדעת מי העז להבריח את לויטולד משם. אנשי הכפר אינם מגלים, ומלכתאל הזקן אף מכריז כי בשווייץ אין מלשינים. בחמתם מעלים החיילים את הכפר בלהבות, והורגים את מלכתאל.
מערכה שנייה
עריכהעמק בהרי האלפים
ארנולד מתראה עם אהובתו מטילדה. הוא מחליט שלמען אהובתו יוותר על שאיפותיו הלאומיות, אך אז מוצא אותו וילהלם טל, שעוקב אחריו, ומספר לו כי אביו נרצח בידי חיילי גסלר. (טריו : "העריץ רצח אותו") ארנולד נפרד ממטילדה ומחליט להפוך ללוחם חופש. בני שלושה קנטונים מגיעים ומחליטים למרוד, בהנהגתו של טל.
מערכה שלישית
עריכהתמונה ראשונה:
מטילדה וארנולד נפגשים שוב. הוא מספר לה על רצח אביו, והיא מזדעזעת. הם נפרדים בידיעה שלא יתראו שוב.
תמונה שנייה:
כיכר העיר אלטדורף
חגיגות ניצחון לציון יום השנה לכיבוש האוסטרי. גסלר מעמיד במרכז הכיכר מוט ועליו הוא תולה את כובעו. גסלר פוקד על האזרחים להשתחוות לכובע. כולם מצייתים פרט לווילהלם טל ובנו גמי. הם מובאים לפני גסלר ואז מזהה רודולף השליש את וילהלם טל כאדם שסייע ללויטולד להימלט. במוחו של גסלר עולה רעיון שטני: הוא מניח תפוח על ראשו של הנער ופוקד על וילהלם טל לירות בתפוח. טל מבקש מבנו: "אל תנוע" (אריה: "Sois immobile") ופוגע בתפוח. חץ נוסף מתגלה בבגדיו של טל, והוא אומר כי אם היה מחטיא, היה יורה את החץ השני בליבו של גסלר. טל ובנו נעצרים, אך מטילדה דואגת לשחרור הבן. וילהלם טל מובל, כפות בשלשלאות כבדות, למצודת הכלא.
מערכה רביעית
עריכהתמונה ראשונה
ביתו של מלכתאל בכפר
ארנולד בא לביתו ומוצא את הכפר שרוף. הוא מחליט להילחם לחירות מולדתו. הוא מצטרף לחבורת פטריוטים שווייצריים, והם הולכים לשחרר את טל. האוסטרים מוליכים את טל למצודה, ותוך כדי כך מתירים את טל מכבליו. הוא מנצל את ההזדמנות ויורה חץ בגסלר שנופל אל האגם הסוער, ומת. חגיגות ניצחון.
קישורים חיצוניים
עריכה- קטע מהפתיחה לווילהלם טל, בביצוע התזמורת הסימפונית בת ים ובניצוחו של דוד קריבושי