ז'אק טאטי

ז'אק טאטי (בצרפתית: Jacques Tati,‏ 9 באוקטובר 1907 – 5 בנובמבר 1982) היה במאי ושחקן קולנוע צרפתי.

ז'אק טאטי
Jacques Tati

טאטי כ"מר הולו" בסרט "זה הדוד שלי"
לידה	9 באוקטובר 1907 לה פק, סן ואואז, צרפת
פטירה	5 בנובמבר 1982 (בגיל 75) הרובע העשירי של פריז, צרפת
מקום קבורה	Saint Germain-en-Laye Old Communal Cemetery
שם לידה	Jacques Tatischeff
מדינה	צרפת
עיסוק	במאי קולנוע, שחקן קולנוע, פנטומימאי, מפיק, שחקן רוגבי
צאצאים	Sophie Tatischeff
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	פרס לואי דלוק (1953) פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן (1958) פרס סזאר של כבוד (1977)
פרופיל ב-IMDb

כרזת הסרט "חופשתו של מר הולו"

קורות חייו ויצירתו

טאטי נולד לגיאורג-עמנואל טאטישב (אציל רוסי, צאצא לשושלת רוריק) ולמרסל-קלייר ון-הוף (ממוצא הולנדי) במחוז איוולין (Yvelines) ליד פריז. בראשית ימיו היה שחקן רוגבי מקצועי ובשנות השלושים התמחה כפנטומימאי והופיע מדי פעם בסרטים. באותה עת התנסה גם ביצירת סרטים אילמים קצרים.

את סרטו הארוך הראשון, "יום היריד" (Jour de fête), הוציא בשנת 1949. בסרט זה גלומים כבר רבים מהמאפיינים של סרטיו המאוחרים יותר: הומור, סלפסטיק מעודן המבוסס על תקריות, מעט מאוד דיאלוג ושימוש במוזיקה ואפקטים קוליים במקום בדיבור. סרט זה אינו מציג עדיין את הדמות הראשית של טאטי בכל יתר סרטיו (פרט לאחרון), בגילומו שלו-עצמו, מר הולו (Monsieur Hulot). מר הולו לובש תמיד את אותו מעיל גשם, חובש מגבעת ומעשן מקטרת. הוא דמות תימהונית שהמציאות נוטה להפתיע שוב ושוב. מבטו התמים לחלוטין מאיר באור מגוחך את מוסכמות החברה, את המודרניזם ובאופן סמוי יותר את המבנה הפוליטי והכלכלי.

מר הולו מוצג לראשונה בסרטו השני של טאטי מ-1953, "חופשתו של מר הולו" (Les Vacances de M. Hulot), שבה יוצא מר הולו לחופשת קיץ בכפר נופש ליד הים, שם הוא מנסה לחזר בגמלוניות אחרי בחורה ומבלי דעת זורע הרס הולך וגדל בדרכו. הולו גם מתבונן מן הצד בשלל אירועים וסיטואציות יומיומיות המוארות באור מגוחך כאשר הן נצפות דרך עיניו.

סרטו המצליח ביותר של טאטי היה סרטו הראשון בצבע, "זה הדוד שלי" (Mon Oncle), מ-1958 שאף זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט מבקר את מעמד הביניים הנובו רישי ואת תרבות הצריכה, כאשר מר הולו מבקר בבית אחותו ובעלה ונתקל בשלל המצאות מופרכות, ביניהן מזרקה על הדשא, שהוא בטוח שמתנכלת לו אישית.

לסרטו השאפתני "Playtime" הקדיש תשע שנות צילומים ובניית סט ענק, שנותר על כנו גם לאחר שצילומי הסרט הסתיימו וכונה טאטיוויל (Tativille, עירו של טאטי) עד שנהרס. הסרט, שיצא לאקרנים ב-1967, מציג פריז מודרניסטית של זכוכית ופלדה בה תועה קבוצת תיירות אמריקאיות, במקביל למר הולו שנקלע למקום לצורך ריאיון עבודה. הסרט קוצץ מגרסה מקורית בת 155 דקות לגרסה בת 126 דקות והוגדר על ידי פרנסואה טריפו כ"סרט מפלנטה אחרת". הסרט היה כישלון מוחלט מבחינה מסחרית וגרם לפשיטת רגל של טאטי. עם זאת בדיעבד זכה הסרט להכרה של מבקרים כ"פסגת יצירתו... שיא חזונו הקולנועי... שהשקיע בו את כל מה שהיה לו להשקיע, רוח וחומר."

ב-1971 הוצג הסרט האחרון שבו הופיע מר הולו, "Trafic" (הופץ בישראל תחת השם "המכונית שלי"). לאחר מכן ביצע טאטי עוד מספר עבודות, בעיקר לטלוויזיה, אך לא שב לגלם את מר הולו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'אק טאטי בוויקישיתוף

• ז'אק טאטי, ברשת החברתית פייסבוק
• ז'אק טאטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ז'אק טאטי, באתר AllMovie (באנגלית)
• ז'אק טאטי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ז'אק טאטי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ז'אק טאטי, באתר Discogs (באנגלית)
• סקירה באתר האוזן השלישית על "זה הדוד שלי"
• סקירה באתר האוזן השלישית על "PlayTime"
• סקירה באתר האוזן השלישית על "חופשתו של מר הולו"
• נדב הולנדר, "The Illusionist", האוזן השלישית, זה הסבא שלי, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
• יונתן גת, ז'אק טאטי: העתיד מפחיד, אז צוחקים, באתר ynet, 30 בינואר 2012
• פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לסרט "זה הדוד שלי" וליצירותיו של ז'אק טאטי, בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
• ז'אק טאטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ז'אק טאטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)