ושמע האמת ממי שאמרה

וּשְׁמַע הָאֶמֶת מִמִּי שֶׁאֲמָרָהּ (או: וקבל האמת ממי שיהיה) מיוחס לאריסטו - מובא בהקדמת שמונה פרקים לרמב"ם[1]. .

זהו התרגום לעברית בידי שמואל אבן תיבון של דברי הפילוסופים המובאים בהקדמת הרמב"ם לספרו שמונה פרקים. משמעותו המקורית של הביטוי ביוונית היה: אהב את אפלטון, אך אהב את האמת יותר. בהתאם לביטוי זה רבי משה בן מימון ביקש שהמעיינים בדבריו בפירושו למשנה בכלל ולפרקי אבות בפרט יקבלו את דברי הפילוסופים היוונים (אפלטון, אריסטו ואחרים) עליהם הוא מרחיב ומהם הוא מצטט מבלי לציין את שמות האומרים הנכרים בני המושבות היווניות באיי הים התיכון ולחופו.[2]

בדבריו ביקש הרמב"ם למנוע טענת אד הומינם כנגד מקורותיו, ומפני שחשש לטענה זאת הסתיר את שמות הפילוסופים, ולמרות זאת הסביר מדוע יש לקבל את דבריהם.

מקורות הביטויעריכה

מקור הביטוי הוא היסק מתוך דבריהם של חכמי היוונים, ובדרך כלל מיוחס לאריסטו: "אפלטון הוא חברי, אך האמת חברתי יותר." משפט זה מתורגם בדרך כלל: אהב את אפלטון אך את האמת אהב יותר.

אריסטו: אהב את אפלטון אך את האמת אהב יותרעריכה

הביטוי הלטיני המקורי Amicus Plato, sed magis amica veritas (מילולית: אפלטון חבר, האמת חברה יותר) מיוחס לאריסטו בהתאם לדבריו בשיחות המוסר (האתיקה) הניקומכיות 1096א 11–15:

אך אולי עדיף שנבדוק את מושג האל הכללי ונעבור על הקשיים הקשורים בזה, אף שיש בזה אי נעימות מסוימת, שכן אנו מכירים את מחברי תאוריית האידיאות. עם זאת כדאי ואף הכרח להוגה דעות לוותר על הקשרים האישיים ביותר שלו ולהקריבם למען הגנת האמת. שניהם יקרים לנו, אך חובתינו להעדיף את האמת. (שיחות המוסר הניקומכיות 1096א 11–15, תרגום עצמאי)

סוקרטס: שימו פחות לב לסוקרטס והרבה יותר לאמתעריכה

גם בספרו של אפלטון מוזכרת אמירה דומה בדבריו של סוקרטס. אלו קדומים לאריסטו בכמאתיים שנה. וכך רשומים הדברים בשיחות הסוקראטיות בספר פאידו, שהוא ספר דיונים בין חכמי היוונים על ההגות. בספר סוקרטס מדבר על עצמו בגוף שלישי:

παρεσκευασμένος δή, ἔφη, ὦ Σιμμία τε καὶ Κέβης, οὑτωσὶ ἔρχομαι ἐπὶ τὸν λόγον· ὑμεῖς μέντοι, ἂν ἐμοὶ πείθησθε, σμικρὸν φροντίσαντες Σωκράτους, τῆς δὲ ἀληθείας πολὺ μᾶλλον, ἐὰν μέν τι ὑμῖν δοκῶ ἀληθὲς λέγειν, συνομολογήσατε, εἰ δὲ μή, παντὶ λόγῳ ἀντιτείνετε, εὐλαβούμενοι ὅπως μὴ ἐγὼ ὑπὸ προθυμίας ἅμα ἐμαυτόν τε καὶ ὑμᾶς ἐξαπατήσας, ὥσπερ μέλιττα τὸ κέντρον ἐγκαταλιπὼν οἰχήσομαι.
ובכן, הוא אמר, סימאס וצווס! אני ניגש לדיון עם השכל שלי מוכן כראוי.
אך אתם, אם תעשו את שאני מבקש, הקדישו מחשבה מעטה ככל האפשר לסוקרטס, והרבה יותר לאמת.
ואם לדעתכם מה שאני אומר נכון, הסכימו עם זה, ואם לא - התנגדו לי בכל טיעון שתוכלו להעלות,
כדי שבלהיטותי לא ארמה את עצמי ואתכם יחדיו, ואסתלק כמו דבורה, בהותירי את העוקץ בתוככם. (אפלטון, פאידו, 91 ב-ג, תרגום עצמאי)

סוקרטס מפנה לדבריו הוא עצמו אליו הוא פונה בשמו ובגוף שלישי. כוונתו שיש להתייחס פחות אל אישיותו שלו, הדובר, ויותר לתוכן דבריו שהם האמת.

העמדה הנגדית: מי האומר חשוב ממה שאמרעריכה

קיקרו מביע ביקורת על הרקולס האוחז בעמדה הנגדית לאפלטון ואריסטו. בספרו מחלוקות בטוסקולניה ((Tusculanae Disputationes), כרך א, דף 17ב) שנכתב בסביבות שנת 45 לפנה"ס על התמודדות עם שכול ואבל, הוא כותב על הפיתגוראים:

Errare mehercule malo cum Platone...quam cum istis vera sentire...
הרקולס העדיף לשגות בחברת אפלטון... מאשר להחזיק באמיתות ודאיות (וורה סנטיר)

בהמשך דבריו, יוצא מדברי קיקרו שלדברי הרקולס, עצם היות הדברים חלק מהחקירה ההגותית של אפלטון (הסמפליציטר הפילוסופי) אף עם הם שגויים, הרי שהם עדיפים על דברי אחרים פחות מפורסמים, אף שדברי האחרים הם אמיתות כשלעצמם. (יצוין שמדובר בפרדוקס, שהרי אפלטון הוא זה שהביא בפאידו את הדעה שאין חשיבות לאומר, אלא לאמת שבדבריו.).

בחסידות היהודית התקבעה דעה מנוגדת גם היא. המגיד ממזריטש כתב על החשיבות של הצדיק - מורה הדרך, בפירושו למשנה במסכת אבות, עשה לך רב: "ואנו אומרים חשיב מי האומר. שהמדבר ממקור הטהרה יוסיף טהרה, ורחמנא ליצלן להפך." (ליקוטי אמרים)

רבי יוחנן טברסקי מטולנא, אדמו"ר בן ימינו שנפטר בחנוכה ה'תשנ"ט 1999, כתב בהקדמה למהדורה המודפסת של הספר מגן דוד מאת אבי סבו דוד טברסקי מטולנא, על אופן לימוד התורה:

אכן אינה דומה שמועה לראיה, ואנו חיים בדורות שלא הכרנו אישית את בעל השמועה זצ"ל
אך כתוב בירושלמי:... חכים רבי לבר פדת דאת אמר שמועתה מן שמיה? (הלימד רבי ישירות את בר-פדת מורך, שאתה אומר דברים בשמו?)
אמר ליה: רבי יוחנן אמרן משמו.
ופירש בעל קרבן עדה:
... כיוון שאין אתה מכיר אותו אין לך לומר משמיה, שהרי אי אפשר לאמרה, ולראות כאילו בעל השמועה עומד לנגדו,
אמר ליה "ר' יוחנן אמרָהּ משמיה!" - והוא היה מכירו, ואני הייתי מכיר לרבי יוחנן, והרי זה כאילו הייתי מכירו.
...וכאשר אנו ניגשים לעיין בספר הקדוש במחשבה זו... נוכל גם אנו לקבל מעין השפעת הנ"ל.

(פתח דבר, מגן דוד, הודפס לראשונה עם מהדורת תשל"ב)

בהגות היהודיתעריכה

הרמב"ם כתב בערבית בהקדמה ל"שמונה פרקים" - שהוא חיבור על פרקי אבות ועיקרו הסברים פילוסופיים על פי תורת אריסטו:

ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שחידשתים אני מעצמי, ולא פירושים שבדיתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם.
ושמע האמת ממי שאמרה.
ואפשר שאביא לפעמים מימרה שלימה שהיא לשון ספר מפורסם, ואין בכל זה רע, ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם, לפי שאני כבר הודיתי בזה.
ואף על פי שלא אזכור "אמר פלוני", "אמר פלוני", שזו אריכות אין תועלת בה,
ואפשר לפעמים ששם האיש ההוא יכניס בלב מי שאין תבונה בו שזה הדבר נפסד, ויש בו תוך רע, - שלא ידעהו.
ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר, הואיל וכוונתי שתושג התועלת לקורא, ושנבאר לו העניינים הצפונים בזאת המסכתא. (ההדגשות אינן במקור, הקדמת שמונה פרקים לרמב"ם)

לאורך השנים הביטוי התקבל, ושימש בכתביהם של הוגים אחרים, ביניהם בספרו הפילוסופי (הכתוב עברית) של שלמה אבן גבירול, "וקבל האמת ממי שיאמר"[3]

בהקדמת ספרו הדקדוקי של יונה אבן ג'נאח הוא רשם: "אָהוּב סוקרטס אהוּב אפלטון, אך האמת אהובה מכל." דברים אלו צוטטו בהקדמה לספר השו"ת של יאיר חיים בכרך אשר העיר: "וכן כתב הש"ך".[4] בהקדמת ר' זרחיה הלוי לספר השגותיו על הרי"ף, ספר מאור, ציטט את דברי אבן ג'נאח: "[...] ואמרו עוד מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק וזה המנהג נהנו כל חכמי העולם כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמר "ריב לאמת עם אפלטון ושניהם אוהבנו אך האמת אהוב יותר" [...]

ר' זרחיה הלוי בהקדמתו לספר השגותיו על הרי"ף, ספר מאור, ציטט את דברי אבן ג'נאח: "[...] ואמרו עוד מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק וזה המנהג נהנו כל חכמי העולם כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמר "ריב לאמת עם אפלטון ושניהם אוהבנו אך האמת אהוב יותר" [...]

כאמור תנועת החסידות ראתה דווקא חשיבות לאומר ולהשלכות של ההזדהוּת עם דבריו, כפי שהבאנו לעיל.


בעת החדשה ובימינועריכה

בספרו הלטיני של רוג'ר בייקון הובא הביטוי כצורתו באבן ג'נאח, אך טוען שזהו ציטוט של אריסטו. (אופוס מאגוס, כרך א', פרק ה') הציטוט הוא למעשה מתוך ספר משני בו סוכמו דברי אריסטו סקרטום סקרטורום שתורגם ללטינית מערבית במאה השתים עשרה או השלוש עשרה. על פי החוקר הנרי גורלק הביטוי מופיע בצורות שונות במהדורות השונות של הספר "חיי אריסטו", אשר קיימים לו שלושה כתבי יד מימי הביניים, שניים ביוונית ואחד בלטינית.

תומאס אקינס נשען על מקור זה של סקרטום סקרטורום בעת הצעת משנתו בספרו סנטטיה ליברי אתיקורום (ספר המוסר) כרך א' עמוד 6 שורות 4–5.

אייזק ניוטון פתח את ספרו מחברת לתלמיד משנת 1661 באמרה זו.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במקור תרגום אבן תיבון כתוב - "ושמע האמת ממי שאמרו", ההתייחסות למילה "אמת" היא בלשון זכר בהשפעת השפה הערבית
  2. ^ וראו להלן ציטוט הדברים בתרגום לעברית
  3. ^ תשע"א, שמואל אשכנזי מאמר אהוב סקראט אהוב אפלטון והאמת אהוב יותר, מתוך אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא
  4. ^ דיון מעניין ומעשיר על הביטוי (אתר בחדרי חרדים)