ויקי שירן

ויקי שירן
	ויקי שירן ובעלה חיים באירוע ב-2003
	ויקי שירן ובעלה חיים באירוע ב-2003
לידה	28 בפברואר 1947; קהיר
פטירה	15 במרץ 2004 (בגיל 57)
שם לידה	ויקטורין בן-נתן
מדינה	ישראל
מקום קבורה	עינת
השכלה	מכללת ג'ון ג'יי למשפט פלילי; אוניברסיטת תל אביב ;
תפקיד	סוציולוגית, קרימינולוגית, משוררת, אשת תקשורת ופעילה פמיניסטית מזרחית
בן או בת זוג	חיים שירן

ויקי שירן (28 בפברואר 1947 – 15 במרץ 2004) הייתה קרימינולוגית, סוציולוגית, משוררת, במאית, אשת תקשורת ישראלית, ופעילה פמיניסטית מזרחית.

ילדותה ונעוריה

ויקטורין (ויקי) שירן נולדה בקהיר לסאלבו ופורטונה בן נתן. אביה, יליד אלכסנדריה, היה בעל תואר בחשבונאות אך עבד כסוחר טקסטיל. הם עלו לישראל באוגוסט 1951, עם שלוש בנותיהם: אודט (נולדה ב-1944), ויקי (נולדה ב-1947) ורז'אן (נולדה ב-1950). הבן עוזי נולד ב-1956 בישראל^[1].

משפחתה התגוררה בשכונת התקווה בתנאי עוני. במיתון של שנת 1960 פוטר אבי המשפחה, וויקי נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים בגיל 13 כדי לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת משפחתה. את תעודת הבגרות שלה היא השלימה בגיל 17 בלימודי ערב^[2]. תחילת פרסומיה בכתבי-עת שוליים ובאנתולוגיה ("מסדה", 1971) "ביכורי עטים", בעריכת פרופ' מתי מגד (שם השתתפו, בין השאר, גם חזי לסקלי, דני הורוביץ, אריה קרישק, חנן עזרן ואחרים).

ב-20 בינואר 1974 נישאה ויקי לחיים שירן (שקיראן), קולנוען יליד מקנס שבמרוקו וממפיקי התוכנית "הילדים משכונת חיים". לזוג נולדו שתי בנות. קודם לנישואיה, בעת היותה סטודנטית ומשוררת צעירה, היה לה רומן קצר עם המשורר נתן זך, שהייתה מתלמידיו. זך סיפר (בסרטו של חלוצי "שוברת קיר") כי הם חשבו להתחתן, אך נסיעתו לאנגליה שינתה כל זאת.

פעילות אקדמית

שירן סיימה תואר ראשון בספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בהצטיינות בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1991 השלימה תואר שני נוסף ותואר דוקטור מקולג' ג'ון ג'יי, בית הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת העיר ניו יורק. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת " Political Corruption - The Power of the Game: The Case of Israel" ("שחיתות פוליטית - כוח המשחק: המקרה של ישראל"). העבודה הסתמכה על מחקר ארכיוני, משפטי ותקשורתי, ועסקה בנושא השחיתות בפוליטיקה בישראל ואפליית פוליטיקאים מזרחיים. בעבודה ניתחה שירן פרשיות בולטות של שחיתות פוליטית ופשעי צווארון לבן בישראל בשנים 1948 עד 1988. על פי ניתוחה של שירן, המערכת הפוליטית והמשפטית נוטה להעניש בחומרה פוליטיקאים מזרחים או ערבים השייכים למפלגות קטנות, ולעומתם נוטה להתייחס ביתר קלות ואף להתעלם ממעשיהם של פוליטיקאים הקרובים יותר להגמוניה השלטת.

בשנות התשעים לימדה שירן קרימינולוגיה ומגדר במכללה האקדמית בית ברל, וכן לימדה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2003 היא ייסדה את התוכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, ונבחרה לעמוד בראשה^[3].

פעילות ציבורית וחברתית

שירן בלטה בפעילותה נגד כל צורות דיכוי זכויות האדם בישראל. היא הטביעה את חותמה בשלושה תחומים מרכזיים: מאבק למען שלום ישראלי-פלסטיני, פמיניזם, וזכויות המזרחים.

היא נהגה להתבטא לעיתים בצורה פרובוקטיבית. למשל, היא אמרה: "כל מי שחי בשכונת מצוקה, המשמעות של זה היא שהמדינה דפקה אותו. פשוט. [...] בחברה הישראלית יש אי-שוויון. האי-שוויון הוא לא רק מעמדי, יש לו גם צבע"^[4].

כפמיניסטית, שירן הייתה מהמייסדות של "קבוצת נשים מזרחיות"^[5], שנועדה לעורר את השיח הפמיניסטי הציבורי בישראל, לאור מה שראתה ככישלון של הגל השני של הפמיניזם: "ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי"^[6]. קבוצה זו הפכה ב-1999 לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל", הפועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.

עוד בנעוריה בשכונת התקווה השקיעה שירן זמן רב בפעילות למען זכויות המזרחים. היא הייתה דמות מובילה בתנועות המחאה החברתיות של צעירים מזרחיים בשנות השבעים והשמונים: "הפנתרים השחורים", "אזרחים למען שכונות" "החזית המזרחית" ועוד. בשנים 1969–1975 ניהלה את התיאטרון הקהילתי ביפו.

היא זכתה לחשיפה ציבורית לראשונה בשנים 1977–1978, שהנחתה את סדרת הטלוויזיה "מצב משפחתי" ששודרה בטלוויזיה הלימודית. הסדרה עסקה במגוון סיטואציות מחיי המשפחה^[7]. באותה עת גם עבדה כתחקירנית ועורכת בטלוויזיה הלימודית.

בסוף שנות השבעים עמדה בראש תנועת "צל"ש" (ציונים למען שוויון), שבה היו חברים, בין השאר, העיתונאי דניאל בן סימון והסוציולוג פרופסור סמי סמוחה^[8]^[9]. בשנת 1981 עתרה התנועה לבג"ץ נגד רשות השידור. היא טענה כי הסדרה ההיסטורית "עמוד האש" מתעלמת מקיומם של המזרחים ומכחישה את חלקם בבניית האומה. את המאבק להכללת תרומת המזרחים בסדרה החלה עוד בזמן הפקתה בקיץ 1979, במסגרת תנועת "צל"ש", יוצר הסדרה יגאל לוסין הסכים לבחון אפשרות להוסיף קטעים על ההיבט המזרחי בתנועה הציונית, אך שירן טענה שהסדרה כולה מוטה מראש לנקודת המבט האירופית וקטעים בודדים לא ישנו את התמונה^[10]^[9]. שירן דרשה שייאסר שידור הסדרה עד שהטיה זו תתוקן^[11]. תביעתה של שירן נדחתה על ידי בג"ץ, אולם פסק הדין, המכונה "ערעור שירן", הפך לאבן דרך במאבק המזרחים בישראל נגד אפליה^[12]^[1].

ביוני 1981 הצטרפה למפלגת תמ"י (תנועת מסורת ישראל), מפלגה שפנתה לקהל מזרחי מסורתי-דתי בראשות אהרון אבוחצירא, והפכה לדוברת שלה^[13]. ב-1983 התמודדה על ראשות עיריית תל אביב-יפו במסגרת רשימת תמ"י, אך קיבלה רק כ-1.6% מקולות הבוחרים. הרשימה עצמה זכתה ב-1.9% מהקולות ולא נכנסה למועצת העיר^[^{דרוש מקור]}. בבחירות לכנסת האחת עשרה, ביולי 1984, הוצבה במקום העשירי ברשימת תמ"י לכנסת^[14]. היא גם כתבה והשתתפה בתשדירי הבחירות של המפלגה^[15]. המפלגה נחלה אכזבה בבחירות, שירדה משלושה מנדטים לאחד, שבמקביל נכנסה לראשונה מפלגת ש"ס לכנסת עם 4 מנדטים^[16]. שירן הסבירה שלמרות הכישלון תמ"י הביאה לשינוי תפיסה בפוליטיקה הישראלית ולמעשה חיזקה את עמדת המזרחיים ואפשרה את עלייתה של ש"ס^[17].

שירן גם הייתה פעילת שלום, מחתה על כיבוש השטחים הפלסטיניים והביעה תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. היא הייתה פעילה בארגונים שהתאפיינו בפעילותם של יהודים מזרחים במאבק נגד הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית, בהם "המזרח אל השלום"^[18]. היא השתתפה בכנסים רבים ובהפגנות בישראל ובאירופה למען השלום^[19].

בשנת 1987 סייעה בהקמת עמותת "הל"ה- הורים למען החינוך"^[20].

בשנת 1996 הייתה אחת ממייסדי תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", הפועלת למען שוויון, צדק חברתי ודמוקרטיה בישראל^[21]. בשנת 2002, יחד עם פעילים נוספים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, היא זכתה בתביעת "בג"ץ הקרקעות" נגד מינהל מקרקעי ישראל בנושא חלוקה צודקת של הקרקע^[22].

שירן הייתה חברה במליאת מועצת רשות השידור (2000–2004)^[23], חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ודירקטורית בחברת החדשות של ערוץ 2 (2000–2004), וכן חברת הוועד המנהל של הוצאת עם עובד (2001–2004)^[24].

היא הופיעה רבות בכלי התקשורת השונים וקידמה את הנושאים החברתיים הקרובים ללבה. היא פרסמה מאות מאמרים ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים, והתראיינה רבות בתוכניות רדיו וטלוויזיה. בראיונותיה עמדה רבות על עקרון הייצוג השווה לנשים ולמגזרים אחרים בכלי התקשורת. מאבקה האחרון היה במסגרת "קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה", שנאבקה נגד שידורי פורנוגרפיה בערוצי טלוויזיה בישראל^[25]. בין השאר שידורי ערוץ פלייבוי בישראל^[26].

זמירה רון מארגון "אחותי - למען נשים בישראל" סיפרה:”היא הייתה אגדה. כולם הכירו אותה ברמות הפוליטיות שלה, אבל היא פעלה ברמות הפוליטיות בתוך רמות אנושיות. היא תמיד ביקשה מאתנו ללכת לשכונות, לנשים וגברים בשנות ה-40 שלא למדו, שלא היה להם בגרויות ולשכנע אותם ללכת לאקדמיה. היא דיברה איתם כמו חברה, אחד לאחד, בפשטות ובגובה העיניים”^[27].

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פמיניזם

יצירה אישית

בנוסף לעבודתה האקדמית והחברתית, עסקה ויקי שירן גם ביצירה אישית. היא הייתה משוררת, במאית, תסריטאית ועורכת ספרים.

היא עבדה את ספרו של אלבר ממי "נציב המלח" (1980) לדרמה טלוויזיונית שביים חיים שירן^[28], שזכתה בפרס בינלאומי של אונסק"ו ובפרס כינור דוד^[29]. כמו כן ביימה מספר סרטים תיעודיים, ביניהם "ילדי היהודים" (1999), אודות ילדים בשואה, מהיבט ייחודי של עולמם לפני המלחמה ובתחילתה. הסרט זכה במדליית זהב בקטגוריית הסרטים התיעודיים בפסטיבל סרטים עצמאיים בארצות הברית. כמו כן ערכה את הספר "שלהם הוא הלילה" יחד עם רן שורר, העוסק בילדי רחוב בישראל. היא ערכה את ספרו של רן שורר "שלך הוא הלילה" על ילדים בחבורות רחוב.

שירן פרסמה מספר סיפורים ושירים פרי עטה, ואת חלקם הקריאה בשנת 1999 בפגישה מעוטת משתתפים של "קבוצת נשים מזרחיות". עם זאת, רוב שיריה נכתבו למגירה ולא נועדו לפרסום. כמה חודשים לפני מותה היא מסרה לשולה קשת, אחת הפעילות בקבוצה, כתבי יד של שיריה וביקשה להוציאם לאור. השירים, המציגים את הפואטיקה של הפמיניזם המזרחי, ראו אור בספר "שוברת קיר" שיצא לאחר מותה. הספר עורר עניין רב, ומספר ניכר של מאמרי ביקורת נכתבו עליו^[30]. משולבות בו יצירות אמנות של אמניות מזרחיות, והוא הושווה ליצירות של המשוררות המזרחיות אמירה הס, ברכה סרי וחביבה פדיה.

מותה והנצחתה

בשנת 1997 אובחנה ויקי שירן כחולה בסרטן השד. למרות מחלתה, המשיכה להשקיע את כל כישוריה וכוחותיה בקידום רווחה תרבותית וציבורית.

בתחילת שנת 2004 חלה הידרדרות במצבה הבריאותי. היא נפטרה ב-15 במרץ 2004 ונקברה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת^[31].

בשנת 2005, כשנה לאחר מותה, יצא לאור בהוצאת "עם עובד" הספר "שוברת קיר" ובו שירים שכתבה^[32]. בנוסף ערכה מכללת בית ברל כנס לזכרה^[33].

באפריל 2006 נערך המופע "שירקונצרט" של התזמורת האנדלוסית הישראלית לזכרה^[34].

הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצא לאור ב-2007 מוקדש לזכרה.

בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות מוענק מדי שנה פרס על שם ויקי שירן לסרט התיעודי הטוב ביותר.

בשנת 2013 ביים יצחק חלוצי את הסרט "שוברת קיר", המספר את סיפור חייה של ויקי שירן^[35].

בשנת 2021 נקרא על שמה של שירן רחוב בתל אביב^[36].

קישורים חיצוניים

ויקי שירן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
קציעה עלון, שירן (בן-נתן) ויקי (ויקטורין), ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
מאמריה של ויקי שירן משנת 2001, באתר ynet
אורי דרומי, מתה הפעילה החברתית ויקי שירן, באתר הארץ, 15 במרץ 2004
שוש מימון, קוים לדמותה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 27 במרץ 2004
רפי שובלי, ויקי שירן, - אתר הגדה השמאלית, 6 ביוני 2004
שוברת קיר מאת ויקי שירן. אתר עם עובד
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: סרט באורך מלא' אינו ערך חוקי "שוברת קיר" - סיפור חייה של ויקי שירן, סרט באורך מלא באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: שודרה במקור בערוץ הראשון' אינו ערך חוקי כתבה על הסרט "שוברת קיר", שודרה במקור בערוץ הראשון באתר יוטיוב
על תרומתה של ויקי שירן, אתר בננות
ויקי שירן (1947-2004), דף שער בספרייה הלאומית
ויקי שירן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

הערות שוליים

^ ¹ ² הנרייט דהאן כלב, ויקי שירן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
^ ויקי שירן והמקורות של "שכונת חיים", מתוך כתבה ב"עיתון תל אביב" (מקומון של ידיעות תקשורת), ספטמבר 2006.
^ שולה קשת, לא בשמה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 2 במרץ 2012
^ מיה סלע, המאבק המזרחי לא נצבע בוורוד, באתר הארץ, 9 במרץ 2013
^ עדי יותם, פלסטיניות, מזרחיות, ולסביות גם, חדשות, 28 במאי 1993
דינה מוסקוביץ, תל אביב, התנצלויות, חדשות, 4 ביוני 1993
^ ויקי שירן ו"האשכנזים מהבונקר", פרופ' סמדר לביא, 30 באפריל 2003.
^ להציץ ולא להיפגע, דבר, 28 באוקטובר 1977
^ עירית שמגר, "לא יכולתי לספר בכיתה שגרתי קודם בשכונת התקוה", מעריב, 12 בנובמבר 1979
^ ¹ ² רוני אשל, נציגי עדות המזרח קוראים תגר על קיפוח ייצוגם בכלי התקשורת, מעריב, 25 באוקטובר 1979
^ ישראל לנדרס, הקרב על,הראי, דבר, 6 ביולי 1979
^ ורד קלנר, ‏איך מתמודדת מערכת בתי המשפט עם אפליית מזרחים?, באתר גלובס, 31 ביולי 2011
^ ויקי שירן נ' רשות השידור, באתר העין השביעית.
^ מירי פז, חברי צל"ש ואל"ה הצטרפו לתמ"י, דבר, 5 ביוני 1981
^ מרק"ח עד כך, "העולם הזה", גיליון 2440 מ-5 ביוני 1984, עמוד 16
^ רונית ורדי, ארון מגיע - "עוד מיליון דולר היינו מגיעים לעשרה מנדטים...", חדשות, 20 ביולי 1984
^ נחום ברנע, בדרך מהקלפי / עובדיה נקם, חד גדיא, כותרת ראשית, 25 ביולי 1984
^ ויקי שירן, תמ״י לא מתה והמהפכה היא בלתי נמנעת, חדשות, 17 במרץ 1985
נעמי לויצקי, לצנן את אבו־חצירה, כותרת ראשית, 29 באוגוסט 1984
^ שאול צדקה, תנועה מזרחית....אבל לשלום, דבר, 3 ביוני 1983
מי מחה ואיפה הם היום?, הודעת ממשלת ישראל , 6.6.82: "ממשלת ישראל החלי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפק טה להטיל על צה״ל את המשימה להוציא את כל יישובי רותיהם ובטלסיהם בלבנון. שם המבצע "שלום הגליל", חדשות, 7 ביוני 1985
^ כוכבי שמש, ההיסטוריה הלא מדוברת של הקשרים בין מזרחים ופלסטינים, באתר "שיחה מקומית", 16 באוגוסט 2015
^ מאיר עמור, נשים עכשיו, באתר "העוקץ", 27 באפריל 2011
^ סיגל הרוש-יהונתן, תכל'ס, ניצחנו: הקשת הדמוקרטית המזרחית חוגגת 20 שנים, באתר "שיחה מקומית", 21 במאי 2016
^ מזל מועלם, "אנחנו בעלי הבית, בלי התנצלויות", באתר הארץ, 5 בספטמבר 2002
^ רוני קורן-דינר, יצחק לבני מונה ליו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 2, באתר הארץ, 11 ביולי 2004
^ ויקי שירן - דברי פרידה, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
^ דורית אברמוביץ, קארי לא תתפשט, סמנתה לא תאונן, באתר הארץ, 14 בפברואר 2002
^ ענת באלינט, החיפוש אחר האמת העירומה, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2002
^ אייל הראובני ועופר מאיר, ויקי שירן הלכה לעולמה; "נאבקה על האמת שלה", באתר ynet, 16 במרץ 2004
^ גידי אורשר, עשב השדה של חיים שירן, מעריב, 11 ביוני 1980
^ פרס אונס"קו ל"ניצב מלח", דבר, 2 ביולי 1980
^ סקירות של הספר
אלמוג בהר, שפופה תדיר על גדות ביבים, שולה פרחים, באתר הארץ, 28 ביוני 2005
חביבה פדיה, "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי", באתר הארץ, 20 ביוני 2005
קציעה עלון, על שוברת קיר מאת ויקי שירן, באתר "תרבות•il"
^ יוסי דהאן, ויקי שירן הלכה לעולמה, באתר "העוקץ", 17 במרץ 2004
^ "שוברת קיר / ויקי שירן - על היצירה", ד"ר קציעה עלון, באתר "תרבות", יולי 2014.
^ ארנה קזין, כנס לזכרה של הד"ר ויקי שירן, באתר הארץ, 16 במרץ 2005
^ שירה אוחיון, שירקונצרט לזכרה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 21 באפריל 2006
^ זמירה רון, ויקי זה לא סרט, באתר "העוקץ", 6 בינואר 2013
^ צפי סער, לאמא של הפמיניזם המזרחי בישראל יש רחוב משלה, באתר הארץ, 19 ביולי 2021

[דהאןכלב-1] ¹ ² הנרייט דהאן כלב, ויקי שירן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).

[2] ויקי שירן והמקורות של "שכונת חיים", מתוך כתבה ב"עיתון תל אביב" (מקומון של ידיעות תקשורת), ספטמבר 2006.

[3] שולה קשת, לא בשמה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 2 במרץ 2012

[4] מיה סלע, המאבק המזרחי לא נצבע בוורוד, באתר הארץ, 9 במרץ 2013

[5] עדי יותם, פלסטיניות, מזרחיות, ולסביות גם, חדשות, 28 במאי 1993
דינה מוסקוביץ, תל אביב, התנצלויות, חדשות, 4 ביוני 1993

[6] ויקי שירן ו"האשכנזים מהבונקר", פרופ' סמדר לביא, 30 באפריל 2003.

[דבר-7] להציץ ולא להיפגע, דבר, 28 באוקטובר 1977

[8] עירית שמגר, "לא יכולתי לספר בכיתה שגרתי קודם בשכונת התקוה", מעריב, 12 בנובמבר 1979

[אשל-9] ¹ ² רוני אשל, נציגי עדות המזרח קוראים תגר על קיפוח ייצוגם בכלי התקשורת, מעריב, 25 באוקטובר 1979

[10] ישראל לנדרס, הקרב על,הראי, דבר, 6 ביולי 1979

[11] ורד קלנר, ‏איך מתמודדת מערכת בתי המשפט עם אפליית מזרחים?, באתר גלובס, 31 ביולי 2011

[12] ויקי שירן נ' רשות השידור, באתר העין השביעית.

[13] מירי פז, חברי צל"ש ואל"ה הצטרפו לתמ"י, דבר, 5 ביוני 1981

[14] מרק"ח עד כך, "העולם הזה", גיליון 2440 מ-5 ביוני 1984, עמוד 16

[15] רונית ורדי, ארון מגיע - "עוד מיליון דולר היינו מגיעים לעשרה מנדטים...", חדשות, 20 ביולי 1984

[16] נחום ברנע, בדרך מהקלפי / עובדיה נקם, חד גדיא, כותרת ראשית, 25 ביולי 1984

[17] ויקי שירן, תמ״י לא מתה והמהפכה היא בלתי נמנעת, חדשות, 17 במרץ 1985
נעמי לויצקי, לצנן את אבו־חצירה, כותרת ראשית, 29 באוגוסט 1984

[18] שאול צדקה, תנועה מזרחית....אבל לשלום, דבר, 3 ביוני 1983
מי מחה ואיפה הם היום?, הודעת ממשלת ישראל , 6.6.82: "ממשלת ישראל החלי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפק טה להטיל על צה״ל את המשימה להוציא את כל יישובי רותיהם ובטלסיהם בלבנון. שם המבצע "שלום הגליל", חדשות, 7 ביוני 1985

[19] כוכבי שמש, ההיסטוריה הלא מדוברת של הקשרים בין מזרחים ופלסטינים, באתר "שיחה מקומית", 16 באוגוסט 2015

[20] מאיר עמור, נשים עכשיו, באתר "העוקץ", 27 באפריל 2011

[21] סיגל הרוש-יהונתן, תכל'ס, ניצחנו: הקשת הדמוקרטית המזרחית חוגגת 20 שנים, באתר "שיחה מקומית", 21 במאי 2016

[22] מזל מועלם, "אנחנו בעלי הבית, בלי התנצלויות", באתר הארץ, 5 בספטמבר 2002

[23] רוני קורן-דינר, יצחק לבני מונה ליו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 2, באתר הארץ, 11 ביולי 2004

[24] ויקי שירן - דברי פרידה, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

[25] דורית אברמוביץ, קארי לא תתפשט, סמנתה לא תאונן, באתר הארץ, 14 בפברואר 2002

[26] ענת באלינט, החיפוש אחר האמת העירומה, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2002

[27] אייל הראובני ועופר מאיר, ויקי שירן הלכה לעולמה; "נאבקה על האמת שלה", באתר ynet, 16 במרץ 2004

[28] גידי אורשר, עשב השדה של חיים שירן, מעריב, 11 ביוני 1980

[29] פרס אונס"קו ל"ניצב מלח", דבר, 2 ביולי 1980

[30] סקירות של הספר
אלמוג בהר, שפופה תדיר על גדות ביבים, שולה פרחים, באתר הארץ, 28 ביוני 2005
חביבה פדיה, "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי", באתר הארץ, 20 ביוני 2005
קציעה עלון, על שוברת קיר מאת ויקי שירן, באתר "תרבות•il"

[31] יוסי דהאן, ויקי שירן הלכה לעולמה, באתר "העוקץ", 17 במרץ 2004

[32] "שוברת קיר / ויקי שירן - על היצירה", ד"ר קציעה עלון, באתר "תרבות", יולי 2014.

[33] ארנה קזין, כנס לזכרה של הד"ר ויקי שירן, באתר הארץ, 16 במרץ 2005

[34] שירה אוחיון, שירקונצרט לזכרה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 21 באפריל 2006

[35] זמירה רון, ויקי זה לא סרט, באתר "העוקץ", 6 בינואר 2013

[36] צפי סער, לאמא של הפמיניזם המזרחי בישראל יש רחוב משלה, באתר הארץ, 19 ביולי 2021

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שוברת קיר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויקי שירן