ויקיפדיה:הטילדה הרביעית/28/ויקיפדיה כתרפיה
ויקיפדיה כתרפיה עריכה
מאת שלומית קדם
לא מכבר פקדה אותי תובנה פתאומית, הארה שלא ברור מה גרם לה להופיע דווקא עכשיו. במשך קרוב לשש שנים ידעתי, שאני בוויקיפדיה כי אני אוהבת כתיבה, מוזיקה ותרגום, וחושבת שחשוב לחלוק ידע עם כלל הציבור, באנציקלופדיה חופשית וחינמית.
כל הדברים האלה נכונים בה במידה גם כיום, אלא שפתאום תפסתי, שמאחורי כל אלה יש עוד משהו, עמוק ואישי, שמקורו במעשה שהיה לפני קרוב ליובל שנים.
ומעשה שהיה כך היה.
בספטמבר 1964 התגייסתי לצבא ועם תום הטירונות נשלחתי למחנה מטכ"ל אשר בקריה בתל אביב, קרוב הביתה, כמו שרציתי. ההתחלה הייתה קצת מוזרה, אם כי אז לא הייתי מודעת לכך. הוצבתי לפיקוד גדנ"ע, למחרת הודיעו לי שאני עוברת לחיפה ועוד לפני שהספקתי לשאול מה פתאום, נשכחה חיפה וכבר נשלחתי לשיבוץ אצל השליש, משם הפנו אותי ללשכת אחד האלופים. עשרה ימים תייקתי, הרמתי טלפונים ורצתי בשליחויות וביום העשירי נתפסתי בעבירה חמורה – נתנו לי לתייק מכתבים, מהם סודיים, לפני שעברתי תחקיר בטחוני. לי לא נאמר דבר, מה נאמר לפקידה הראשית אני יכולה רק לתאר לעצמי, אבל למחרת בבוקר נתנו לי את הניירות ושלחו אותי חזרה אל השליש.
שבועיים תמימים ישבתי שם על הספסל במסדרון המפקדה, הספקתי להתיידד עם כל הפקידים והפקידות, לפטפט עם חיילים אחרים שהמתינו לשיבוץ, קיבלו אותו והתחלפו באחרים, והמשכתי לחכות. ואז הגיע היום הגדול – פקידת השליש קראה לי אליה ובישרה לי בחיוך, שאני משובצת למשרד שלה כפקידת רישום. הפקידה הקודמת, שסיימה את הטירונות יחד אתי, השתעממה בתפקיד ורצתה העברה למשהו זוהר יותר – למשל לשכת אלוף. משאלתה נענתה ואחרי שבוע חפיפה, עזבה אל מחוזות הזוהר של תיוק ושליחויות שהשארתי מאחורי, ואני התחלתי בקריירה של פקידת רישום במשרד השליש. והלא-יאומן התרחש – לגמרי במקרה ולא בכוונה, הצליח הצבא בשיבוץ חיילת לתפקיד, שהתאים לה ככפפה ליד. התפקיד דרש זריזות, אחריות, זיכרון טוב ומאור פנים לקהל, ונתן עצמאות גמורה לעוסקת במלאכה – פעמיים ביום הגיע הדואר לשולחני ומכאן ואילך היה הכל תלוי בי בלבד - סדר הטיפול במסמכים, קבלת החלטה במה לטפל מיד, מה להשאיר לאחר כך ומה לשים לטיפול נדחה. היו שם המון ניירות שונים, אלה חייבו רישום ותיוק, אחרים רישום והעברה הלאה, אחרים רק תיוק ללא רישום או רק משלוח וכן הלאה וכן הלאה, וכמובן, ילקוטי השירות בהמוניהם. את כל התהליכים, השמות, הנהלים ואפילו רבים מן המספרים למדתי תוך זמן קצר, ולמרבה הפלא, נהניתי מכל רגע. היה לי עולם קטן משלי, ואני שלטתי בו ללא מצרים, בביטחון ובאחריות, בלי פיגורים ובלי עומס מצטבר. גם במשרד עצמו שררה רוח טובה, הומור, חברות ועזרה הדדית בשעת הצורך, וגם השליש, שהתחלף זמן קצר אחרי בואי, היה הגון וחביב. אפילו הרעה החולה של השמירות הייתה נסבלת. ראיתי את עצמי ממשיכה כך בשמחה עד השחרור.
באחד הימים ארע משהו מתמיה, אך עוד לא מדאיג – הסמל של הקב"ט מן החדר הסמוך בא לקרוא לי לביטחון שדה. לא הבנתי מה לי ולביטחון שדה, שהרי את התחקיר הביטחוני השגרתי עברתי לפני חודשים, אצל אותו סמל חביב עצמו, אבל בצבא לא שואלים למה – קוראים, הולכים.
הקצין בביטחון שדה היה גם הוא נעים הליכות, לא בדיוק איש ועדת מקארתי, אבל אחרי כמה שאלות פתיחה שגרתיות, הימם אותי בשאלה ישירה – "את קומוניסטית, נכון?" אכן, הייתי המומה. אני? קומוניסטית? בפוליטיקה לא היה לי כל עניין בגיל שמונה-עשרה, ואפילו בתנועת נוער לא הייתי מימי , אבל מאז קראתי את "מרד הנפילים" בגיל 14, ראיתי בקומוניזם שורש כל רע ומן הסתם הייתי קרובה לקפיטליזם יותר מבכל זמן אחר בחיי. ביתנו היה סוציאליסטי-ציוני מובהק וויכוחים אין סופיים התנהלו ביני לבין אבי בשאלות חברה וכלכלה הרות גורל, אבל תמיכה בקומוניזם לא הייתה שם מעולם.
אמרתי את כל זה, בקיצור, לחוקר והוא ענה: "טוב, אם לא את, אז אביך הוא קומוניסט." הבהרתי לו, שהקשר היחיד של אבי אל הקומוניזם היה בכתיבת ביקורות ספרות ותיאטרון לעיתון "קול העם", שאותו עזב בשנת 1953, כשנודעו מעללי סטאלין, ושוב לא חזר אליו. אני הייתי אז בת שבע. אבי לא היה מעולם חבר מפלגה או אפילו אוהד.
החוקר שמע, כתב מה שכתב והזמין את הורי לשיחה. כמו בבית הספר. הם באו, דיברו מה שדיברו ויותר לא שמעתי מביטחון שדה. שכחתי את כל העניין, ואז באה פרשת הדוד וליל הסדר.
מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל) שמואל טנקוס ז"ל, היה דודי. היינו נפגשים בלילות הסדר המשפחתיים. שמו הופיע ברשימות קציני המילואים הגבוהים שנדרשתי לשלוח להם הודעות ומזכרים מדי פעם במסגרת תפקידי. במזכר ששלחתי כשבועיים לפני פסח, הגנבתי בשולי הדף הודעה קטנה – להתראות בליל הסדר, שלומית.
לא תיארתי לעצמי איזו פצצה טמנתי שם בבלי דעת!
כעבור יום-יומיים נקראתי להתייצב בדחיפות לפני מפקד המטכ"ל, סא"ל דפני. ברגליים רוטטות ופה יבש מחרדה עשיתי את הדרך הקצרה מצריף המפקדה אל ביתן המפקד. לא ידעתי מה פשעי. הייתי חיילת טובה, ממושמעת, זהירה בכל חוקי המטכ"ל. מה רוצה ממני המפקד? לצעוק עלי, זה מה שהוא רצה. איך אני מרשה לעצמי להוסיף הודעות אישיות לתכתובת צבאית? מה פתאום כתבתי לאלוף טנקוס מה שכתבתי? מה הייתה הכוונה? גמגמתי, מלמלתי, הסברתי איך שהוא בקול רועד, שזה הדוד שלי, והמשפחה, ליל הסדר, כל שנה... טוב, הטון השתנה, קצת. הוא כנראה לא חשב עוד שניסיתי להפליל את מפקד חיל הים לשעבר או לסבך אותו בפרשיות ריגול, אם זה מה שחשב קודם (הוא לא אמר). הוא רק פקד עלי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שלא לחרוג יותר מן הנוסח הצבאי הקבוע לתכתובות כאלה. הבטחתי. הצדעתי. יצאתי בלב הולם ורגליים רועדות. חשבתי שבזה הסתיימה הפרשה.
פסח עבר, מאי הגיע ועבר. מועד קבלת הרב"ט הגיע – ועבר ללא דרגה וללא הסבר. נעלבתי קצת, אבל לא יותר מדי. בשביל הקריירה הצבאית המרשימה שתכננתי לעצמי יכולתי להסתפק גם בטר"ש.
ואז נחתה המהלומה, ללא כל הכנה מוקדמת. השליש קרא לי אליו בסוף היום והודיע לי, שלאור גלגולים ושינויים במפקדה, אני עוזבת את משרדו ועוברת למרפאת מטכ"ל. הייתי המומה, נדהמת, ניסיתי להעביר את רוע הגזירה, לפחות להבין על מה ולמה – לשווא. הוא אישר שאני חיילת טובה וממושמעת, שביצעתי את העבודה על הצד הטוב ביותר וכולם מרוצים ממני, והוא מבין שאני אוהבת את התפקיד – אבל אין מה לעשות ושלא אשאל אותו כי ההוראה באה מגבוה ואם אתווכח, יעבירו אותי מן המפקדה ואולי מן המטכ"ל.
עברתי למרפאה. הובטח לי שמחכה לי שם תפקיד מעניין, חדשני, שעוד לא היה כמותו. שאוכל ללמוד דברים חדשים ומעניינים, שיהיה לי קל יותר להשתחרר בשעה מוקדמת כשיש נסיעה לחזרה או קונצרט של המקהלה, ועיקר העיקרים – מעתה אעשה רק תורנויות מרפאה במקום שמירות. ממש חגיגה.
התפקיד "החדש והמעניין" התגלה כישיבה בטלה בחוסר מעש מוחלט בחדר ההמתנה של המרפאה. קראו לזה "פקידת חדר המתנה"" ותוכן התפקיד היה ניהול ספר שחור וגדול, שעדכונו גזל ממני רבע שעה ביום, והפניית חולים, שידעו בדיוק לאן לפנות ולא הבינו מה אני רוצה מהם. "בתפקיד" אסור היה לקרוא, אסור היה לדבר, אסור היה לעזור, אסור היה לצאת מחדר ההמתנה, גם כשאין שם נפש חיה. אסור היה להחליף מילה עם חיילים מכרים שבאו למסדר חולים. אסור היה לאכול את הכריך בארוחת עשר. לא הייתה פינה, לא כיסא קבוע, לא שולחן ולא ארונית לשים את התיק. היה שיממון אחד גדול ומדכא, משמונה עד שתים-עשרה וחצי ומשתיים עד חמש. ומעל לכל ריחפה השאלה הגדולה והמנקרת – למה? לשם מה? האם זה עונש ואם כך, על מה אני נענשת?
כך עברו הימים, חודש וחצי, אולי חודשיים, ארוכים כשנות דור. ואז קרה הנס – מפקד המרפאה, סרן ד"ר מן, יצא לחופשה של חודש. ופתאום התברר, שבמרפאה יש אין ספור מטלות שאני יכולה למלא, אין ספור דברים קטנים וגדולים שאני יכולה לעזור בהם. פתאום הייתי עסוקה מן הבוקר עד הערב, בקשת של עבודות, מבדיקות א.ק.ג. עד שטיפת רצפה בחדר בידוד, וכל מה שביניהן. עזרתי לחובשת בחדר הטיפולים, עזרתי לרוקח בחלוקת תרופות, ישבתי עם רופאים לרשום ביומן בזמן קבלת חולים, עזרתי לפקידה בשעת עומס – וחדר ההמתנה הרגיש מצוין בלעדי, אולי אפילו נשם לרווחה, כשעלטת הדכדוך שלי סולקה ממנו.
החודש עבר, ויום אחד אמר לי רס"ר המרפאה בנימת התנצלות (כן, רס"ר מתנצל – יש דבר כזה! ואפילו עם שפם!) שמחר ד"ר מן חוזר ואם לא אכפת לי, שאשב בחדר ההמתנה לפחות בבוקר, כי הוא מצפה לראות אותי שם. נראה לי תמוה במקצת, שבדיוק זה מעסיק את סרן ד"ר מן בשובו מחודש חופשה למרפאה שבפיקודו, אבל לא התווכחתי. ישבתי, כמו פעם, באפס מעשה, אבל לא בדיכאון, כי ידעתי שבשתיים מחכה לי בדיקת א.ק.ג. שד"ר אטלס מסר לי אותו בוקר ובהעדרו, אני חייבת לבצע אותה. אחר כך נראה הלאה.
כשהחזרתי את מכשיר הא.ק.ג. לחדרו של ד"ר מן, הוא המתין לי שם עם הרס"ר. אחרי שחקר אותי למה לא הייתי בחדר ההמתנה לאחר הפסקת הצהריים ואחרי שהשבתי לו, הודיע לי בהאי לישנא: "יש לך שתי אפשרויות ואת צריכה להחליט מיד: או שאת יושבת כל היום בחדר ההמתנה ולא זזה משם בלי הוראה מפורשת ממני, ורק ממני – או שאת לוקחת ברגע זה את הניירות שלך וחוזרת לשליש."
הבחירה לא הייתה קשה. הסרתי את חלוק המרפאה, לקחתי את התיק האישי וחזרתי לשליש.
למחרת נקראתי אל קצינת הח"ן. היא הודיעה לי, שד"ר מן הגיש נגדי תלונה, לפיה אני חצופה, לא ממושמעת, ובעיקר עצלנית ובטלנית, משתמטת מעבודה. מה יש לי לענות על כך?
עניתי. ועוד איך עניתי, אם כי בזהירות מופלגת בכל מילה. סיפרתי לה דברים כהווייתם, ממשרד השליש עד ההעברה למרפאה, הבטלה הכפויה, הדיכאון, השחרור לתעסוקה מתמדת בהעדרו של ד"ר מן והאולטימטום שהציג לי מיד עם שובו. היא שאלה, "אם כן, את אומרת שד"ר מן משקר?" "אולי הוא טועה", עניתי כפי שראוי לחיילת חפצת חיים לענות, כשמדובר במפקדים. נשלחתי לאפסנאות, באזהרה חמורה, שזו התחנה האחרונה במטכ"ל – משם אפשר רק להישלח החוצה (לסיביר, כנראה). אני חושבת, שהיא ידעה עד כמה האזהרה מיותרת ובלתי הוגנת, אבל לויאליות של מפקדים אילצה אותה כנראה לאמור מה שאמרה.
חודשי השירות האחרונים עברו עלי באפסנאות בלי מאורעות מיוחדים, תחילה ככתבנית ואחר כפקידת רישום. הוצע לי לחתום קבע, ובמצב המיתון ששרר בארץ ב-1966 ייתכן שהייתי חותמת – לו הייתי משרתת עדיין בתפקידי הראשון במשרד השליש. במצב הנוכחי, ידעתי ששום דבר בעולם לא ישכנע אותי ללבוש מדים ולו רגע אחד מעבר להכרחי.
ארבעים ושמונה שנים חלפו מאז. מעולם לא פגשתי את המעורבים בדבר ועד היום אינני יודעת מה עמד מאחורי המהלך התמוה הזה. האם היה זה ניסוי במעבדת אנוש – כמה זמן עובר עד שחיילת נורמטיבית נשברת? או שמא סברו באמת שאני מרגלת קומוניסטית שהכרח להרחיקה מכל מידע רגיש? אגב, רק להבהרה – לא הכרתי קודם את ד"ר מן ואם היה משהו אישי בהתייחסותו, לי לא ידוע על כך. כל הפרשה נשארה סתומה וחסרת הגיון לחלוטין, כאז כן עתה.
והיכן הקשר לוויקיפדיה? או! לפתע הבנתי, בהארה פתאומית, שבעבודתי כאן אני עושה בדיוק מה שעשיתי במשרד השליש – יוצרת לי נישה משלי, עולם מוגדר וסדור היטב, שבו אני עושה כמיטב יכולתי, קובעת לעצמי את סדר עבודתי, מחליטה מה קודם ומה אחר כך, מקיימת יחסי אמון וחיבה הדדיים עם הסובבים ומשתדלת להביא תועלת. אלא שהפעם לא תוכל יד ענקים זדונית לשים קץ לעמלי, לתקוע טריז בגלגלי ולכפות עלי בטלה ושיממון. אין בוויקיפדיה דמוי-ד"ר מן שיוכל להמיט עלי חסימה לצמיתות על לא עוול בכפי, וחנה או רווית לא תתחפשנה לקצינת ח"ן לאיים עלי בגירוש ללא עילה. זה התיקון שלי, זו התרפיה.
רשימת מוזיקאים נטולי-ערכים:
- אסתר אדמון, זמרת מצו-סופרן ומורה לפיתוח קול, אשתו של ידידיה (גורוכוב) אדמון
- מיכאל טאובה, מנצח
- לסלו וינצה, צ'לן, בעלה של הפסנתרנית אילונה וינצה-קראוס
- דליה אטלס, מנצחת
- וילי הפרנס, זמר
- ישראלה מרגלית, פסנתרנית
- ולטר אופהויזר, פסנתרן ומורה לפסנתר
- עליזה שמוקלר-הס, פסנתרנית ומורה לפסנתר
- נדיה אטינגון-רייכרט, פסנתרנית ומורה לפסנתר
- היינץ פרוידנטל, מנצח
- אליהו רודיאקוב, פסנתרן ומורה לפסנתר
- רחל אדוניילו, זמרת
- פרנסואה שפירא, מורה למוזיקה, יש פרס מוזיקה על שמו אבל אין שום פרטים על חייו.