ויליאם הוגארת
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
ויליאם הוגארת (באנגלית: William Hogarth; 10 בנובמבר 1697 – 26 באוקטובר 1764) היה צייר, תחריטן וקריקטוריסט אנגלי. יצירותיו, המאופיינות בביקורת חברתית ואירוניה נושכת, הקדימו את הקריקטורה הפוליטית ואמנות הקומיקס. הוא יצר מתמונות ריאליסטיות ועד לסדרות של ציורים, הדפסים ותחריטים ברצף, בעלי "נושאים מוסריים מודרניים", כהגדרתו. בעקבות איוריו הסאטיריים-פוליטיים נטבע המושג "סגנון הוגארת'י".
 | |
| "הצייר וכלב הפאג שלו", דיוקן עצמי של הוגארת עם כלבו, 1745 | |
| לידה |
10 בנובמבר 1697 לונדון, ממלכת אנגליה  |
|---|---|
| פטירה |
26 באוקטובר 1764 (בגיל 66) לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה |
| מקום קבורה |
St. Nicholas Church, Chiswick |
| לאום |
אנגלים |
| תחום יצירה |
ציור, אמנות חזותית, גרפיקה |
| זרם באמנות |
ריאליזם |
| הושפע על ידי |
John Vanderbank |
| יצירות ידועות |
The Graham Children, Satire on False Perspective, The Shrimp Girl, Marriage A-la-Mode: 2. The Tête à Tête, A Rake's Progress |
| בן או בת זוג |
Jane Hogarth |
  | |
משפחתו וצעירותו עריכה
ויליאם הוגארת נולד בברת'ולומיו קלוס (Bartholomew Close) ברובע וסט סמית'פילד (Smithfield) בלונדון, הבכור מבין שלושת ילדיהם של ריצ'רד הוגארת, מורה ללטינית וליוונית ומחבר ספרי לימוד, שמוצאו מוסטמורלנד, ושל אן, בת לבית גיבונס.
כשהיה הוגארת נער, פתח אביו בית קפה לחובבי לטינית בשכונת קלארקנוול (Clerkenwell), קרוב לשער סנט ג'ון (St.John's Gate), שפעל בין השנים 1703–1708.[1] העסק כשל כלכלית, ובגלל חובות שלא היה מסוגל לשלם נשלח האב לחמש שנות מאסר בבית הסוהר לחייבים Fleet Prison. בימי מאסרו המשפחה התגוררה בסמוך לכלא. לאחר שחרורו עסק האב בביקורת ובהגהה בבית דפוס לפרנסת משפחתו. ניסיונותיו לפרסם מילון ללטינית שחיבר נכשלו. בנסיבות עגומות אלו לא התאפשר לבן ויליאם לקבל השכלה מקצועית או אקדמית.
בשנים 1714–1720 הועסק כשוליה בסדנתו של צורף בכסף ובזהב, בשם אליס גמבל, בלסטר פילדס (Leicester Fields) ולמד לצרוף בעצמו סמלים מסחריים ותחריטים. באותה תקופה עקב אחרי המתרחש ברחובות לונדון ובירידיה והשתעשע בשרבוט הדמויות שראה סביבו. הוא התחיל לפקוד את המועדון "רוז אנד קראון", לצידם של פיטר טילמאנס, ג'ורג' ורטיו, מיקאל דאהל וחובבי אמנות אחרים.
דרכו של אמן עריכה
תחילת הקריירה, לימודים ונישואים עריכה
באפריל 1720 פתח הוגארת הבן עסק משלו לתחריטי נחושת ליצור סמלי חנויות, שלטים, תוויות למוכרי ספרים ועוד. בהמשך עבד אצל אמן הגובלנים ג'ושואה מוריס, על מנת להכין לו ציור לגובלן "יסוד האדמה" (1727), אלא שמוריס לא רצה לקנות את העבודה בטענה ששמע כי הוגארת אינו צייר, אלא תחריטן. בתביעה שהוגשה נגד מוריס, בית משפט בוסטמינסטר הכריע לטובת הוגארת ב-28 במאי 1728.
באותו זמן התחיל הוגארת ליצור איורים לכתביהם של ויליאם קינג, צ'ארלס גילדון ואוברי דה לה מוטריי, מבלי לוותר על שאיפתו להיות צייר ממש. תחילה למד באקדמיה לאמנות שהקימו לואי שרון וג'ון ונדרבאנק בסנט מרטינ'ס ליין (St.Martin's Lane Academy) (1720–1725). בנסיבות אלה התוודע לציירים ההולנדים, אבל לא רווה נחת משיטת ההוראה המיושנת וב-1725 נרשם לאקדמיה לציור שהקים סר ג'יימס ת'ורנהיל בקובנט גארדן.
ת'ורנהיל התרשם מסדרת התמונות הראשונה של הוגארת, "דרכה של זונה" (A Harlot's Progress) והסכים, אחרי משבר קשה ביחסיהם, לאפשר לו להינשא לבתו - באומרו ש"מי שמסוגל לצייר כך יכול לפרנס אישה".
בשנת 1725 יצר הוגארת 17 תחריטים בשביל הספר "הדיבראס" מאת הסופר סמואל בטלר (1612–1680), שסיפק לו גם את הנושאים ל-12 הדפסים שפורסמו בנפרד.
מתחילת הקריירה האמנותית שלו יצא הוגארת נגד הזרם הנאו-קלאסי והאדריכלות הנאו-פאלדיאנית, שרבים מהאצילים העריכו מאוד, ושנושאי הדגל העיקריים שלהם היו הלורד ברליגטון והצייר והאדריכל ויליאם קנט. הוגארת, לעומתם, יצר תחריטים סאטיריים על חיי האמנים, הפוליטיקאים והבנקאים.
קרבתו לת'ורנהיל, שהיה גם חבר בפרלמנט, מחסידי הורס וולפול, סייעה להוגארת בהרחבת רשת הקשרים שלו, וגם בהשגת הזמנות לעבודות מצד מוסדות ואנשים פרטיים רמי-מעלה. עם זאת, הלורד ברלינגטון מנע ממנו את הזכות לצייר תמונות בשירות משפחת המלוכה.[2]
קרבתו לעולם התיאטרון עריכה
כבר מימיו הראשונים גילה הוגארת כישרון כסאטיריקן. בהמשך נמשך גם לז'אנר הדרמטי ואייר את "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי (1728), ו"סצנה מן הסערה" מאת שייקספיר Scene from The Tempest (1736–1738) וכן צייר את השחקן דייוויד גריק בתפקיד ריצ'רד השלישי. הוגארת נהג לומר:"הציור שלי הוא במתי וגיבורי הם שחקנים המשחקים פנטומימה שקטה".
סיפורי מוסר עריכה
הוגארת הצטיין בתיאור אקספרסיבי של אנשים פשוטים ושל נציגי הבורגנות העולה, אך לשיאו היצירתי הגיע בתמונות שכינה "קטעים מוסריים", ועסקו בסוגיות מוסריות מאותה תקופה. כפי שהסופר ג'ונתן סוויפט עשה בכתביו, כך הצליף הוגארת' הצייר במנהגי החברה בריטית בציוריו ואיוריו.
הוגארת התעניין ברפורמות חברתיות, והתיידד עם סופרים כמו טוביאס סמולט והנרי פילדינג, איתם חלק את המיאוס מהשחיתות הפוליטית. על מנת להגיע לציבור רחב ככל הניתן, שאף האמן לגוון את סגנון עבודותיו. ב"עידן הרציו", אודות ניצחון הדת הפרוטסטנטית באנגליה, הוא ביקש לעורר את עניין הקהל באמנות העכשווית המקומית על ידי בחירת נושאים חינוכיים ומוסריים. ולפיכך, אף שזכה להצלחה על ידי תמונות הדיוקן שצייר, פנה הוגארת בהתלהבות אל הז'אנר החדש והמקורי שיזכה אותו בתהילה - הציורים והתחריטים בנושאים מוסריים בני זמנו.
אחרי שהראה לידידיו תמונה שהציגה זונה מתעוררת משנתה, ייתכן בהשפעת רומן מאת דניאל דפו, החליט הוגארת לשלב תמונה זו בסדרה של שש תמונות שתתארנה את גלגוליה האומללים של נערה כפרית: "דרכה של זונה" הושלמה בסוף שנת 1731 והצלחתה דחפה את האמן להביא לעולם סדרה נוספת, "דרכו של הולל" (A Rake's Progress), שאותה סיים ב-1735 . הוא תיאר בה את הצרות הניחתות על גבר כתוצאה מהתמכרות לאלכוהול ולנשים. באותה רוח יצר הוגארת את ששת תחריטי הנחושת "נישואים אופנתיים" (1743–1745), תיאור סאטירי, אך מתוחכם, של "הרפתקה מודרנית בחברה הגבוהה".
האמן התקרב גם לגובלן העממי. למשל, לקראת תום שיגעון הג'ין יצר הוגארת את "רחוב הבירה ומשעול הג'ין" (Beer Street and Gin Lane, 1751), יצירה המתארת את האפקטים המיטיבים של שתיית הבירה לעומת האסון שבשתיית הג'ין. באופן דומה, "חריצות ועצלות" (Industry and Idleness, 1747), יצירה בת שנים-עשר פרקים, מתארת את הקריירות המנוגדות של שני שוליות. המידות הטובות של אחד מובילות אותו לתפקיד הרם של ראש עיריית לונדון (Lord Mayor), בעוד המנהגים הרעים של השני מובילים אותו לגרדום.
במקביל להצלחתו הבלתי מעורערת כ"צייר של היסטוריה קומית", כפי שהגדיר אותו הנרי פילדינג, ניסה הוגארת את כוחו גם בציורים בהשראה דתית. בשנים 1735–1736 צייר את "השומרוני הטוב" ואת "הבריכה בבית חסדא" עבור גרם מדרגות הכבוד של בית החולים סנט ברת'ולומיו, ובשנת 1756 את הטריפטיך הגדול של כנסיית סנט מרי רדקליף בבריסטול. אולם ציורים אלה לא זכו לעניין בסביבה האנגלית הפרוטסטנטית.
בשנת 1757 התמנה הוגארת ל Serjeant Painter של המלך.
"חוק הוגארת" עריכה
בשנת 1735, ביוזמתם של הוגארת ואחרים, הוגשה לפרלמנט הבריטי עצומה שביקשה להטיל איסור על העתקת יצירות אמנות ללא רשות היוצרים. הפרלמנט נענה לקריאה ואישר חוק להגנת זכויות היוצרים, שנודע כ"חוק הוגארת".
חייו הפרטיים עריכה
בערך לפני שנת 1728 התקבל הוגארת כבונה חופשי ללשכה שהייתה מתכנסת ב"טברנת היד ועץ התפוח" ברחוב ליטל קווין (Little Queen Street). מאוחר יותר הוא פעל במסגרת לשכת "קרייר סטון" (Carrier Stone) ולשכת "גראן סטיוארד" (Grand Stewards). בשביל התלבושת המגיסטר של האחרונה עיצב תכשיט המכונה לפי שמו -Hogarth Jewel.
תורת הבונים החופשיים נתנה השראה לכמה מתחריטיו של הוגארת, כמו "הלילה", שהיה, מאוחר יותר, לחלק מהסדרה הקרויה "ארבעת הזמנים של היום" (Four Times of the Day).
הוגארת נפטר בלונדון ב-26 באוקטובר 1764 והובא לקבורה בחצר כנסיית סנט ניקולאס בצ'יזיק מול (Chiswick Mall) שברובע צ'יזיק. ידידו, דייוויד גאריק חיבר את האפיטף על מצבתו:
Farewell great Painter of Mankind
Who reach'd the noblest point of Art
Whose pictur'd Morals charm the Mind
And through the Eye correct the Heart.
If Genius fire thee, Reader, stay,
If Nature touch thee, drop a Tear:
If neither move thee, turn away,
For Hogarth's honour'd dust lies here.
הוגארת היה נשוי לג'יין תורנהיל, בת מורו ורבו, סר ג'יימס תורנהיל, החל מ 23 במרץ 1729. לבני הזוג לא היו ילדים, אך הם אירחו בביתם ילדים יתומים. הוגארת נמנה עם הנהלת "בית האסופים" Foundling Hospital. הוא עיצב את סמלו של המוסד והתלבושות של חוסיו, ואף תרם לו שתיים מיצירותיו. ביוזמתו התקיימו במקום תערוכות ציורים. להוגארת היו שתי אחיות צעירות ממנו, מרי ואן.
מורשתו עריכה
הנצחתו עריכה
- בית של ויליאם הוגארת ברובע צ'יזיק, במערב לונדון, הפך למוזיאון. בסמוך אליו נמצא מחלף, הידוע כ"צומת הוגארת'".
קישורים חיצוניים עריכה
- ויליאם הוגארת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ,David Bindman - William Hogarth in Oxford Dictionary of National Biography Oxford University Press 2004
- ויליאם הוגארת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי ויליאם הוגארת בפרויקט גוטנברג (באנגלית)