ז'אן-לוק גודאר

במאי קולנוע צרפתי

ז'אן-לוק גוֹדָארצרפתית: Jean-Luc Godard; ‏3 בדצמבר 193013 בספטמבר 2022) היה במאי קולנוע שווייצרי-צרפתי, מהמשפיעים ביותר בתנועת הגל החדש בקולנוע. לגודאר מיוחסת המימרה "כל מה שצריך בשביל סרט, הוא אקדח ובחורה (או: אישה)", כפרפרזה על דברי צ'ארלי צ'פלין: "כל מה שאני צריך בשביל ליצור קומדיה זה: פארק, שוטר ונערה יפה".[1][2]

ז'אן-לוק גודאר
Jean-Luc Godard
ז'אן-לוק גודאר, 1968
ז'אן-לוק גודאר, 1968
לידה 3 בדצמבר 1930
צרפתצרפת פריז, צרפת
פטירה 13 בספטמבר 2022 (בגיל 91)
רול, וו, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה Hans Lucas עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת הגל הצרפתי החדש עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שווייץ, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19502022 (כ־72 שנים)
עיסוק במאי, מפיק, תסריטאי, מבקר, צלם ושחקן קולנוע
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות עד כלות הנשימה (1960)
הגוף והלב (1963)
בן או בת זוג
  • אן ויאזמסקי (19671970)
  • אן מארי מייוויל (19712022)
  • אנה קארינה (19611967) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

ראשית חייו

עריכה

גודאר נולד בפריז להורים שווייצרים-צרפתים, למד בליון ובאוניברסיטת סורבון בפריז. במהלך לימודיו בסורבון חבר לקבוצת חובבי קולנוע צרפתית ובהם פרנסואה טריפו, ז'אק ריווט ואריק רוהמר. כשייסד אנדרה באזאן את מגזין הקולנוע המשפיע "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) בשנת 1951, היו גודאר, ריבט ורומר בין כתביו הראשונים.

סרטיו המוקדמים

עריכה

כמו רבים מכתבי Cahiers du cinéma החל גודאר לבצע גיחות אל עולם היצירה הקולנועית. סרטו הראשון (1954) היה סרט תיעודי בשם "Opération béton". ב-1958 צילם את "Charlotte et son Jules" (יצא לאקרנים ב-1960 ואת "Une histoire d'eau" (יצא ב-1961). הראשון היה מחווה לז'אן קוקטו, משורר, סופר וקולנוען צרפתי, והשני מחווה למק סנט, קומיקאי קנדי.

גודאר המשיך בכתיבתו הבקורתית, והפך לאחד מהתומכים החשובים של "הגל החדש".

סרטו הגדול הראשון היה "À bout de souffle" ("עד כלות הנשימה", 1960) בכיבובם של ז'אן-פול בלמונדו וג'ין סיברג. הסרט זכה לביקורות אוהדות ולהצלחה מסחרית בצרפת וברחבי העולם, והפך לסרט-מפתח של סגנון הגל החדש – השפעה של קולנוע אמריקאי, עריכה גסה, והנאה אמיתית מעצם העשייה הקולנועית. הצלחתו הבאה הייתה "Vivre sa vie" ("לחיות את חייה", 1962). בשנה שלאחר מכן יצר את הכישלון המופלא "Les Carabiniers" ("הקרביניארים"), מחווה לבמאי הצרפתי ז'אן ויגו.

ב-1961 נישא לשחקנית הדנית אנה קארינה, וב-1964 הקים עמה את חברת ההפקה "Anouchka Films". ב-1964 ביים את הסרט Bande à part בכיכוב אנה קארינה שעוסק בחברות של 3 צרפתים (אודיל, ארתור ופרנץ) שמחליטים לבצע שוד; הסצנות הזכורות ביותר מסרט זה הן סצנת הריקוד בבית הקפה וסצנת הריצה במוזיאון הלובר. ב-1965 ביים את "Pierrot le fou" ("פיירו המשוגע") ואת סרט המדע הבדיוני "Alphaville" (אלפאוויל), המתבסס על גיבורו הספרותי של פיטר צ'ייני. בסוף אותה שנה התגרש מקרינה. ב-1967 התחתן עם השחקנית אן ויאז'מסקי, לה הוא היה נשוי עד שנת 1979, וביים את הסרט "סוף השבוע", בו היא שיחקה.

פוליטיקה ויחס ליהודים

עריכה

הפוליטיקה מעולם לא הייתה רחוקה מפני השטח בסרטיו של גודאר. הוא הגדיר עצמו "פלסטיני בנשמתו", ויצר בשנת 1978 סרט תיעודי בשם "כאן ושם", (Ici et ailleurs), שבו הוא מנגיד חיים של משפחה צרפתית מול משפחה פלסטינית. במהלך הסרט מהבהבות מספר פעמים בו-זמנית תמונותיהם של גולדה מאיר ושל אדולף היטלר, לשם השוואה ביניהם כשני רודנים.[3]

אחד מסרטיו הראשונים, "Le Petit Soldat" ("החייל הקטן") עסק במלחמת העצמאות של אלג'יריה, ובלט בכך שניסה להציג את מורכבות המחלוקת, במקום להציג השקפה אידאולוגית זו או אחרת. הקריירה המוקדמת של גודאר מאופיינת בשיבוץ של סרטים מעין אלה עם סרטים רומנטיים "קלילים" יותר, כגון "Une Femme est une Femmme" ("אישה היא אישה"). בהמשך שנות השישים החל לשלב בין שתי הסוגות – הרומנטי והפוליטי – והפיק סרטים כמו "Alphaville" ו-"פייר המשוגע", יצירות-מופת של הזרה. לקראת סוף העשור התקרב עוד יותר לאמירה פוליטית גלויה בסרטיו, למשל ב-"Masculin, féminin" ("גברי, נשי", 1966) וב-"Made in U.S.A." ("תוצרת ארצות הברית", 1966). ב-1967 ביים את "La Chinoise" ("הסינית") ונישא לכוכבת אן ויאזמסקי במהלך הצילומים.

במהלך סוף שנות השישים החל גודאר להתעניין באידאולוגיה מאואיסטית. יחדיו עם ז'אן פייר גורן הקים את קבוצת הקולנוענים האידיאליסטית-סוציאליסטית "Dziga-Vertov", שנקראה על שם הבמאי הרוסי דג'יגה ורטוב. הקולקטיב יצר כ-10 סרטים שעסקו במאבקו של העולם השלישי לשחרור מהאימפריאליזם המערבי. בתקופה זו טייל רבות בעולם וצילם מספר סרטים, חלקם סרטים קצרים שתיארו את תפיסותיו הפוליטיות, ומהם נותרו רבים בלתי-גמורים או שלא זכו לצאת לאקרנים. סרטו האנטי-צרכני "Week End" ("סוף השבוע") יצא בשנת 1967. סרטיו הפכו לפוליטיים ונסיוניים מאוד, והוא המשיך ליצור סרטים מעין אלה עד 1980.

גודאר הואשם לא אחת באנטישמיות, בעקבות מספר התבטאויות שלו נגד מדינת ישראל ונגד היהודים. בשנת 1960 הוא קרא למפיק הצרפתי פייר בראונברגר "יהודי מלוכלך". כאשר הבמאי היהודי-צרפתי ז'אן-פייר גורן ביקש ממנו ב-1973 תשלום על עבודתו בסרטם המשותף "הכל בסדר" אמר גודאר: "זה תמיד אותו הדבר, היהודים מתקשרים אליך כשהם שומעים את הקופה מצלצלת". כמו כן טען שהוליווד היא המצאה של "גנגסטרים יהודים". ב-1981 אמר בתוכנית טלוויזיה שהיהודים הם "עם ארור".[4] לעיתים קרובות כינה את ישראל כ"גידול סרטני על מפת המזרח התיכון". הוא הצדיק את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972 ואת פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בישראל. ב-2006 הוא גם הצהיר שיהודים בגרמניה הנאצית הלכו בכוונה לתאי הגזים כמו עדר כדי לעזור להקמת מדינת ישראל והשווה אותם למחבלים מתאבדים ו-"6 מיליון קמיקזות", התבטאות שמהווה סילוף וזילות של השואה.[5] גודאר כינה את ההאשמות באנטישמיות "שטויות", בטענה ש"כל עמי הים התיכון הם שמיים, אז אנטישמי פירושו אנטי-ים תיכוני... זה לא אומר כלום".[6]

אחרית ימיו

עריכה

גודאר חזר ליצירת סרטים מסורתיים יותר עם "Sauve qui peut" ("כל אחד לעצמו", 1980), הראשון בסדרת סרטים שגרתיים יחסית עם טונים אוטוביוגרפיים. למרות זאת, עורר מחלוקת נוספת בסרטו "Marie, Je vous salue" ("שלום למריה", 1985), שהוחרם על ידי הכנסייה הקתולית בטענה שהוא סרט כפירה, ובסרט "המלך ליר" (1987), אמירה ייחודית על שייקספיר ועל שפה שזכתה לקיתונות של גנאי.

סרטיו המאוחרים יותר בולטים ביופיים הוויזואלי ובתחושת הרקוויאם המופיעה ברבים מהם – סרטים כגון "הגל החדש" (1990) ואחרים.

בספטמבר 2022 ביצע גודאר התאבדות בסיוע רפואי.

פילמוגרפיה חלקית

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Tim Molloy (August 23, 2021), Baby Money Is a High-Stakes Home-Invasion Thriller, Full of Lessons for Scrappy Filmmakers. Movie Maker. Retrieved August 25, 2021
  2. ^ יבשם עזגד, כל מה שצריך בשביל סרט הוא אקדח ואישה.Azgad.com. אוחזר ב-25 באוגוסט 2021
  3. ^ אריאל שוייצר, היהודי של הקולנוע: האם ז'אן-לוק גודאר אנטישמי?, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2010
  4. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 576, ISBN 978-0-8050-8015-5
  5. ^ Benjamin Ivry (October 8, 2021), Are They Giving an Oscar to an Anti-Semite?. Forward. Retrieved August 25, 2021
  6. ^ Kyle Buchanan, Jean-Luc Godard Says Honorary Oscar Meant ‘Nothing’ to Him, Vulture, ‏24 ביולי 2018