ויקיפדיה

ועד ההצלה של הסוכנות היהודית

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פירוש נוסף ערך זה עוסק בארגון שנוסד בשנות ה-40 בארץ ישראל במטרה להציל את יהודי אירופה. אם התכוונתם לארגון יהודי-אמריקאי בעל מטרות דומות, ראו ועד ההצלה (ארצות הברית).

ועד ההצלה, ובשמו המלא ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית, היה גוף שנוסד בארץ ישראל ב-22 בנובמבר 1942 על ידי הסוכנות היהודית במטרה להציל את יהודי אירופה, שהיו נתונים תחת הכיבוש הנאצי בתקופת השואה. בראש הוועד עמד יצחק גרינבוים, ועם חבריו נמנו נציגי הסוכנות, נציגי הוועד הלאומי ונציגים מהמפלגות הציוניות השונות. הרכבו של הוועד סימל את אחדותו של היישוב היהודי בארץ ישראל במאמץ להצלת יהודי אירופה. הוא החל לפעול באופן רשמי ב-31 בינואר 1943.[1]

הרקע להקמת הוועד עריכה

הידיעות על מצבם של היהודים בפולין, שנכבשה בידי צבאות גרמניה הנאצית, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, זעזעו את היישוב היהודי בארץ. עסקנים ציונים שהגיעו לארץ ישראל דרך נמל טריאסט שבצפון-מזרח איטליה, תיארו כיצד עוקרים הגרמנים את היהודים בשיטתיות מבתיהם, סוגרים אותם בגטאות מוקפים חומות ומנתקים את הקשר בינם ובין העולם החיצוני.[2]

הוועדה לענייני פולין עריכה

בעקבות הידיעות על סבלם של יהודי אירופה הקימה הסוכנות היהודית את "הוועדה לענייני פולין" בראשות יצחק גרינבוים. חברי הוועדה, שפעלה בירושלים וכונתה גם "ועדת הארבעה", היו (בנוסף ליצחק גרינבוים): אליהו דובקין, ד"ר אמיל שומראק וחיים משה שפירא.[3] הוועדה התמקדה במתן סיוע כלכלי לפליטי פולין בארץ ישראל, בגביית עדויות מפליטים על גורל יהודי אירופה ובמשא ומתן עם הממשלה הפולנית הגולה בבריטניה בדבר תמיכה בפליטים היהודים.[4] כמו כן, הוועדה פעלה להעביר קבוצות של יהודים דרך מדינות אירופה לארץ ישראל. בין השאר נעשו ניסיונות להעלות יהודים דרך טריאסט שבאיטליה. אלו הצליחו באופן חלקי, כל עוד איטליה נקטה בקו מדיני נייטרלי ולא לקחה חלק במלחמה.[5] עם זאת, פעילות הוועדה הייתה מוגבלת בשל מספר גורמים:

  1. הנהלת הסוכנות ראתה בבנייה ובחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל מטרה נעלה, הקודמת למטרות אחרות וביניהן גם הצלת יהודי אירופה. לכן, סכומי הכסף שהקציבה הסוכנות לוועדה היו קטנים למדי.[6]
  2. במסגרת הסוכנות היהודית פעלו מחלקות שעסקו בנושא העלייה והקליטה. ראשיהן ראו בוועדת הארבעה גורם מתחרה, שפעולתו עלולה לכרסם בסמכויותיהן. שניים מחברי הוועדה - שפירא ודובקין - עמדו בראש מחלקת העלייה ולכן לא היה להם עניין בהרחבת סמכויות ועדת הארבעה באופן שיפגע בסמכויות מחלקתם.
  3. הנהלת הסוכנות היהודית חששה שפעילות עצמאית של ועדת הארבעה תפגע במעמדה הייחודי כנציגת העם היהודי בארץ ישראל.
  4. הסוכנות היהודית פעלה תחת הנהגת מפא"י. שלושה מבין חברי הוועדה, והיו"ר בתוכם, לא היו חברים במפא"י ולכן לא זכו לאמונם ולתמיכתם של ראשיה.[7]
  5. במסגרת הספר הלבן הוקצו מספר גדול של רישיונות עלייה לארץ ישראל, אך בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ בראשית המלחמה וכן בשל האיסור על מתן רישיונות עלייה ליהודים הנמצאים בארצות הכבושות בידי האויב, הוגבלו אפשרויות ההצלה באופן ניכר.[8]

בסתיו 1942 הגיעה לארץ קבוצה של יהודים מפולין על יסוד חליפין. קבוצה זו הביאה עמה את בשורת האימים על שילוחם של מיליוני יהודים למוות במחנות ההשמדה בפולין .[5] ניסיונותיהם של חברי ועדת הארבעה לשנות את מעמד הוועדה וסמכויותיה עלו בתוהו.[9] עתה ברור היה שהוועדה לענייני פולין שוב אינה מתאימה לעבודת העזרה וההצלה וכי יש להעמיד לשם כך ועד חלופי, שיכיל בתוכו נציגים מכל היישוב, שכבותיו וזרמיו השונים.[10]

הקמת ועד ההצלה והרכבו עריכה

לאחר מספר כינוסים והפגנות, שנתקיימו בעקבות מאמציו של הוועד הלאומי, הוחלט ב-22 בנובמבר 1942 על הקמת ועד ההצלה למען יהודי אירופה הכבושה, או בשמו המלא "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית". לוועד הצטרפו, מלבד נציגי הנהלת הסוכנות, שהרכיבו את ועד הארבעה, גם נציגים של הוועד הלאומי, באי כוחם של המפלגות הציוניות, נציגי הרוויזיוניסטים, נציגי אגודת ישראל וארגוני הפליטים מארצות אירופה. בינואר 1943 נבחרו שנים עשר נציגים לנשיאות ועד ההצלה: חברי ועדת הארבעה וברנרד ג'וזף (מהנהלת הסוכנות), יצחק בן-צבי, שלמה זלמן שרגאי ויהושע סופרסקי (מהנהלת הוועד הלאומי), בנימין מינץ והרב יצחק מאיר לוין (מאגודת ישראל), יוסף קלארמן, צבי (הרמן) סגל (מן הרוויזיוניסטים). ליושב ראש הנשיאות התמנה יצחק גרינבוים. לצד הנשיאות נבחרה מליאה, בת שלושים חברים, רובם נציגי התאחדויות העולים וכן נציגי מוסדות ומפלגות. כמו כן, נבחרה מזכירות: אפולינרי הרטגלס, היושב ראש האחרון של ההסתדרות הציונית בפולין, מזכיר מדיני; אברהם האפט, איש דגניה ב', גזבר; יוסף קליינבוים, מזכיר כללי. הרכבו של הוועד סימל את אחדותו של היישוב בארץ במאמץ להצלת יהודי אירופה.[11]

פעילות הוועד עריכה

בתקופה הראשונה לקיומו פנה ועד ההצלה למעצמות הדמוקרטיות בבקשות סיוע להפסקה מיידית של טבח היהודים בידי הנאצים. בכל פעם שהגיעו לירושלים ידיעות על זוועות הנאצים, פנה הוועד בבקשת עזרה למעצמות באמצעות נציגים בלונדון, בניו יורק ובוושינגטון או בפנייה ישירה לראשי הממשלות ולנשיא ארצות הברית. הפנייה הייתה תחת הסיסמה: "שלח את עמי".[12] כמו כן ארגן הוועד הפגנות ושביתות בקרב היישוב בארץ לשם הזדהות עם הקורבנות היהודים. אלה הגיעו לשיאן בהכרזה על "שלושה ימי אזעקה ומחאה" שהחלו ב-30 בנובמבר 1942.[5] לרוב לא נענה הוועד או שנענה בתשובות סתמיות של הבטחות שלא היה בהן ממש. הממשלות סירבו לפנות להיטלר בבקשה לאפשר ליהודים לצאת כי לא רצו לפתוח את שערי ארצותיהן בפני פליטים יהודים.[13] פעילות הוועד כללה בין השאר הפעלת לחץ על השלטונות הבריטיים לפתוח את שערי ארץ ישראל לניצולים ולהגדיל את מכסת רישיונות העלייה לארץ. הוועד ניסה לגייס למטרה זאת את דעת הקהל של היישוב היהודי בארץ ישראל.[14] המאבק לגיוס תמיכת העולם למען יהודי אירופה הביא לכינוסה של ועידת ברמודה ב-19 באפריל 1943. בוועידה נכחו נציגי המדינות הלוחמות בנאצים והיא עסקה במציאת דרכים להצלת היהודים. ועידה זו עוררה תקוות בלבותיהם של היהודים וארגונים שונים שלחו אליה תזכירים הכוללים דרישות והצעות. ועד ההצלה שלח את דרישותיו הוא:

  • לתבוע מממשלת גרמניה שתאפשר את יציאתם של היהודים מארצה ומארצות הכיבוש.
  • לסדר חילופין בין יהודים מן הארצות הכבושות בידי הגרמנים ובין גרמנים השבויים בארצות בעלות הברית.
  • לפתוח את שערי ארץ ישראל בשביל הפליטים.
  • להבטיח ליהודים את הכניסה לארצות נייטרליות ולהבטיח שיוצאו לאחר המלחמה מארצות אלו.
  • להבטיח הובלה וכלכלה לפליטים בשעת יציאתם והעברתם.
  • להקל על משלוח מצרכים הכרחיים כמזון ותרופות בשביל היהודים, כשם שנעשה הדבר בשביל תושבי יוון.
  • להקים מנגנון שידאג להגשמת כל אלה ולצרף אליו נציגים יהודים.

דרישות אלה לא התקבלו על דעת נציגי המדינות המשתתפות בוועידה ובכך נמנעה אפשרות לביצוע פעולות ההצלה[15]. לוועד היו גם סניפים בלונדון, ניו יורק וסטוקהולם, שבאמצעותם בוצעו פעולות הצלה מחוץ למדינות הכיבוש הנאצי. הסניפים השונים עמדו בקשר עם תנועות מחתרת יהודיות וסייעו בהברחת יהודים תוך סיכון רב. חלק מהפעולות נשאו אופי אופרטיבי, כולל סיוע למחתרות בפיצוץ מסילות ברזל על מנת לעצור את העברת היהודים למחנות ההשמדה.[5] הוועד סייע גם במשימות להצלת ילדים יתומים. פעולה כזו נעשתה בשנת 1946 על ידי הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. ועד ההצלה הקציב עשרת אלפים לא"י לצורך הפעולה.[16] אחד התחומים בהם ניתנה לוועד ההצלה סמכות ביצועית היה גיוס כספים. את הכספים הראשונים לעבודתו של הוועד העבירו הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים הכללית. בהמשך, העבירה המגבית להתגייסות והצלה כספים לוועד מהכנסותיה הרגילות וכן ממגביות מיוחדות למטרה זו. המגביות הנ"ל נעשו על ידי בעלי אמצעים ובנוסף נערכו מגביות עממיות, על ידי מתנדבים ברחבי הארץ בבתי מגורים, בתי כנסת ואסיפות עם גדולות. אחד מיוזמי המגביות העממיות היה חבר הנשיאות של ועד ההצלה, בנימין מינץ. ניתן לומר שהיישוב הוא שנתן את מרבית האמצעים, שבהם השתמש ועד ההצלה. כספים נוספים התקבלו מדרום אפריקה, ממצרים, מאנגליה ומאוסטרליה. הג'וינט אף הוא תרם כספים. ואולם, כל ההכנסות הללו לא הספיקו, במיוחד כשהלכו וגדלו הבקשות לסיוע והצלה, שלהן נדרש מימון רב.[17]

המשלחת הארץ ישראלית באיסטנבול עריכה

בין השנים 1943–1944 פעלה באיסטנבול משלחת מטעם ועד ההצלה, המכונה "המשלחת הארצישראלית בקושטא". המשלחת יצאה לאיסטנבול בעקבות דיווחים שהעבירו נציגי היישוב שכבר פעלו בה מראשית המלחמה על יצירת קשר עם גורמים מדיניים כמו אנשי ביון, אנשי עסקים ושגרירים של ממשלות נייטרליות וממשלות גולות. באמצעותם ניתן היה לקדם מבצעי עזרה והצלה. בראש המשלחת עמד חיים ברלס ובמהלך 1943 הצטרפו אליו יוסף קלארמן מהתנועה הרוויזיוניסטית, יעקב גריפל מאגודת ישראל, דוד צימנד מהנוער הציוני ועקיבא לוינסקי, נציג עליית הנוער. כן הצטרפו טדי קולק ואהוד אבריאל, נציגי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. על המשלחת הוטלו שני תפקידים:

 
ויזה בדרכון מנדטורי משנת 1943 שניתנה לנציג ארצישראלי שנשלח לטורקיה.
  • ליצור קשרים עם הקהילות היהודיות בארצות הכיבוש ולהביא להן את דבר היישוב.
  • להוציא לפועל פעולות עזרה והצלה, שעליהן הוחלט מבעוד מועד במוסדות היישוב וליזום פעולות חדשות למען הצלתם של יהודי אירופה.

למיקומה של הוועידה באיסטנבול היו מספר יתרונות: ראשית, קרבתה לארצות הבלקן, אזור שבו טרם נשלחו היהודים למחנות מוות במסגרת "הפתרון הסופי", מתוך תקווה שניתן יהיה למנוע את השמדתם. שנית, התקדמות המלחמה לטובת בעלות הברית הובילה לתמורות במדיניות של ממשלות הבלקן כלפי היהודים ולפתיחת אפיקי עזרה והצלה חדשים. כמו כן, הקשר דרך טורקיה עם יהודי מדינות הבלקן, היווה צינור להעברת מידע וכספים ליהודי פולין וברית המועצות. יתרה מזו, העובדה שטורקיה הייתה מדינה נייטרלית איפשרה את פעילות המשלחת בתחומה. עם זאת, מטעם השלטון הטורקי לא ניתן היתר לפעילותה של המשלחת ולכן היא פעלה באופן בלתי חוקי. הנציג הרשמי היחיד של המשלחת, המוכר על ידי הטורקים, היה חיים ברלס. מתוקף תפקידו, היה אחראי לקשרים עם ממשלת טורקיה ולמגעים הרשמיים עם גורמים כמו: הצלב האדום הבינלאומי, הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית היוונית ושגרירויות בריטניה וארצות הברית. יתר חברי המשלחת פעלו במחתרת - במסווה של עיתונאים ואנשי עסקים. עובדה זו הכבידה לא פעם על פעולותיהם והעמידה אותם בפני מצבים מורכבים. עיקר פועלה של המשלחת היה בשלושה תחומים:

  • העברה וקבלה של מידע מהקהילות היהודיות באירופה הכבושה ומהארצות הגרורות. המידע שימש את קובעי המדיניות ואת מנהיגי הקהילות.
  • העברת כספים לקהילות בארצות הכיבוש ובארצות הגרורות. השימוש בכסף נעשה לפי החלטות ראשי הקהילות.
  • ארגון עלייה חוקית דרך היבשה ברכבת מארצות הבלקן לטורקיה ומשם לארץ ישראל, הליך ביורוקרטי, שהיה כרוך בקבלת אשרות כניסה מהבריטים ובהסכמתן של מדינות הבלקן וטורקיה לאשר את המעבר. כן, ארגנו עלייה בלתי חוקית דרך הים, שהייתה כרוכה בסיכון ובקשיים ביורוקרטים. על אף הקשיים הרבים, הצליחו חברי המשלחת להוציא ממרץ עד דצמבר 1944 תשע הפלגות, בהן כ-5,250 עולים.[18]

מקורות המימון שעמדו לרשות המשלחת היו:

עם כיבושן של רומניה ובולגריה בידי הסובייטים, החלו חברים מן המשלחת לארגן פעולות הצלה וסיוע בעלייה מארצות אלו. עד תום המלחמה נותרו נציגים של המשלחת באיסטנבול (מנחם בדר ואהוד אבריאל), אך חשיבותה כגורם המסייע בהצלה של יהודי אירופה ובהבאתם לארץ ישראל, הלכה ופחתה.[20]

נסיבות התפרקותו של ועד ההצלה עריכה

ועד ההצלה לא הפך לגוף המרכזי להצלה ממספר סיבות:

  • יצחק גרינבוים, היושב ראש, היה איש מפלגת הציונים הכלליים א', מנהיג ללא משקל פוליטי בעת ההיא[21]. במהלך 1942 גרינבוים היה ספקן לגבי הידיעות על ההרג השיטתי ועל מחנות ההשמדה[22]. בראשית 1943 נואש מהצלה בקנה-מידה גדול, מחמת מיעוט אמצעיו של היישוב ויחסן המתנכר של בעלות-הברית, ולפיכך סבר שעיקר משימתו של היישוב היא להקים בארץ מיקלט לנותרים .את מסקנותיו אלו, שעם הזמן התחזקו, ביטא באמירה: צורכי הארץ והיישוב עדיפים על צורכי הגולה. אמירתו זו עוררה עליו ביקורת קשה. בנוסף, יחסיו המתוחים עם דוד בן-גוריון, שהיה יושב ראש הנהלת הסוכנות, הקשו על תפקודו.[23].
  • ביישוב היו גופים מתאימים יותר למטרות ההצלה, כמו: המוסד לעלייה ב', ההגנה, הלשכה לעליית הנוער, מחלקת העלייה של הסוכנות ואנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. גופים אלו היו מנוסים ומקצועיים יותר ופעולותיהם רוקנו את הוועד מתוכן ומסמכויות ופעילותו הצטמצמה לכדי איסוף ידיעות, העלאת רעיונות, שיגור מברקי קריאה לעזרה, וכדומה.
  • סכסוכים פוליטיים שנבעו ממבנה פוליטי חברתי בעייתי של היישוב, חיבלו בניסיונות הפעולה של הוועד[21]
  • בשל חשאיות פעילות הוועד, פרטיה לא היו ידועים בציבור, ולפיכך המשיך ועד ההצלה להיות הכתובת למורת רוחו של הציבור מממדי ההצלה בשנים 1943 - 1944

בנסיבות אלה ועל רקע ביקורת ציבורית קשה, התפרק ועד ההצלה לאחר שנה וחצי של פעילות. ביוני 1944 הורחקו נציגי הרוויזיוניסטים מן הוועד, משום שניהלו קרנות הצלה נפרדות ומשום שהיחסים בינם ובין היישוב המאורגן החריפו. מ-1945- השתלב הוועד בעיקר בסיוע לפליטים ולקראת הקמת המדינה הסתיימה פעולתו[24].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • גרינבוים, י' (1946). בימי חורבן ושואה. ירושלים: הוצאת חברים.
  • דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל. (1946). ירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית.
  • עופר, ד' (1974). "פעולות המשלחת הארץ ישראלית בקושטא – 1943", בתוך: גוטמן, י' (עורך), ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה(עמ' 360–370).ירושלים: יד ושם.
  • עופר, ד' (1990). "ועד ההצלה בקושטא", בתוך: האנציקלופדיה של השואה (כרך ב', עמ' 428– 429).ירושלים: יד ושם.
  • פונד, י' (2008) תנועה בחרבות, ירושלים: הוצאת ראובן מס.
  • פורת, ד' (1990). "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית", בתוך: האנציקלופדיה של השואה (כרך ב', ע' 430). ירושלים: יד ושם.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פורת (1990), ע' 430.
  2. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 1.
  3. ^ יד ושם
  4. ^ פונד (2008), ע' 77.
  5. ^ 1 2 3 4 הסוכנות היהודית
  6. ^ פונד (2008), ע' 77.
  7. ^ פונד (2008), ע' 77.
  8. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ע' 1.
  9. ^ פונד (2008), ע' 77.
  10. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 5.
  11. ^ פורת (1990), ע' 430.
  12. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, עמ' 6–7.
  13. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, עמ' 6–7.
  14. ^ [http://www.jewishagency.org/JewishAgency/Hebrew/Education/Compelling+Content/Jewish+Agency+History/Subjects/the+Committee+to+save+europe+jews.htm הסוכנות היהודית
  15. ^ גרינבוים, 1946, עמ' 205 - 206
  16. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 17.
  17. ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 14.
  18. ^ עופר (1990), עמ' 428–429.
  19. ^ עופר (1974), ע' 368.
  20. ^ עופר (1990), ע' 430.
  21. ^ 1 2 הטריומוויראט הבלתי מוצהר והמערכת המקבילה : מערך קבלת ההחלטות והביצוע בתחום פעולות ההצלה של היישוב בתקופת השואה
  22. ^ דליה קרפל, שטן אן מלאך? תעלומת חייו של אליעזר גרינבוים, בנו של שר הפנים הראשון, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2009
  23. ^ הוועד להצלת יהודי אירופה בשואה
  24. ^ למרבית האירוניה, נודע לאחר השואה כי בנו של יצחק גרינבוים, אליעזר (אצ'ה) גרינבוים, היה קאפו במחנה אושוויץ-ביקרנאו. http://www.haaretz.co.il/misc/1.1285101
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ועד_ההצלה_של_הסוכנות_היהודית&oldid=37730054"