פתיחת התפריט הראשי

ויקטור קְלֶמְפֵּרֵר (גרמנית: Victor Klemperer;‏ 8 באוקטובר 188111 בפברואר 1960) היה בלשן, חוקר ספרות ועיתונאי גרמני, יהודי מומר, שנודע בעיקר בזכות יומניו הייחודיים מתקופת מלחמת העולם השנייה.

ויקטור קלמפרר
Victor Klemperer
Bundesarchiv Bild 183-S90733, Victor Klemperer.jpg
לידה 9 באוקטובר 1881
גוז'וב ויילקופולסקי, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בפברואר 1960 (בגיל 78)
דרזדן, גרמניה המזרחית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות
ארצות מגורים גרמניה
מקום קבורה Dölzschener Friedhof עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בלשן, פוליטיקאי, סופר, אוטוביוגרף, כותב יומן, מרצה באוניברסיטה, עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הגימנסיה הצרפתית ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
  • פרס האחים שול (1995)
  • הפרס הלאומי של מזרח גרמניה
  • מסדר ההצטיינות הפטריוטי בכסף
  • פרס פ. ס. וייסקופף (1960)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת דרזדן לטכנולוגיה (1951) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Eva Klemperer, Hadwig Kirchner-Klemperer עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות יהודי
תרומות עיקריות
הספר "Lingua Tertii Imperii" (המוכר בקיצור כ- "LTI"), על שפתו של הרייך השלישי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

קלמפרר נולד בעיר לנדסברג שבפרוסיה (כיום בפולין), הקיסרות הגרמנית. אביו וילהלם היה רב אורתודוקסי, שעבר לזרם הרפורמי כשהיה ויקטור בן תשע, ואמו הייתה הנרייטה פרנקל. הוא היה בן-דודו של אוטו קלמפרר, מנצח ומלחין גרמני, ואחיו של גאורג קלמפרר, רופאו האישי של לנין. לאחר זמן מה עברו קלמפרר ומשפחתו לברלין, שם למד פילוסופיה ושפות והגיע עד למעמד רם של פרופסור במוסד להשכלה גבוהה בדרזדן. ב-1906 נשא לאשה את אווה שלמר, פסנתרנית ממוצא פרוטסטנטי, וב-1912, עקב נישואיו, המיר את דתו לנצרות.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא ושירת כמה חודשים בחזית. לאחר המלחמה התקבל למשרת פרופסור בבית הספר הטכני הגבוה של דרזדן. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החל קלמפרר לנהל יומן אישי שהביא נקודת מבט ייחודית על חיי היום יום של יהודים תחת הרודנות והמאבק התמידי לחיים בגרמניה הנאצית.

עם הטלת חוקי נירנברג נשללו מקלמפרר תוארו, עבודתו ואזרחותו, עד שנאלץ לעבוד בעבודת כפיים במפעל. עם זאת, כיוון שאשתו הייתה בת הגזע הארי, הוא הצליח להימנע מגירוש במשך רוב שנות המלחמה. במאי 1940 אולץ לוותר על ביתו שבדרזדן ולעבור ל"מעון יהודי" שאוכלס על ידי מגורשים נוספים. בדירה זו זכה קלמפרר לביקורים חוזרים ונשנים של הגסטפו, ובה חזה במוראות המשטר.

קלמפרר נועד להיות מגורש בשנית בפברואר 1945, אך ניצל את הפצצות בעלות הברית להסרת הטלאי הצהוב מדש בגדו, לבריחה מדרזדן ולהצטרפות לזרם הפליטים שנעו לאזור שבשליטת כוחות ארצות הברית. לאחר סיום המלחמה ומשנתאחדו, חזרו קלמפרר ואשתו לביתם שבפאתי דרזדן והחזירו לעצמם את הבעלות עליו לאחר שהולאם במסגרת האריזציה. מסעו של קלמפרר ואשתו אל העיר שנהרסה בהפצצות בעלות הברית מתועד גם הוא ביומניו.

יומניו מתקופת המלחמה מלאים באבחנות על השפה הייחודית של גרמניה הנאצית. הוא התכוון לאסוף אותם יום אחד לספר, אך פעמים רבות נואש מכך, בשערו שלא יחיה מספיק כדי להשלים את המלאכה. לבסוף הוציא לאור את חיבורו החשוב ביותר ב-1947: ה-LTI – Lingua Tertii Imperii (מוכר בקיצור כ-"LTI"), על שפתו של הרייך השלישי. הביטוי "Tertium Imperium" הוא תרגום סרקסטי ללטינית של "הרייך השלישי".

בדרך כלל התרחק קלמפרר מכל זיהוי יהודי, הגם שלא התכחש למוצאו: עבורו, יהדותו הייתה דבר שתם זמנו והיה שייך לעבר, לא משהו נוכח.[1] בדומה לכך, יחסו לציונות היה ביקורתי. הוא השווה את כתביו הציוניים של הרצל להלכי המחשבה ההיטלריסטיים.[2]

לאחר המלחמה הפך קלמפרר לדמות משמעותית בחיי התרבות של גרמניה המזרחית, הרצה באוניברסיטאות שונות ברחבי המדינה ואף שימש ב-1950 כנציג בפרלמנט של גרמניה המזרחית.

קלמפרר, שנפטר ב-11 בפברואר 1960, לא פרסם את יומניו בחייו. אלה ראו אור רק ב-1995, 35 שנה לאחר מותו והפכו לרב-מכר בגרמניה. הם פורסמו בהוצאה גרמנית בשמונה כרכים, ומכילים רק כשליש מכל מפעל התיעוד שלו. בעברית לוקט רק מבחר מהיומנים בכרך אחד.

ב-1995 הוענק לו, לאחר מותו, פרס האחים שול במינכן, פרס שמוענק מדי שנה לסופר שהפגין "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ לב מוסרי". הפרס הוענק לו על ההישג שבכתיבת יומניו.

יומניו בתרגום לעבריתעריכה

  • יומנים 1933–1945: מבחר / ויקטור קלמפרר; (תרגמה מגרמנית: טלי קונס),‫ תל אביב: עם עובד, תשס"ה-2004, 536 עמ'.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Frederick S. Roden, Recovering Jewishness: Modern Identities Reclaimed, ABC-CLIO, 2016. עמ' 133.
  2. ^ ויקטור קלמפרר, יומנים, עמ' 317.