פתיחת התפריט הראשי

ביוגרפיהעריכה

רתנאו נולד בשנת 1867 בברלין, בנם הבכור של אמיל רתנאו ומתילדה נחמן (Mathilde Nachmann). אביו רכש את הפטנטים של תומאס אלווה אדיסון בתערוכה העולמית בפריז והיה ממייסדי תעשיית החשמל הגרמנית.[1] כאשר היה טירון בצבא, סירבו להעניק לו, כמו לשאר היהודים, דרגת קצונה בגדוד העילית הפרוסי בו שירת, והוא שוחרר בדרגת טוראי ראשון.[1] בגיל 30 ניהל רתנאו את אחד המפעלים האלקטרוכימיים של אביו בביטרפלד.[1]

ב-6 במרץ 1897 פרסם תחת שם העט "ו. הַרְתֶנאו", מאמר בכתב העת הברלינאי "די צוקונפט" (Die Zukunft), שכותרתו "שמע ישראל!", בו פנה אל היהודים לזרז את התבוללותם, תוך חיקוי גינונים פרוסיים. רתנאו פתח את המאמר בוידוי על יהדותו וצייר דיוקן של היהודים שראה במרכזי התרבות הברלינאית: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי מיוחד במינו. קולניים, לבושם צעקני, מודעים לעצמם, חמי מזג וחסרי מנוחה... שבט אסיאתי על מישורי החול של פרוסיה... לא איבר חי מן העם אלא אורגניזם זר בגופו". רתנאו טען במאמר כי היהודים צריכים להפחית את קשריהם הבינלאומיים ושבניגוד לגרמנים, היהודים הם מטבעם "עם פחדן". עליהם להיות "חסונים כחיילים" כמו הגרמנים ולאמץ את התכונות שלהם. עוד טען כי על היהודים לשפר את הופעתם החיצונית - להאריך את גפיהם וליישר את אפם: "לאחר שתיווכחו במבנה הגופני שלכם - כתפיים מוגבהות, כפות רגליים מגושמות, גיזרה שמנה ובלתי ספורטיבית... תוכלו להתחיל לעבוד במשך כמה דורות על לידתכם מחדש מבחינה גופנית". לדעת רתנאו הפתרון היחיד הוא נישואי תערובת והתבוללות. המאמר של רתנאו עורר זעם בקרב היהודים ואביו ניסה לקנות את כל העותקים שהצליח להשיג. גם רתנאו עצמו התחרט על פרסומו ומאוחר יותר טען שכתב אותו בתקופה דיכאונית במיוחד והוציא אותו מאוסף כתביו. אלא שהמאמר בכל זאת נקרא על ידי רבים, משום שהאנטישמים המשיכו לצטט אותו.[1]

הרצל ניסה לעניין את רתנאו בחזונו למדינה ליהודים. רתנאו השיב לו על כך: "היהודים כבר אינם אומה ולעולם לא יהיו אומה".[2] על אף תיעובו העצמי המופגן, נרתע מהמרת דת פורמלית לנצרות, צעד שננקט באופן אופורטוניסטי על ידי יהודים רבים, ולו משום שבעידן המחולן, בו הגזענות, ולא האמונה, הייתה המגדיר הראשי, מהלך כזה כמעט ולא הועיל ונתפש כמעשה יהודי פחדני טיפוסי.[3]

רתנאו היה יושב ראש בחבר המנהלים של כ-80 חברות גדולות. מלבד זאת גם צייר, פיסל, ניגן על פסנתר וכתב שירה וספרים פוליטיים, פילוסופיים וכלכליים. ב-1914 ייסד מועדון בינלאומי בשם "פורטה דיי מרמי" יחד עם אינטלקטואלים יהודים ונוצרים ובהם מרטין בובר, גוסטב לנדאואר וגרהרט האופטמן.[4]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התפטר מתפקידו כמנהל של קונצרן AEG (מפעל האלקטרוניקה הגדול שייסד אביו) כדי לשרת את גרמניה. תחילה שימש רתנאו כמומחה במשרד המלחמה.[5] בשנים 1914 ו-1915, עמד בראש המינהל לכלכלת המלחמה בגרמניה, אך נאלץ לעזוב את תפקידו עקב ההתנגדות שקמה לו בחוגי הממשל בגלל מוצאו היהודי. הוא חזר לעסקים בקונצרן AEG ועם מות אביו, ב-1915, מונה ליושב ראש הקונצרן. בה בעת תמך פוליטית בפאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף שעמדו בראש מנגנון המלחמה הגרמני, אך הביע התנגדות למדיניותם של מלחמת צוללות בלתי מוגבלת (שהייתה אחת הסיבות להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1917). כן התנגד למדיניותו של לודנדורף לסיפוח שטחי המזרח.

ב-4 באוגוסט 1916 חזה את הפנייתה של הלאומנות הגרמנית כלפי פנים עם כישלון המלחמה: "ככל שיהודים רבים יותר מתים במאבק הזה, כן יתעקשו יותר מתנגדיהם לטעון שהיהודים ישבו ברובם רחוק מקווי החזית והתעשרו מהמלחמה. השנאה תוכפל ותישלש".[6]

ב-1919 כיהן כיועץ כלכלי לראש הממשלה, והיה גם היועץ הכלכלי למשלחת המשא ומתן לפיצויים לאחר המלחמה[5]. במאי 1921 מונה לשר השיקום של רפובליקת ויימאר, בממשלתו של יוזף וירט[7]. בתפקיד זה הוא ניהל את המשא ומתן עם צרפת על פיצויי המלחמה וקיבל תשבחות על הצלחתו מהקאנצלר. אולם הוא סירב להצטרף לממשלתו החדשה של רטנוי שהוקמה בתחילת נובמבר 1921[8], במטרה למנוע סכסוכים פוליטיים על רקע היותו יהודי[9]. בפברואר 1922 התמנה לשר החוץ של גרמניה[10], בהתעלמו מהאזהרות של אמו וידידיו שחששו שהוא מסכן את חייו לאור מחאות אנטישמים שהתנגדו למינוי[5].

רציחתועריכה

ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו בחייו שלושה צעירים גרמנים, קציני צבא משוחררים, מחוגי הימין הקיצוני הגרמני. המתנקשים נסעו במכוניתם במקביל למכונית השר, ירו בו באקדח וזרקו רימון למכוניתו. השר נפצע קשה ומת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים[11].

הרקע לרצח היה יוזמתו של רתנאו לחתימת הסכם לשיתוף פעולה עם ברית המועצות, שנקרא הסכם רפאלו, שנחתם מספר חודשים קודם לכן, וכן מוצאו היהודי. בשבועות שקדמו לרצח, גברה ההסתה נגדו. הגנרל אריך לודנדורף, שהיה פעיל בתנועות ימניות קיצוניות, רמז כי "הנסיך היהודי" חיבל במאמץ המלחמתי, ואליו הצטרף גם הציר ברייכסטאג, קארל הלפריך. מחוץ לפרלמנט צעקו הפורעים: "הרגו את רתנאו הארור החזיר היהודי החמדן!".[12] אנטישמים גם התבססו על נאום של רתנאו בוועידה בינלאומית בווינה ב-1922, בו ציטט דברים שכתב ופרסם בעבר, והזהיר שכלכלת אירופה נשלטת על ידי אליטה של אנשי כספים: "בשדה הפעילות הכלכלית, כל ביטוי בלתי זהיר, כל כשל לשון, יכול לגרום הרס. לכאורה שולט הציבור במדיניות הכלכלית באמצעות המניות ואגרות החוב שבבעלותו, אך בפועל השתלטה שם אוליגרכיה בלתי חדירה לציבור, בדיוק כמו זו של ונציה העתיקה. שלוש מאות גברים המכירים זה את זה, שולטים בכלכלת אירופה והם ממנים את יורשיהם מתוך החוג הפנימי שלהם". בשנים בהן כתב מלכתחילה את מאמרו - בעיתון וינאי ב-25 בדצמבר 1909, ובספר שפרסם בברלין ב-1921 - לא התפרסמו עדיין הפרוטוקלים של זקני ציון מחוץ לרוסיה, אולם ב-1922, כשצוטט נאומו בעיתון וינאי תחת הכותרת "שלוש מאות גברים שולטים באירופה", היה זה לאחר שמוטיב עיקרי בתעמולה האנטישמית היה "הקשר היהודי", ו"שלוש מאות גברים" כונו עד מהרה בפרסומים שונים "שלוש מאות יהודים", ולאחריהם "שלוש מאות זקני ציון", שרתנאו אחד מהם.[5]

רתנאו היה שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה עד אז. הרצח זעזע את גרמניה, ובהלווייתו השתתפו למעלה ממיליון איש. ביום ההלוויה הוכרזה שביתה כללית בגרמניה. רצח פוליטי זה נחשב לאחת מאבני הדרך בתהליך ההתמוטטות של רפובליקת ויימאר וכאחד ממבשרי עליית הנאצים לשלטון. מעט יותר מעשור לאחר מכן, הורו הנאצים להסיר את הלוח שציין את מקום הרצח. באספה רבת משתתפים מחוגי המשפטנים הצהיר פקיד בכיר ברייך השלישי שרוצחי רתנאו ראויים ששמותיהם ייכללו בלוח הכבוד של האומה[5].

שני הרוצחים, המהנדס הרמן פישר והקצין ארווין קֶרְן, התאבדו בכלא באכילת שוקלד מורעל שנשלח להם מבחוץ (נפוצה שמועה שנרצחו בכדי שלא יגלו מי שלח אותם). השלישי, נהג הרכב, ארנסט ורנר טכוב, הוסגר על ידי בני משפחתו. באוקטובר הוא הועמד לדין כשותף לרצח, ובהגנתו טען שביצעו את הרצח כי האמינו שרתנאו חבר במועצת זקני ציון שמתכננת להשתלט על העולם, וכי אינם רוצחים אלא מילאו משימה לאומית בסילוקו. בפסק דינו כינה השופט את הרצח "העלאת קרבן", והביע תקוה שישמש אות אזהרה שיטהר את גרמניה וירפאה מהברבריות והחולי ששקעה בהם. כן כינה את הפרוטוקולים "שקר גס"[5]. טכוב נדון ל-15 שנות מאסר, אך שוחרר ממאסרו ב-1930. ארנסט פון סלומון, שהיה שותף לתכנון הרצח וישב אף הוא בכלא, מתאר את הרוצחים בספרו האוטוביוגרפי "המנודים" (Die Geächten).

ספריועריכה

  • Impressionen. 1902.
  • Reflexionen. 1908.
  • Zur Kritik der Zeit. 1912 (גרסה דיגיטלית)
  • Zur Mechanik des Geistes. 1913.
  • Vom Aktienwesen. Eine geschäftliche Betrachtung. Berlin 1917.
  • Von kommenden Dingen. 1917 (גרסה דיגיטלית)
  • An Deutschlands Jugend. 1918 (מהדורה מתוקנת: Maximilian Hörberg (Hrsg.): München 2009, ISBN 978-3-00-023407-1).
  • Die neue Wirtschaft. 1918.
  • Die neue Gesellschaft. 1919.
  • Der neue Staat. 1919.
  • Der Kaiser. 1919.
  • Kritik der dreifachen Revolution. 1919.
  • Was wird werden? 1920 (גרסה דיגיטלית)
  • Gesammelte Reden. 1924 (גרסה דיגיטלית)
  • Briefe. ‏2 כרכים, 1926.
  • Neue Briefe. 1927.
  • Briefe an eine Liebende. Dresden, Reißner, 1931.
  • Politische Briefe. 1929 (גרסה דיגיטלית)

לקריאה נוספתעריכה

  • Shulamit Volkov, Walther Rathenau: The Life of Weimar's Fallen Statesman, Yale University Press, 2012[13]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 232–234
  2. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 286–287
  3. ^ Jacques Kornberg, Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism, Indiana University Press, 1993. עמ' 119 והער"ש שם
  4. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 235
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות: מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, תל אביב: דביר, ה'תשנ"ח (1998), עמ' 67-9
  6. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 336
  7. ^ רטנוי ינהל משא ומתן כלכלי עם צרפת, הצפירה, 3 ביוני 1921
    וואלטר רטנוי והעיתונות הצרפתית, הצפירה, 6 ביוני 1921
  8. ^ המיניסטריון החדש בגרמניה, הארץ, 2 בנובמבר 1921
  9. ^ להתפטרותו של רטנוי, הארץ, 15 בנובמבר 1921
  10. ^ בוזרה הגרמנית, דואר היום, 3 בפברואר 1922
  11. ^ רצח רטנוי, הארץ, 26 ביוני 1922
  12. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 366–367
  13. ^ שלמה אבינרינשאר בחוץ: על הביוגרפיה של ולטר רתנאו, באתר הארץ, 19 ביוני 2012