ולין

תרכובת

וָלין (Valine) היא אחת מ-20 חומצות האמינו הנפוצות בטבע. תאי גוף האדם אינם מסוגלים לסנתז ולין ולכן היא מהווה חומצת אמינו חיונית, אותה יש לקבל דרך המזון. כמות יומית מומלצת היא 4 מג לקילו אדם.

ולין
שם באנגלית Valine
סימון ארוך Val
סימון קצר V
נוסחה כימית C5H11NO2
משקל מולקולרי 117 גרם למול
נקודה איזואלקטרית 5.97
pKa קרבוקסיל 2.32
pKa אמין 9.62
pKa שייר אין
נוסחה קווית של ולין
נוסחה קווית של ולין
נוסחה מלאה של ולין
נוסחה מלאה של ולין
מספר CAS 72-18-4 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מבנה כימי עריכה

השייר של ולין מורכב מאטום פחמן הקשור לאטום מימן ולשתי קבוצות מתיל ( ). שייר זה אינו קוטבי, ופירוש הדבר שוולין היא חומצת אמינו הידרופובית. זוהי חומצת האמינו ההידרופובית ביותר אחרי איזולאוצין; מבחינת מבנה ותפקוד ולין דומה לחומצה זו וכן ללאוצין. עקב היותה מאוד הידרופובית, ולין מצויה לרוב בליבת החלבון ולא על פניו החיצוניים, משום ששם המגע האפשרי עם מולקולות המים המקיפות את החלבונים בסביבה התאית הוא מינימלי.

ולין בודדה לראשונה ב-1879 וסונתזה במעבדה ב-1906.[דרוש מקור]

מקורות תזונה עריכה

ולין, כמו כל חומצת אמינו חיונית, קיימת כמעט בכל מזון[1], וכמו כל חומצת אמינו חיונית, המקורות המשמעותיים ביותר שלה הם מזונות עשירים בחלבון, כגון בשר בקר, דגים ועוף, חלב, ביצים, קטניות (כגון פולי תורמוס, פולי סויה, עדשה תרבותית, שעועית, חומוס, פול ואפונה) וגרעינים מסוימים.

ביולוגיה עריכה

באנמיה חרמשית, אחת המחלות התורשתיות הידועות ביותר, מייצרים תאי הדם האדומים מולקולות המוגלובין פגומות: חומצת אמינו בודדת ברצף החלבון - חומצה גלוטמית - אינה מופיעה בו, ובמקומה מופיעה ולין. לאור הבדלי הקוטביות בין שתי החומצות, קיפול מולקולת ההמוגלובין נפגע, ועמה יכולת קישור החמצן שלו.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ולין בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה