פתיחת התפריט הראשי

וילם החמישי, נסיך אורנז'הולנדית: Willem V van Oranje-Nassau, שמו המלא: וילם בטאבוס, Willem Batavus; ‏ 8 במרץ 17489 באפריל 1806) היה הסטאדהאודר האחרון של הרפובליקה ההולנדית, ונסיך אורנז' בין השנים 17511806.

וילם החמישי, נסיך אורנז'
Willem V van Oranje-Nassau
William V, Prince of Orange - Bone 1801.jpg
וילם החמישי, נסיך אורנז'
לידה 8 במרץ 1748
האג, הרפובליקה ההולנדית Statenvlag.svg
פטירה 9 באפריל 1806 (בגיל 58)
בראונשווייג, נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל Armoiries de La Falloise.svg
שם מלא וילם בטאבוס
מדינה הרפובליקה ההולנדית Statenvlag.svg
מקום קבורה הכנסייה החדשה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, אספן אמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג וילהלמינה מפרוסיה, נסיכת אורנז'
שושלת בית אורנז'-נסאו
אב וילם הרביעי, נסיך אורנז'
אם אן, הנסיכה המלכותית
צאצאים ראו בהמשך
נסיך אורנז'-נסאו
22 באוקטובר 17519 באפריל 1806
(54 שנים)
הסטאדהאודר של הרפובליקה ההולנדית
22 באוקטובר 17519 באפריל 1806
(54 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

ילדותועריכה

וילם נולד בהאג ב-1 בספטמבר 1711, כבנם של וילם הרביעי, נסיך אורנז', ראש הענף הפריזי של בית אורנז'-נאסאו ושל אשתו אן, הנסיכה המלכותית, בתם של ג'ורג' השני, מלך בריטניה וקרולין, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך.

ב-22 באוקטובר 1751 מת אביו וילם הרביעי, נסיך אורנז', ווילם עלה לשלטון במקומו. אולם מכיוון שהיה קטין שלטו עוצרים במקומו:

בנוסף כיהן כעוצר ארנסט לודוויג, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל, ששימש אף לאחר מכן כיועץ הסתרים של וילם עד לשנת 1784.

שלטונועריכה

בשנת 1766 תפס וילם את השלטון, ובשנת 1767 התחתן בברלין עם וילהלמינה מפרוסיה, נסיכת אורנז', בתם של אוגוסט וילהלם, נסיך פרוסיה ולואיזה, דוכסית בראונשווייג-וולפנביטל.

בסוף המאה ה-18 הורגשה תסיסה הולכת וגוברת בהולנד. התפתח סכסוך בין שתי סיעות: האורנז'יסטים, שפעלו למען הגדלת סמכויותיו של וילם החמישי, נסיך אורנז', והפטריוטים, שקיוו להשיג צורת משטר דמוקרטית יותר, בהשראת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. ניתן לראות את "יריית הפתיחה" של המהפכה הכושלת המכונה "המהפכה הבטאווית" במניפסט שפרסם יואן ון דר קָפֶּלֶן טוֹט דֶר פּוֹל, מייסד "הפטריוטים", בשנת 1781: Aan het Volk van Nederland, "אל העם ההולנדי".

לאחר שהולנד הייתה למדינה השנייה בעולם שהכירה בעצמאות ארצות הברית, הכריזו הבריטים מלחמה עליה. מלחמת אנגליה-הולנד הרביעית (17801784) הייתה הרת אסון עבור הולנד, בעיקר מבחינה כלכלית. ההיסטוריון פרנן ברודל תיאר את חוזה השלום בתום המלחמה כ"צלצול הפעמון המבשר את מותה של הולנד כמעצמה".[1]

ב-1785 התקוממו "הפטריוטים" במרד חמוש של מיליציות מקומיות הנחושות להגן על זכויותיהן של כמה ערים הולנדיות. "באופן כללי ניתן לראות מהפכה זו כסדרה של אירועים מבולבלים ואלימים, תאונות, נאומים, שמועות, איבה מרה בין אנשים והתעמתויות חמושות," אומר ברודל, שראה בה מבשרת המהפכה הצרפתית, על הסיסמה המפורסמת vrijheid ("חירות") המזכירה את סיסמת המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון, אחווה". אבל בית אורנז', בתמיכת הבריטים, קראו לעזרתם את הפרוסים, קרובי משפחתם, שישלחו צבא כדי לדכא את המרידה. תגובתם של האורנז'יסטים הייתה קשה: איש לא העז להיראות בציבור ללא סרטי-עיטור בצבע כתום (צבע בית אורנז'), נעשו מעשי לינץ' וכל ראשי הערים הוחלפו בעושי דברם של האורנז'יסטים. צבא פרוסי קטן הוצב בהולנד, ומאחר שהם לא קיבלו משכורות הם התפרנסו ממעשי ביזה וסחטנות. "פטריוטים" רבים נמלטו לבראבנט ולצרפת.

המלחמות הנפוליאוניות ואחריתועריכה

בשנת 1793 הכריזה צרפת מלחמה על הרפובליקה ההולנדית, ובנו וילם השישי, נסיך אורנז' מונה למפקד הצבא ההולנדי. בנו וילם פיקד בהצלחה על המערכה בפלנדריה, אולם במאי 1794 הוחלף על ידי פרנץ ונצל, גראף פון קאוניץ-ויטברג על פי דרישת פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. זמן קצר לאחר מכן הצליחו הצרפתים לפרוץ את קווי ההגנה ההולנדיים, וב-18 בינואר 1795 פרצה בהולנד המהפכה הבטאווית. כתוצאה מכך ברח וילם החמישי, נסיך אורנז' לבריטניה יחד עם בני משפחתו, ולמחרת הוכרזה הרפובליקה הבטאווית.

זמן קצר לאחר עזיבתם חזר בנו וילם לאירופה במטרה לפלוש להולנד, אולם נתקל בהתנגדות פרוסית למהלך זה. בשנת 1799 נחת בנו וילם בצפון הולנד, כחלק מפלישה אנגלו-רוסית, אולם נתקל בהתנגדות מצד האוכלוסייה, ולבסוף נאלץ לחזור לבריטניה.

ב-9 באפריל 1806 מת וילם החמישי בבראונשווייג, ובנו וילם השישי, נסיך אורנז' ירש את הטענות לזכויות הירושה של דוכסות נסאו.

משפחתועריכה

אילן יוחסיןעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Braudel, Fernand, The Perspective of the World vol. III of Civilization and Capitalism 1984. p. 273.