ועד ההצלה (ארצות הברית)

ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות-הברית

ועד ההצלה היה ארגון יהודי-אמריקאי, שנועד בתחילתו להצלת בני ישיבות ורבנים מהשואה באירופה. הארגון הוקם בנובמבר 1939 על ידי "אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה"

הארגון גם העביר מידע מאירופה הכבושה לארצות הברית על אודות מצב היהודים במקום, בניגוד למדיניותה של מחלקת המדינה של ארצות הברית, שאסרה על העברת מידע בנוגע ליהודי אירופה.

ממייסדי הארגון היו הרב אהרן קוטלר, הרב יחיאל מרדכי גורדון, הרב מרדכי שולמן והרב אליעזר סילבר, שהיה נשיא הארגון. סגן נשיא ועד ההצלה היה הרב ישעיה קרלינסקי. הרב נתן ברוך היה ממייסדי הארגון בגרמניה.

היסטוריהעריכה

ועד ההצלה הוקם על ידי "אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה"  שהייתה באותה התקופה העמותה הגדולה והחשובה ביותר של רבנים אורתודוקסים בצפון אמריקה. ההחלטה על הקמת הוועד הייתה בישיבת חירום שהתקיימה בניו יורק בתאריכים 13-14 בנובמבר בשנת 1939.

מטה ועד ההצלה היה בניו יורק, אך על מנת לתעל את פעילות הוועד גם לרחבי אירופה, הוקמו סניפים של הוועד גם בגרמניה, צרפת ושווייץ. סניפים אלו פעלו בתוך המדינות ועזרו להובלת קשר רציף יותר בין אירופה הכבושה לארצות הברית.[1]

מטרתו הראשונית של ועד ההצלה הייתה גיוס כספים על מנת לתמוך ברבנים, תלמידי ישיבה ובני משפחותיהם שנאלצו להימלט מפולין לווילנה לאחר פלישת הגרמנים לפולין ב-1939.

מטרתו המשנית של הוועד הייתה לארגן את ההגירה ההמונית הצפויה של אותם רבנים ותלמידי ישיבות אל ארצות הברית ולעוד מדינות אשר לא היו מעורבות במלחמת העולם השנייה.

על אף שמטרותיו העיקריות היו לעזור בעיקר לציבור האורתודוקסי להימלט ממצוקות השואה, הוועד תרם רבות ליהודים שאינם אורתודוקסים, בכך שעזר להם להגר למקומות מבטח, למצוא בני משפחה ועוד.[1]

עם הקמתו ביקש הוועד תמיכה ותקציבים אך ורק ממקורות אורתודוקסים, אך כאשר מספר תלמידי הישיבות והרבנים שברחו מפולין לליטא עלה, הוועד ביקש להרחיב את מאמצי גיוס הכספים לכלל יהודי אמריקה.

ביקוש הרחבת מאמצי גיוס הכספים הוביל למתיחות בין ועד ההצלה לבין הוועד היהודי-האמריקאי, שרצה אף הוא לעזור לכלל היהודים, ללא קשר לשייכותם לזרם האורתודוקסי.

בינואר 1939 הוחלט לאחד את גיוס התרומות של יהודי אמריקה לראשונה. אף על פי שגיוס זה לכאורה היה מבוסס על שיקולים מעשיים המשפיעים על גיוס תרומות, הוויכוחים בין הוועד ל- JDC (הג'וינט) ול-CJFWF (Council of Jewish Federations and Welfare Funds) התייחסו גם לשני נושאים חמורים ביותר: עדיפות הצלה; כלומר, את מי צריך להציל תחילה, תלמידי ישיבות או את שאר היהודים שנקלעו למצוקות השואה. הנושא השני היה היחס לתקנות ארצות הברית, המחמירות יותר ויותר, שפוגעות במאמצי ההצלה.   [2][3][1]

בשנתיים הראשונות לפעילות הוועד, הוא הצליח להעניק שירותי סעד לכ-2,500 תלמידי ישיבה ורבנים שנמלטו מפולין לליטא.[3]

בין אוקטובר 1940 עד ליוני 1941, סייע הוועד לכ-650 תלמידי ישיבה ורבנים מהישיבות מיר, קלצק, ראדין, קמניץ וברנוביץ, להגר מליטא לארצות הברית, לשאנגחאי או לארץ ישראל. הרוב המוחלט של היהודים הללו (כ-500) היגרו מליטא לשאנגחאי ושם נשארו עד תום מלחמת העולם השנייה ב-1945.[2][1]

בנוסף לכך, הוועד השיג כ-80 אשרות כניסה לקנדה בשביל תלמידי חכמים, אך רק 29 מהם הצליחו להגיע אל קנדה לפני פלישת היפנים לאמריקה.[3]

כמו כן, הוועד סיפק כספים ואספקה לקהילה שהוקמה ב-1941 ביפן ובמקומות המפלט האחרים, תוך עתירה ממשלות ארצות הברית, פולין וספרד, על מנת שיתערבו ויסייעו בהגירה שלהם.[1]

לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941 התמקד הוועד תחילה בסיוע לתלמידי חכמים פליטים בשאנגחאי ולעוד מאות רבנים ותלמידי ישיבה באסיה התיכונה הסובייטית. הרבנים ותלמידי הישיבות היו בין אלפי אזרחי פולין שלפני פלישת הנאצים גירשו הסובייטים לסיביר ובעקבות ההסכם בין ’ממשלת פולין בגולה‘ ובין הסובייטים (חוזה שיקורסקי-סטלין) באוגוסט 1941 שוחררו ממעצר. הוועד שלח לקבוצות ההן כספים, חבילות מזון ובגדים ובכך איפשר לאותם תלמידי חכמים לשמור על אורח חייהם הייחודי ולהמשיך בלימודי התלמוד שלהם, למרות התנאים הקשים בשנחאי ובאסיה התיכונה.[3]

בשנת 1942, לאחר שפורסמו הידיעות המעטות בדבר השמדת היהודים באירופה, הוועד היה פעיל בפעילויות מדיניות בארצות הברית בעיקר על מנת להציל יהודים שהיו תחת השלטון הנאצי. שיאי הפעילות ההיא היו צעדת המחאה בה השתתפו 400 רבנים אורתודוקסים לבית הלבן ב 6 באוקטובר 1943, שהייתה ההפגנה הפומבית היחידה שהונהגה תחת מנהיגים יהודים בוושינגטון במהלך המלחמה. בנוסף למחאה, הוועד פעל בפעילויות מדיניות על מנת לגרור את ארצות הברית לעזור ליהודים להימלט מאירופה על ידי הקמה של ועד חדש, "הוועד לענייני פליטים".[2]

בתחילת ינואר 1944 הוועד החליט לאחר שיקול רב כי הוא יפעל על מנת להציל את כלל היהודים באירופה ולא רק את האורתודוקסים שבהם.  ההחלטה התקבלה כאשר מנהיגי הוועד הבינו את גודל האסון שפקד את יהדות אירופה בכללותה. במרוצת השנים 1944 ו-1945 פתח הוועד בפעילות סיוע ליהודים שהיו תחת שלטון הנאצים, ושמרו על קשר עם מנהיגים אורתודוקסים בסלובקיה (הרב מיכאל דב ויסמנדל) ובהונגריה. הפעילות ההיא נעשתה דרך סניפי הוועד בשווייץ (סוכנות הסעד שבראשה עמדו רחה ויצחק שטרנבוך),  שוודיה (וילהלם וולבה), טורקיה (יעקב גריפל) וטנג'יר (רנה רייכמן). שיאן של אותן פעולות היה הצלתם של 1,210 יהודים מטרזינשטט, שבפברואר 1945 נשלחו לשווייץ, בעקבות מגעים שיזם הוועד בין איש הציבור השווייצרי ז'ן-מרי מיזי ובין היינריך הימלר.

לאחר קץ המלחמה באפריל 1945 הוועד סייע לפליטים בחלוקת מזון, כסף, מציאת קרובי משפחה, הגירה לאמריקה ועוד. לא ברור מהמסמכים מתי הארגון פורק באופן רשמי למרות שהמסמך האחרון מתוארך לשנת 1963.  המכתב הרשמי האחרון בקבצים מתוארך לשנת 1954.[2][3][1]

לקריאה נוספתעריכה

  • אפרים זורוף, תגובת היהדות האורתודוקסית בארצות הברית לשואה ("The Response of Orthodox Jewry in the United States to the Holocaust”), הוצאת ישיבה יוניברסיטי, 2000.
  • יוסף פונד, תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ירושלים: מס, תשס"ח.
  • יעקב לופו, ועד ההצלה החרדי 1945 - 1955, בין אירופה ומרוקו לארצות הברית, הוצאת כרמל, 2019

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא השואה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.