ועדת העורכים

ועדת העורכים הייתה גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין ראשי מערכת הביטחון במדינה. בוועדה היו חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל ושל ה"ג'רוזלם פוסט", והיא נפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שהיו מעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.

הקמת הוועדהעריכה

הוועדה נוסדה בסוף 1943, בעקבות תקרית חיפוש הנשק ברמת הכובש, בה משטרת המנדט ערכה חיפוש אלים בקיבוץ רמת הכובש. האירוע לא הגיעה לידיעת הציבור בגלל איסור הצנזורה הצבאית. ב-17 בנובמבר 1943 התכנסו כל עורכי העיתונים היהודים והחליטו כי כל העיתונים היהודים יפרסמו למחרת הודעה מפורטת ואחידה "על מעשה ההתעללות ביישוב העברי" ברמת הכובש תוך התעלמות מהצנזורה. רק "פלסטיין פוסט" קבל הוראה להימנע מכך על מנת שישאר עיתון יהודי אחד חופשי אם יחליטו הבריטים לסגור את כל העיתונים היהודים. הבריטים הגיבו בסגירת כל העיתונים היהודים ל-11 ימים. עורך "פלסטיין פוסט" נתבע לפרסם את ה"הודעה הרשמית" של השלטונות הבריטים אך הוא סירב, כל עוד לא יותן לו לפרסם גם את הגרסה היהודית במלואה. הבריטים ניסו להוציא עיתון יומי בעברית בשם "חדשות היום" ובו גרסתם על המאורעות ברמת הכובש אבל היהודים החרימו את העיתון. בעלי הקיוסקים סירבו לקבל אותו ובכל מקום שאליו הגיעו הגליונות הם נשרפו על ידי הקהל. בעקבות האירוע הוקמה "ועדת התגובה", ועדה משותפת של עורכי העיתונים, שמטרתה לתאם שיתוף פעולה נגד הצנזורה הבריטית[1].

בפברואר 1948, שלושה חודשים לפני הקמת המדינה, נקבע הסדר פורמלי ראשון של צנזורה מרצון, הסדר "ששה-עשר הלאווים", שכלל איסור דיווח על תנועות הצבא ועל תנועות ראשי היישוב, מיקום של מתקנים רגישים וכו'. העורכים מחו רק נגד סעיף אחד - איסור פרסום ידיעות שעשויות לעורר בהלה[דרוש מקור].

ועדת העורכים בראשית ימי המדינהעריכה

במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ירשה הממשלה את תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות, ואת סמכויות הצנזורה הנרחבות שהקנו לה. הצנזור הצבאי השתמש בסמכויותיו בצורה נרחבת. ב-20 באוגוסט התכנסה "ועדת העורכים" למחות על סגירת דפוס "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים, במה שנתפס כניצול הצנזורה לצרכים פוליטיים[2]. הכתבה שבגללה נסגר העיתון הייתה על מאסר בכירי האצ"ל, בעקבות פרשת אלטלנה, בבית שאן (במה שהעיתון "הבקר" של הציונים הכלליים כינה "אסירים פוליטיים במחנה ריכוז בבית שאן") ודרשה את שחרורם[3]. הקבוצה שוחררה ממאסרה בכל מקרה כמה ימים אחר כך, וערכה מסיבת עיתונים בתל אביב[4]. "ועדת העורכים" נפגשה עם היועץ המשפטי לממשלה ועם דוד בן-גוריון שהבטיח שהצנזורה תונהג רק על עניינים צבאיים ולא פוליטיים[5]. על רקע זה נוצר הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית. לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים. ועדה מיוחדת הוקמה כדי לברר חילוקי דעות בין הצנזורה לבין העיתונים ("ועדת השלושה"). את ההסכם ניסח חיים הרצוג שהיה ראש אגף המודיעין. על פי ההסכם, כל עוד העיתונים יעמדו בתנאיו, הם לא יסגרו בהוראת הצנזורה[1].

ב-3 בנובמבר נדחתה, בהסכמה עם "ועדת העורכים", סגירת העיתונים "דבר" ו"הבוקר" על עבירות על חוקי הצנזורה[6], אך כמה ימים אחר כך נסגר העיתון "קול העם" ליום אחד, ללא בירור מוקדם, בניגוד להסכם[7]. זאת למרות שאסתר וילנסקה, עורכת העיתון, הייתה חברה ב"ועדת העורכים"[8]. אחר כך הייתה הסכמה בשתיקה ש"קול העם", שהיה העיתון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), אינו חלק מההסכם. כך לדוגמה הוא נסגר שוב בהוראת הצנזורה ביולי 1952 לשבוע[9], ובינואר 1953 נסגר מסיבות פוליטיות לעשרה ימים[10] (עניין שהוביל לבג"ץ קול העם).

על בסיס הסכם זה התהדק שיתוף הפעולה בין העיתונות לבין ממשלות ישראל, ובמשך השנים הפעילו העיתונאים צנזורה עצמית במספר רב של מקרים. בחלק מהמקרים נתפסה הצנזורה, בדיעבד, כבעייתית. כך לדוגמה, המשפטן משה נגבי האשים, במאמרו על הצנזורה העצמית שהימנעות העיתונות מלפרסם ידיעות שהיו בידה בשנת 1973 על ההיערכות המצרית והסורית לאורך גבולות ישראל הייתה אחד הגורמים לשאננות שקדמה למלחמת יום הכיפורים ולהפתעת הצד הישראלי[11].

מספר עיתונים סירבו להשתתף ב"ועדת העורכים", דוגמת "העולם הזה", ואחר כך "חדשות"[1]. עורך "העולם הזה" אורי אבנרי סיפר שסירב לשתף פעולה עם הממסד, וכינה את חברי הוועדה "אנשים עלובים וקטנים". "העולם הזה" נהג לפרסם ידיעות ש"ועדת העורכים" הסכימה לא לפרסם, תוך שימוש בשמות בדויים או רמיזות, בכדי לעקוף את מגבלות הצנזורה. העיתון נהג לדווח על השימוש בשירות הביטחון הכללי (השב"כ) לצרכים פוליטיים, תוך שימוש במילה "מנגנון החושך" (באותן השנים דיווח ישירות על פעילות השב"כ היה אסור)[1]. "העולם הזה" היה הראשון לחשוף את דבר מאסרו של איש המודיעין מרדכי קידר, "האסיר X הראשון", שהיה כלוא בישראל במשך שנה מבלי שאיש ידע, עד יוני 1958[12]. "ועדת העורכים" הסכימה לא לפרסם על כך במשך חודשים רבים[1].

ב–9 ביולי 1963 נפגשה "ועדת העורכים" עם ראש הממשלה לוי אשכול וסגן שר הביטחון שמעון פרס והסכימו לא לפרסם יותר ידיעות (כולל מאמרי דעה) על תוכנית הגרעין של ישראל[13]. עד אז דווח העניין בהרחבה בעיתונות הישראלית[14].

התערערות מעמד הוועדהעריכה

מלכתחילה היו מתחים בשיתוף פעולה זה של העיתונות והממשלה, אבל במהלך השנים התרחבה ההכרה בערכים של חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת. תהליך זה הואץ החל משנות ה-70 - השינויים החברתיים בישראל ושינויים בתקשורת העולמית גרמו לשינויים משמעותיים ביחסים ביניהן. נקודת מפנה עיקרית הייתה מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה נושאים שהיו בעבר מחוץ-לתחום, כמו דיון בסוגיות ביטחוניות-צבאיות וביקורת על התנהגות הצבא. לקראת מבצע שלום הגליל פורסם מידע לגבי חילוקי הדעות בממשלה לגבי אפשרויות הפעולה לריסון המחבלים בלבנון. עם פרוץ המלחמה נהגה התקשורת באופן מסורתי ופרסמה מידע לפי הוראות מערכת הביטחון, אבל לאחר כשלושה שבועות, כאשר התברר שהמבצע מתמשך מעבר למטרותיו המקוריות, ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, החל בישראל ויכוח ציבורי על המלחמה, שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות.

שנות ה-80 וה-90 התאפיינו במספר אירועים משמעותיים שהביאו לערעור האמון בממסד הביטחוני בישראל. ב-1984, בפרשת קו 300, פרסם העיתון "חדשות" תמונה שהוכיחה ששניים מהמחבלים החוטפים היו עדיין בחיים כאשר הורדו מהאוטובוס. בעקבות הפרסום סגר הצנזור את העיתון לארבעה ימים וראשי העיתון הועמדו לדין; בשנת 1993 הם זוכו על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי שיקולי הצנזור היו פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת. בפרשת עסקת השבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל ובפרשת חטיפת מרגל האטום ואנונו, התפרסם בתקשורת העולמית מידע שפרסומם מיד גם בישראל, על ידי העיתון "חדשות"[15].

בשנת 1989, לאחר בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי, הוכנס תיקון להסכם משנת 1966 ובה נקבע כי סמכות הצנזורה לפסול מידע תחול רק על מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות הקרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה[16].

באוקטובר 1992 פסלה הצנזורה הצבאית כתבה על דבר מאסר יוסף עמית, "האסיר X השלישי", שנשפט בשנת 1987 ל-12 שנות מאסר, אך הדבר היה חסוי ולא פורסם. למרות שעמית נתן ריאיון לעיתונאית ענת סרגוסטי מ"העולם הזה" ומנחם שיזף מ"חדשות" כבר ב-1988, בעת שהיה בטיפול רפואי בבית חולים, הצנזורה לא אישרה את פרסומם[17][18]. הכתבה מאוקטובר 1992 נכתבה על ידי הכתבת זהרה רון בעיתון "העיר". העיתון עתר לבג"ץ נגד הפסילה, באמצעות עורך הדין שלמה ליבליך, מאחר שסבר כי למעט מספר משפטים בהם מתוארת הפרשה שבעטיה הואשם והורשע עמית, אין בשאר החומר כל סכנה לביטחון הציבור[19]. לאחר שהדיון נדחה מספר פעמים, ב-2 ביולי 1993 הותר פרסום הפרשה[20]. לאחר חשיפת הפרשה בתקשורת הכחיש עמית שריגל לטובת מדינה זרה, וטען שנעשה לו עוול[21].

הסכם הצנזורה החדשעריכה

בנובמבר 1992 אסרה הצנזורה הצבאית לדווח על תאונת האימונים שזכתה לכינוי "אסון צאלים ב'", שבה נהרגו חמישה חיילי צה"ל, ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל, אהוד ברק, במקום התאונה. המידע דלף לעיתונות הזרה, ופורסם בישראל רק אחרי חצי שנה ולאחר שפורסם בחו"ל בזמן אמת[22]. בעקבות טיפול הצנזורה בפרשה, הודיע העיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו.

במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. על פי ההסכם החדש עיתון העובר עברת צנזורה כבר אינו צפוי להיסגר, ועיתונאי בעיתון השותף להסכם העובר עברת צנזורה אינו צפוי להרשעה פלילית. נוסף על כך, ההסכם מגביל את סמכות הפסילה של הצנזור אך ורק למידע בנושאי ביטחון ואך ורק למצבים של סכנה לביטחון, ולא לסדר הציבורי. אם דחתה ועדת השלושה את ההשגה של אמצעי תקשורת כלשהו על החלטתה, נשמרת לו הזכות לעתור לבג"ץ[16].

למרות שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את כוחה. ובתחילת שנות ה-2000 חדלה להתכנס[23]. עם זאת "תא הכתבים הצבאיים", שחבריו נקבעים על ידי דובר צה"ל, מקבל גישה למידע באופן בלעדי[24]. ועדת השלושה היא זו שמנהלת את הסכם הצנזורה החדש, כאשר מתגלות מחלוקות. אך בפועל הצנזורה הצבאית משתמשת בעיקר בצווי איסור פרסום לכפות את החלטותיה[16].

בעידן האינטרנט, אין למעשה משמעות להסכמות בין המדינה לבין כלי התקשורת המרכזיים, הואיל והמידע זורם אל האזרחים באין מפריע באמצעות עיתונות זרה, בלוגים, רשתות חברתיות וכיוצא באלה[16]. ב-12 בפברואר 2013 כינס משרד ראש הממשלה את ועדת העורכים בבהילות, לראשונה אחרי שנים רבות[25], כדי למנוע את פרסום פרשת האסיר איקס. צעד זה שנעשה לאחר שידור התחקיר בטלוויזיה האוסטרלית, נתפס כאנכרוניסטי[26].

באוגוסט 2015, אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה וואקנין-גיל, בריאיון עיתונאי לאתר "העין השביעית", "בגלל שההסכם [החדש] נוסח מול ועדת העורכים, ובגלל שוועדת העורכים כבר לא קיימת, להסכם אין היום תוקף"[27].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 יגאל סרנה, חבורת סוד מוחלט בהחלט, חדשות, 22 באוגוסט 1986
  2. ^ ועדת העורכים מוחה נמרצות נגד צנזורה פוליטית על העתונות, קול העם, 20 באוגוסט 1948
  3. ^ עורכי העיתונים מוחים על הפיכת הצנזורה הצבאית לצנזורה פוליטית, הבוקר, 20 באוגוסט 1948
  4. ^ מרידור: "האשמה במרד מגוחכת", הבוקר, 30 באוגוסט 1948
  5. ^ בן-גוריון: צנזורה רק בעניני בטחון, הארץ, 29 באוגוסט 1948
  6. ^ נדחה מועד סגירת "דבר" ו"הבוקר", הארץ, 3 בנובמבר 1948
  7. ^ וועדת העורכים מוחה על סגירת "קול העם־, על המשמר, 18 בנובמבר 1948
    מחאה על סגירת "קול העם" ליום אחד, הארץ, 18 בנובמבר 1948
  8. ^ ישיבת ועדת העורכים, קול העם, 21 באוקטובר 1948
  9. ^ הכנסת סירבה לדון על סגירת קול העם, דבר, 9 ביולי 1952
  10. ^ קול העם נסגר, קול הנער הופיע, מעריב, 29 בינואר 1953
  11. ^ משה נגביצנזורה ממארת, באתר הארץ
  12. ^ עלילות מוטקה קדר - השודד הנודד בשליחות האומה, "העולם הזה", גיליון 1129 מ-20 במאי 1959, עמוד 1
  13. ^ עופר אדרת56 שנה אחרי, נחשף הדיון שבו נולדה העמימות הגרעינית של ישראל, באתר הארץ, 5 באפריל 2019
  14. ^ דיווחים בעיתונים שונים על תוכנית הגרעין של ישראל:
    "ואשינגטון פוסט": פצצת-אטום בישראל - ב-5 שנים, על המשמר, 19 בדצמבר 1960
    *עתון גרמני: גם הרפתקת סואץ נפתחה בהסכם צרפתי-ישראלי, קול העם, 21 בדצמבר 1960
    למומחים אמריקניים יש אינפורמציה ברורה כי ישראל תייצר פצצת אטום, חרות, 21 בדצמבר 1960
    "ישראל אינה מסוגלת לייצר פצצות אטום" - נ.י. טיימס, הארץ, 26 בדצמבר 1960
  15. ^ כך נראה אתמול עמודו הראשון של ה״סנדיי טיימס" הלונדוני. תחת הכותרת: גילוי סודות הנשק האטומי של ישראל, עמוד השער של חדשות, 6 באוקטובר 1986
  16. ^ 1 2 3 4 תהילה שוורץ אלטשולר, גיא לוריא, צנזורה וסודות ביטחוניים בעידן הדיגיטלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוגוסט 2016
  17. ^ ארנה קזין, "הקשר בינינו נותק כשהכתבה עליו לא התפרסמה", חדשות, 4 ביוני 1993
  18. ^ ארנה קזין, מתחת לאף של אנשי המשטרה התראיין עמית לשני עיתונאים, חדשות, 4 ביוני 1993
  19. ^ דודו לוי-רייך, עורכי "העיר" ו״כלבו" עתרו לבג״ץ לאחר שהצנזורה פסלה, חדשות, 3 ביוני 1993
  20. ^ רס"ן יוסף עמית הורשע לפני 6 שנים בריגול ”אני לא מרגל ולא משוגע בדו ראיות ותפרו לי תיק", חדשות, 3 ביוני 1993
  21. ^ ״מעולם לא הייתי מרגל – בני התשפוכת האלה תפרו לי תיק", חדשות, 3 ביוני 1993
    יואל קוצר, דודו לוי-רייך, דורית בן, יוסף עמית. אתמול: לא ריגלתי לארה״ב, לאירופה וגם לא לסין, חדשות, 4 ביוני 1993
  22. ^ אהרון קליין, אסון צאלים השני - תאונה נוספת עם 5 הרוגים אחרי שנתיים, חדשות, 2 במאי 1993
  23. ^ יוסי מלמןיותר מדי ידיים מנסות לאחוז במספריים של הצנזורה, באתר הארץ, 21 בינואר 2020
  24. ^ איתמר ב"ז, "המודל יצר תלות כל-כך גסה, שאנשים מתדפקים על דלתו של דובר צה"ל", באתר העין השביעית, 7 במרץ 2021
  25. ^ שר המשפטים: לבדוק אם אזרח אוסטרלי התאבד בכלא בישראל תחת זהות בדויה, באתר הארץ, 12 בפברואר 2013
  26. ^ יוסי גורביץ, פרשת האסיר X: הסקרנות לא תהרוג את חתולי הרשת, באתר כלכליסט, 13 בפברואר 2013
  27. ^ אורן פרסיקו, "לצנזור הצבאי יש כוח מטורף ביד. מה יקרה אם מחר אני אחליט להתפרע?", באתר העין השביעית, 30 באוגוסט 2015