ויליאם ליון מקנזי

פוליטיקאי קנדי

וִילְיָאם לְיוֹן מֵקֶנְזִיאנגלית: William Lyon Mackenzie;‏ 12 במרץ 179528 באוגוסט 1861) היה סוחר, עיתונאי, פוליטיקאי ומהפכן קנדי ממוצא סקוטי שהיה בעל חותם על התפתחותה המדינית של קנדה. מקנזי היה ראש עיריית טורונטו הראשון, אבי המרד הרפובליקני בקנדה עילית בין 1837 ל-1838 וסבו של ויליאם ליון מקנזי קינג, לימים ראש ממשלת קנדה העשירי.

ויליאם ליון מקנזי
William Lyon Mackenzie
מקנזי בעשור האחרון לחייו
מקנזי בעשור האחרון לחייו
לידה 12 במרץ 1795
דנדי, ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה
פטירה 28 באוגוסט 1861 (בגיל 66)
טורונטו, מחוז קנדה הבריטית, האימפריה הבריטית הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת
מדינה קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה נקרופוליס טורונטו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, פוליטיקאי, מהפכן
מפלגה תנועת הרפורמה של קנדה-עילית
נשיא רפובליקת קנדה ה־1
17 בדצמבר 18374 בדצמבר 1838
(50 שבועות ו־3 ימים)
ראש עיריית טורונטו ה־1
18301834
(כ־4 שנים)
→ אין, התפקיד הוקם
רוברט בולדווין סוליוואן ←
חבר האספה המחוקקת של קנדה-עילית (מאוחר יותר מחוז קנדה), מטעם מחוז טורונטו
18291834
(כ־5 שנים)
18511858
(כ־7 שנים)
חתימה
William Lyon MacKenzie Signature.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקנזי, שביקר את ממשל האוליגרכיה המלוכנית של קנדה עילית ארגן מרד להפילו ואף השיג תמיכה של אזרחים חמושים מארצות הברית בניסיונו הכושל להצית מהפכה. הוא נעצר בידי הרשויות האמריקאיות בעוון עבירה על 'חוק הנייטרליות' משנת 1794 ולאחר עשרה חודשים ניתנה לו חנינה מידי נשיא ארצות הברית, מרטין ואן ביורן.

ניסיונותיו להקים רשת עיתונים פרו-רפובליקנית בעת שהותו במדינת ניו יורק נכשלה. בשנת 1849 ניתנה לו חנינה מטעם הרשויות הבריטיות בקנדה ובהמשך שירת בבית המחוקקים של מחוז קנדה עד 1858. מקנזי נפטר בגיל 66 בשנת 1861 ובבחינת מורשתו הוכר כפטריוט קנדי תומך דמוקרטיה. הפוליטיקאי ג'ורג' בראון כתב על מקנזי כי היה: ”איש מלא דחף, פעלתן, מלא אומץ ואש.”

ביוגרפיהעריכה

שנותיו הראשונות, הכשרה, והשנים בסקוטלנדעריכה

ויליאם ליון מקנזי נולד בדנדי, ממלכת בריטניה הגדולה, בשנת 1795. שלושה שבועות לאחר הולדתו של מקנזי נפטר אביו ובמהלך צעירותו של מקנזי בני משפחה תמכו בו ובאמו. בשונה ממקנזי הצעיר, אמו הייתה מאמינה אדוקה בת הכנסייה הפרסבטריאנית. בגיל חמש נרשם לבית ספר יסודי ובמהלך חינוכו נודע במשמעת רופפת.

בגיל 15 היה החבר הצעיר ביותר בחדר כתיבת חדשות מסחרי של עיתון מקומי. מקנזי נוסף על כך נרשם לחברה מדעית איפה שפגש באדוארד לזלי, לימים הפטרון שלו. לאחר שעסק בשירות מספר סוחרים, היה מקנזי נכון לשנת 1814 בעל חנות וספרייה עצמאי בעל גב כלכלי שפרנס את עצמו ואת אמו. חלק נרחב מההצלחה שלו הייתה אפשרית הודות לתמיכה כספית מוקדמת של אדוארד לזלי. בעקבות השפל הכלכלי שבסופן של המלחמות הנפוליאוניות, העסק נפגע קשות.

מקנזי עבר בין הספרייה באליט לדנדי ועבד עבור חברה לבניית תעלות מים בוילטשייר. בהמשך ביקר ברסטורציה הצרפתית ומשם עבר לזמן קצר ללונדון בשנת 1818. בהיותו ללונדון החל לעבור בעיתון מקומי שבאחזקתו. מאוחר יותר טען מקנזי שבין 1817 ל-1821 פעל להגיע לחיים נזירים כאשר ויתר על שתיית אלכוהול והימורים. בשנת 1814 נולד למקנזי בן, ג'יימס מחוץ לנישואים. מאוחר יותר, כאשר התחתן עם אליזבת מקנזי, היא לקחה אחריות על הילד בתור אם-חורגת.

המעבר לקנדה-עילית וההתיישבותעריכה

בשנת 1820 שט מקנזי ביחד עם ג'ון לזלי, בנו של אדוארד, אל מושבת קנדה-עילית של האימפריה הבריטית אחת מבין מושבות אמריקה הצפונית הבריטיות. במשך זמן קצר עבד בחברת בניית תעלות מים וערך עיתונים מקומיים לפני שעבר להתגורר ביורק, לימים העיר טורונטו לחופי ימת אונטריו. מקנזי התרשם מקנדה-עילית ועוד לפני סוף השנה מצא עבודה כעורך בעיתון "המשקיף" (Observer) המקומי של יורק תחת שם העט הבדוי "מרקטור".

בשנת 1822 עברה כלל משפחת לזלי לעיר יורק ואתם גם אמו של מקנזי שבחרה עבורו את אליזבת בקסטר (לימים מקנזי) להיות לכלה במסגרת שידוך. לזוג היו 13 ילדים. בהמשך עבד מקנזי בחסות בני משפחת לזלי, שעירבו אותו בבתי העסקים שפתחו, בתי חרושת והספרייה שהיו ברשותם. השותפות התפרקה לקראת סוף 1823 ולנוכח קשיים כלכליים היה על מקנזי לעבור לקווינסטון, באזור ניאגרה.

היה זה בביתו החדש שהחל מקנזי לנהל עיתון חדש שלימים הפך למפורסם תחת שמו; 'הסנגור הקולוניאלי' (the Colonial Advocate), אשר החל בפרסום ב-18 במאי 1824. קשיים כלכליים החזירו אותו ליורק, איפה, שלנוכח עלייה בחובותיו, הפך עם הזמן ליותר ביקורתי כלפי הממשל השמרן הקולוניאלי. במאי 1826 היה על מקנזי לעבור אל לואיסטון, מדינת ניו יורק, בכדי להימנע ממאסר על אי-שילום של חובות. ב-8 ביוני חבורה של 15 נערים המקושרים להנהגה הקולוניאלית, התחפשו לאינדיאנים, ביצעו ביזה על משרד העיתון שלו ביורק וזרקו את המקלדת אל תעלת המים העירונית.

כאשר מקנזי תבע 8 מהמארגנים של הביזה בבית משפט עירוני ביורק, נקבע כי יינתן לו פיצוי בסך 625 לירה שטרלינג, סכום שהיה גבוהה בהרבה מזה הנדרש לתיקון הנזק שנגרם. מקנזי, דרך הפיצויים, בנה מחדש את המשרד, העביר חלק מהפיצויים לתומכיו במהלך המשפט והסדיר עבור עצמו מחדש מעמד של עיתונאי בעל קרקע יציבה. כמו כן, הפיצויים הספיקו לשילום על כל החובות שלו. לימים מקנזי השתמש במשפט כדוגמה כביכול למאבק עבור הצדק החברתי שהנהיג.

פעילות עיתונאית ופוליטית מוקדמתעריכה

חבר האספה המחוקקת (1829 - 1834)עריכה

 
דיוקן של ויליאם ליון מקנזי.
 
'הסנגור הקולוניאלי' (The Colonial advocate).

כמזכיר ועדה לאיסוף עתירות לתיקון עוול חברתי, מקנזי היה בעל חלק מרכזי בבחירתו של רוברט רנדל שייצג את חברי הוועדה בבריטניה בשנת 1827. עם הזמן עסק מקנזי יותר בנושאים שנגעו לזכויות המתיישבים האמריקאים וביחס אליהם מצד הממשל הקולוניאלי. בתמיכת רפורמיסטים בריטים, הצליח רנדל לשכנע את המשרד הקולוניאלי לתמוך בהענקת שוויון זכויות בין ילידי קנדה-עילית לבין תושבי בריטניה. עבור מקנזי, האירוע הוכיח את החשיבות של עתירה ישירה ללונדון במקום דיונים עם הממשל הקולוניאלי.

בשנת 1829 נבחר מקנזי אל האספה המחוקקת של קנדה-עילית מטעם מחוז העיר יורק. מקנזי אמנם לא הצליח להיבחר לדובר האספה המחוקקת, אך בכל זאת היה יכול כעת לקדם את הרפורמות בהן תמך. מקנזי קידם את הקמתן של ועדות בנוגע לחקלאות, מסחר ועוד וטען כי הבנק הראשי היה למונופול. מקנזי התנגד לכל הוצאה נוספת מטעם הרשויות עד לפירעון החוב הציבורי, אף על פי שהחוב נוצר במידה רבה על ידי עבודות ציבוריות חיוניות לפיתוח המושבה.

במרץ 1829 טייל מקנזי בארצות הברית בשביל לקנות ספרים למכירה יד-שנייה בספרייה שהייתה ברשותו ובכדי ללמוד על מדיניותו הפוליטית של הנשיא האמריקאי החדש, אנדרו ג'קסון. מקנזי הביע הערכה כלפי הממשל האמריקאי, שלטענתו תופעל ביתר פשטות מקלה על מנהל ביחס לממשל הקולוניאלי בקנדה-עילית. מקנזי פגש בנשיא ג'קסון וכמוהו היה תומך נלהב של יזמות ועצמאות עבור החקלאי ובעל הקרקעות.

במאי 1830, מותו של ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת הוביל לפיזור האספה המחוקקת ולבחירות חדשות בקנדה-עילית. הממשל הקולוניאלי החל בתהליך של חיזוק התרבות הבריטית המקומית דרך תמיכה בהגירה מהממלכה המאוחדת. במהלך הבחירות נבחר מקנזי בשנית אך התנועה הרפורמיסטית השיגה פחות מעשרים מושבים מתוך 51 המושבים של האספה. לאחר התבוסה של הפלג-הרפורמי בבחירות הפך מקנזי למאוכזב לנוכח ההתקדמות האיטית של תהליך הדמוקרטיזציה בקנדה-עילית. בערך באותה העת הצטרף מקנזי אל תנועה פוליטית-דתית בראשות פרסביטריאנים שמרנים שתמכו במעורבות בין הדת והמדינה, דוגמה לדעותיו הפוליטיות המגוונות של מקנזי, שלעיתים סטרו את הקונצנזוס הפוליטי.

הממשלה הבריטית של צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני, תמכה בהעברת חלק נרחב יותר מההכנסות של הייצור הכלכלי במושבה אל האספה המחוקקת שלה בעבור קידום הפיתוח. מקנזי מצידו פנה נגד רוב חברי האספה המחוקקת בטענה כי אין הממשל הקולוניאלי מסוגל להסדיר תקציבים בעבור הוצאות קודם ישלם את הפירעון החוב הציבורי. דרך הצבעה, הרוב השמרני באספה הדיחה את מקנזי ממושבו וזה ארגן המון שפרץ את בית המחוקקים ודרך את פיזורה של האספה לבחירות חדשות.

בבחירות החדשות ב-2 בינואר 1832 נבחר מקנזי פעם נוספת לאספה המחוקקת ופעם נוספת עבר תהליך הדחה ובחירה מחדש. מקנזי העביר עתירות ללונדון וחימם המוני אזרחים נגד הממשל. בנקודה מסוימת, יריביו הפוליטיים העסיקו חבורת בריונים שהכו את מקנזי. לאחר מכן התחבא מקנזי מהעין הציבורית עד שנשלח בהמשך השנה ללונדון. מספר פעמים נוספות סערה הדעה הפוליטית בקנדה-עילית בין תומכיו ומתנגדיו של מקנזי ואחת אף נוצר קרע בין האספה המחוקקת לבין הממשלה הבריטית. היה זה רק לנוכח החלפת ההנהגה במשרד הקולוניאלי הבריטי שהסתיימה ההיענות לדרישותיו של מקנזי.

ראש עיריית טורונטו ותכנון מרדעריכה

במרץ 1834 היה מקנזי לראש העיר הראשון של יורק, ששמה שונה לטורונטו. באוקטובר אותה השנה הבחירות לאספה הסתיימו בהשגת רוב לפלג הרפורמיסטי. למרות מאמציו של מקנזי, היה סיכוי נמוך להצלחה בשכנוע המושל קנדה-עילית, ג'ון קולבורן, הברון סיטון הראשון, לתמוך ברפורמות. לפי החלוקה השלטונית על האספה המחוקקת להציע חוקים אך רק על המועצה המבצעת (המהווה את הרשות המבצעת) להוציאם לפועל. בראש הרשות המבצעת עמד מושל-המשנה שהיה שליח במושבה מטעם הכתר. הרשות המבצעת, כמו גם חלקים באספה המחוקקים, היו תחת הנהגתה של אוליגרכיה סמכותנית שהתנגדה לכל רפורמה אפשרית שהוצעה שנודעה לפי הכינוי "הקומפקט המשפחתי" (the family compact).

בקנדה-תחתית, איפה שרוב האוכלוסייה היו קנדים צרפתים, היה מצב דומה כאשר האוליגרכיה הונהגה בידי מיעוט אריסטוקרטי בריטי שנודע בשם "קליקת שאטו" (Château Clique). לשתי האוליגרכיות השלטות התפתחה אופוזיציה אזרחית, בעיקר מתוך התנועה הרפורמיסטית, שתמכה בהסדר העברת סמכויות עבור הגורמים הנבחרים דמוקרטית בממשל. באביב 1837, לפי החלטת מזכיר הפנים, ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון, בוטלה כל הסמכות של הרשות המחוקקת על המבצעת בקנדה-תחתית.

ההחלטה הממשלתית שכנעה את מקנזי כי אין מה לצפות מהממשל האימפריאלי בלונדון. למקנזי היה חלק מרכזי בארגונם של ועידות מחתרתיות מטעם הרפורמיסטים בקנדה-עילית, אשר בסופו של דבר הגיעו להחלטה שיש צורך להשתמש בכוח עבור הפלת הרודנות האוליגרכית. בין סוף יולי לסוף אוקטובר התקיים רק אימון צבאי אחד מצפון לטורונטו של מיליציה מחתרתית, וכבר בסוף ספטמבר התגלו קשיים לוגיסטיים בבחינת הקשר בין קבוצות המורדים המתוכננים.

המהפכה הקנדית 1837 - 1838עריכה

 
הכרזה שפורסמה ב-7 בדצמבר 1837, המציעה פרס של £ 1,000 עבור לכידתו של ויליאם ליון מקנזי.

המרידה הראשונית בקנדה-עיליתעריכה

בנובמבר 1837 הממשלה בקנדה-תחתית עמדה לעצור את המנהיג הרפורמיסטי הצרפתי, לואי ז'וזף פאפיניו (Louis-Joseph Papineau). פאפיניו ברח דרך הגבול לארצות הברית ותומכיו סירבו לדרישת הרשויות להפסיק להתאגד פוליטית. בתוך זמן קצר הפכה השערורייה למרידה כוללת בקנדה-תחתית של מורדים צרפתים תומכי רפורמה נגד הממשל הבריטי. לנוכח המרידה בקנדה-תחתית, מקנזי הורה לכלל ההתארגנויות השונות של המיליציות להתחיל במרד מזוין.

תחילה זכו המיליציות בהנהגתו של מקנזי להצלחות ראשוניות, בעיקר מכיוון שרוב הכוחות הבריטים הועברו להשקיט את המרד הקיים בקנדה-תחתית. המחסור המרכזי של המרידות נגע לעובדה שהמיליציות לא הורכבו מחיילים מאומנים. על כל מקרה, מקנזי הכריז על הקמתה של הרפובליקה של קנדה, שבבחינת ממשלה נועדה לדמות לארצות הברית.

אי הצי (Navy Island) בגבול ניו יורק ואונטריו על נהר ניאגרה נקבע בתור הבירה הזמנית של הרפובליקה ומקנזי הוכר בידי תומכיו בתור הנשיא הראשון של הרפובליקה הקנדית. הרפובליקה, תוך זמן קצר מהמתה, קרסה לעומת התארגנות מקצועית של תושבים ששירתו קודם לכן בצבא הבריטי הקולוניאלי והציעו מחדש את שירותם נגד המרידה הקיימת.

המעורבות האמריקאית במרידהעריכה

אירועי המרידות בקנדה הרוויחו התעניינות רבה מצד דעת הקהל האזרחית בארצות הברית. גורמים אזרחיים בארצות הברית חצו את הגבול לתמוך במרידה בתקווה להקים רפובליקה שכנה מצפון לארצם. מצב זה הוביל לכך שמיליציה אזרחית אמריקאית, בשם "האחים הציידים" (Hunter Brothers), חצתה את הגבול ופלשה לתוך שטחי קנדה הבריטית. בתוך זמן קצר חיילים בריטיים הרגו אזרחים אמריקאים שהשתתפו במרידה, מה שגרם לעליית מתיחות ביחסי ארצות הברית–הממלכה המאוחדת.

ההתערבות של אזרחים אמריקאים במרידה הקנדית הייתה לגורם לחשש גם בלונדון וגם בוושינגטון די. סי., שהתנגדו לאפשרות של פרוץ מאבק. בסופו של דבר הגיעו שני הצדדים הגיעו להסכם שיתוף פעולה שנועד למנוע מעבר של אזרחים אמריקאים את הגבול. עד סוף 1838 קרסו המרידות בקנדה-עילית ותחתית[1].

עוד ב-7 בדצמבר 1837 הופצה כרזה בידי הרשויות הבריטיות בקנדה עבור לכידתו של מקנזי וזה עבר לארצות הברית עם משפחתו במהלך המרידה. לבסוף נעצר מקנזי לא בידי הרשויות הבריטיות אלא בידי האמריקאיות, ונאסר ל-18 חודשים בעוון מעבר על חוק הנייטרליות של 1794: ”אם כל אדם בתחומי הטריטוריה או החקיקה של ארצות הברית מתחיל לתכנן, לתמוך או לארגן במשלחת צבאית או יוזמה צבאית כנגד הטריטוריה או הדומיניון של כל ריבון או מדינה זרה שארצות הברית שקטה עליהם, אותו אדם יהיה אשם בעבירה.”[2] לבסוף שוחרר מקנזי עשרה חודשים לתוך מעצרו לאחר קבלת חנינה מידי הנשיא האמריקאי, מרטין ואן ביורן.

השנים בניו יורק, ארצות הבריתעריכה

ניסיונותיו של מקנזי להצית מרידה חדשה דרך שליחת מסרים למתנגדי הממשל בקנדה ודרך נקיטת עמדה פוליטית בעיתון החדש שהיה אחראי עליו, לא צלחה, והמצב בשטח שקט לאחר דצמבר 1838. בעיות כספיות, חוסר יכולת למצוא עבודה שרצה או שהיה יכול לקבל, התגברות של מחלות בקרב בני משפחה ומותם, המשיכו להפוך את חייו של מקנזי בארצות הברית לאומללים. הוא היה מזה זמן רב מוקד של מחלוקת פוליטית. אף על פי כן, הוא שמר על יכולתו למשוך אליו חברים ופטרונים כגון הפובליציסט והמוציא לאור האמריקאי הוראס גרילי.

בסופו של יום הכיר מקנזי בעובדה שהמרידה הייתה לכישלון ושלא היה על התנועה הרפורמיסטית לתמוך בהוצאתו לפועל מלכתחילה. עקב מחסור בקוראים, העיתון 'פרסומי מקנזי' (Mackenzie’s Gazette) יצא לפשיטת רגל בשנת 1840. מקנזי לא ויתר על עסקיו ומספר פעמים ניסה וכשל בפתיחת עיתון חדש. מקנזי שמר טינה לואן ביורן על שלא תמך במרידה ובספרו על פטריוטים אירים הציג את ביקורתו החריפה נגד פועלו של ממשל ואן ביורן.

במאי 1846 נסע מקנזי לאולבני כדי להשתתף בוועידת המדיניות של עיתון 'ניו יורק דיילי טריביון' של גרילי. דעותיו הפוליטיות של גרילי השפיעו רבות על דעותיו הפוליטיות של מקנזי בקנדה בשנות ה-50 של המאה ה-19. הוא שהה באולבני עד לאביב 1847, בעריכת 'עיתון הפטריוט של אולבני'. בשובו לעיר ניו יורק, בחורף 1847–1848 עבד בטריביון וערך עבור גרילי.

השיבה לקנדה, קריירה מאוחרתעריכה

חבר האספה המחוקקת (1851 - 1858)עריכה

בפברואר 1849 הביא הממשל הקנדי של רוברט בולדווין לרפורמות גורפות, כולל חקיקת החנינה. מקנזי, דרך קשריו למשפחת לזלי, היה מעורב בחנינה. הוא החל מיד בסיור בקנדה ממונטריאול לניאגרה. חזרה לקנדה כללה בעיות תעסוקה. האידיאלים העצמאיים של מקנזי מנעו ממנו לעבוד אצל העיתון של לזלי - גם לאחר שהוא הצטער בפניו על תמיכתו במרידה - והוא רצה מאמר משלו בתוך העיתון. הוא גם היה מודאג מהליך משפטי על חובותיו. מקנזי לא נשאר בקנדה ובינואר 1850 גרילי העניק לו עבודה מחודשת אך באפריל 1850 עזב את העיתון ובתחילת מאי שוב היה בן טורונטו, אם כי חשש מקבלת הפנים שלו ולא בטוח כיצד יוכל לפרנס את משפחתו.

 
ויליאם ליון מקנזי בשנותיו האחרונות.

גם בהיותו בטורונטו, המשיך מקנזי לכתוב בטריביון של גרילי ובעת הבחירות לאספה הכללית, הפעם של מחוז קנדה המאוחד (המרידות הובילו לאיחוד קנדה-עילית ותחתית), מקנזי נבחר לנציג באספה בשנת 1851. הפעם הביע מקנזי את תמיכתו בכל הצעת חוק שתהיה לרפורמה, בלי כל קשר למפלגה שתציע אותה.

מקנזי הגיע לשיא סמכותו הפוליטית כאשר סירב לקבל את התוכנית לאיחודן של המפלגות תומכות הרפורמה. במרץ 1852 סירב לתמוך בג'יימס לזלי, מבניו של אדוארד לזלי, בתוכניתו לרשום מכתב ללונדון נגד המדיניות הקולוניאלית הבריטית. בהמשך נקשר שמו עם פרשת שחיתות אך מקנזי המשיך להאשים את הממשל על הקרבת אידיאלים בעבור אינטרסים של שימור עמדות.

בקיץ 1853 מקנזי החל להטיל ספק גם בערך האיחוד. באמצע 1854 הוא היה משוכנע שהקנדים הצרפתים קיבלו הרבה יותר ממה שתרמו, והכל על חשבון קנדה-עילית. התשובה, כך האמין יותר ויותר, היא לפזר את האיחוד. בשנת 1854 התבקשו עצותיו בהתכתבות מצד מייסדי תנועות רפורמה, שכן כולם האמינו שמקנזי היה רפורמר אמיתי, אם כי הוגה מעט מבולבל. כשהממשלה נפלה בספטמבר 1854, תבוסה שאותה ייחסו מנהיגיה באופן חלקי להתקפות של מקנזי, היו גורמים שראו את מקנזי כמקור לבניית מפלגת רפורמות מצפונית יותר.

בין השנים 1854–1857 מקנזי הציג בהצלחה צעדים להמרת מטבע עשרוני, כדי לפשט את הטיפול בבחירות סותרות, ולבחור ראשי ערים באופן ישיר ולא על ידי מועצות העיר, והוא גם תמך בצעדים פופולריים כמו ביטול עתודות הכמורה. מקנזי גם תמך בבחירת חברי מועצה מחוקקים ובניית רכבות במימון פרטי. בתור יושב ראש הוועידה הכלכלית, האשים מקנזי את ממשלו השמרני של ג'ון אלכסנדר מקדונלד בעוון הוצאת כספים לא מחושבת.

שנים אחרונות ומותועריכה

מקנזי יצא לפנסיה בשנת 1858 וסיים את הקריירה הפוליטית שלו. הוא אישר את רשימת הרפורמות הדרושות שהופקה על ידי אמנת תומכי-הרפורמה בשנת 1859, אף שסירב לשבת באחת הוועדות מכיוון שלא ייצג שום מפלגה. יציאתו מהפוליטיקה שיפרה גם כן את רוחו. אף על פי שעזר לבעלי ברית פוליטיים בבחירות של 1861, המסך ירד באותה העת על הקריירה הפוליטית של מקנזי. מקנזי אף נהנה מקשרי ידידות עם ג'ורג' בראון, מנהיג המפלגה הליברלית הקנדית.

למעשה, בסוף יוני 1861, חודשיים בלבד לפני מותו, מקנזי אף השתעשע ברעיון להתמודד שוב על תפקיד נציג מחוז המחוקק באספה המחוקקת. בחודשיו האחרונים של חייו, תקופת של בלבול נפשי אשר ודאי ייאשה אותו מכיוון שהוא סירב לקבל את כל התרופות נגד דיכאון. ב-28 באוגוסט 1861 מקנזי לקה ב"התקף אפופלקטי"; שבץ שהוביל למותו. נכדו של מקנזי, ויליאם ליון מקנזי קינג, היה לימים ראש ממשלת קנדה העשירי ומנהיג המפלגה הליברלית.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ויליאם ליון מקנזי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ History Matters, המהפכה הקנדית: הסבר - סרט תיעודי מונפש קצר (The Canadian Revolution: Explained - Short Animated Documentary), יוטיוב, ‏6 בדצמבר 2019
  2. ^ Neutrality, [2 June 1794 (חקיקת הנייטרליות, 2 ביוני 1794)], הארכיון הלאומי של ארצות הברית