פתיחת התפריט הראשי
זאב בירגר, 2009

זאב בּירגֶר (1 ביוני 19266 ביוני 2011) היה ממקימי תנועת ארגון בני ציון (אב"צ) שפעלה לשימור התרבות והשפה העברית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה פעיל במוסד לעלייה ב' להעלאת ניצולי השואה מאירופה לישראל. ממייסדי אגף המכס ובלו, ומשנה למנכ"ל משרד המסחר והתעשייה. כעוזר מיוחד לראש עיריית ירושלים טדי קולק, עסק בפיתוח התרבות הכלכלה והתיירות בעיר. כן כיהן כמנהל יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. ממפתחי תעשיית הקולנוע בישראל וממייסדי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה.

ביוגרפיהעריכה

זאב בירגר נולד בקיץ 1926 בקובנה בירת ליטא, בנם של פייגה צפורה לבית קפלן ופנחס בירגר, מהנדס בניין, ואח צעיר למרדכי (1923). הוריו היו בעלי השקפות ציוניות ואמונה בצורך להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל, והם הנחילו זאת לילדיהם. למד, כאחיו, בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.

בספטמבר 1940 סופחה ליטא לברית המועצות, אז נאסרה פעילותם של הארגונים הציוניים והחלו החרמות רכוש ורדיפה אחרי הבורגנות הליטאית עליה נמנו רבים מהיהודים. ביוני 1941 נכבשה ליטא בידי הנאצים, וביולי עברה משפחת בירגר, כמו כל היהודים, להתגורר בחדר קטן בגטו קובנה שבפרבר סלובודקה.

בתחילת המלחמה, בשנת 1940, היה בירגר ממקימי תנועת ארגון בני ציון (אב"צ), שדאגה לחינוך ציוני בקרב בני הנוער היהודי ואחת ממטרותיה הייתה המאבק לשימור השפה העברית שנאסרה על ידי השלטון הסובייטי. בירגר היה שותף להוצאתו לאור של ביטאון התנועה 'ניצוץ', שנכתב בעברית בכתב יד. הביטאון יצא בשנות המחתרת בליטא ואחר כך גם בגטו ואף במחנה, שם יצאו לאור בכתב ידו של העורך, שלמה פרנקל, חמישה גיליונות עד לשחרור. הפעילות של תנועת אב"צ כללה גם בניית בונקרים שבהם נאגרו מזון ומים.

ב-8 ביולי 1944, הוחלט על פינוי הגטו מכל תושביו. בירגר ומשפחתו הסתתרו בבונקר חמישה ימים, עד שנמצאו ב-13 ביולי על ידי הגרמנים והוצעדו לכיוון תחנת הרכבת לצד כ-300 יהודים. אימו של בירגר נשלחה עם הזקנים והחולים לצד שמאל במהלך המיון של הגרמנים, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה אותה. הוא הועלה עם אביו ואחיו לרכבת משא שנסעה לגרמניה, למחנה שטוטהוף. לאחר ימים אחדים הועברו לדכאו ומשם למחנה קאופרינג מספר 4, שם עבדו בכפייה בתעשיית הנשק הגרמנית במפעל התת-קרקעי לייצור מטוסים. אביו של בירגר מת במחנה כתוצאה מזיהום קשה, ואחיו נשלח למחנה עבודה אחר ומת שם. בירגר הועבר ל"מחנה 5" ול"מחנה 7".

ב-27 באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי חיילים אמריקאים ובירגר הועבר לבית חולים בבאד ווריסהופן, שם נרפא בהדרגה ממצבו הגופני הקשה ומלא המורסות. הוא הפך למתורגמן של האמריקאים, ולבש מדים של הצבא האמריקאי. מפקד היחידה אליה הועבר הפציר בו לחזור עם חייליו לארצות הברית ולקבל אזרחות אמריקאית, אך בירגר העדיף להתכונן לעלייה לארץ ישראל כחלק מהמאבק לבניית מדינה לעם היהודי, כדי שאירוע דומה לא יישנה.

משם נסע בירגר לפרנקפורט ובמסגרת המוסד לעלייה ב' פעל להעלאת ניצולי השואה לארץ ישראל. בפרנקפורט פגש את טרודי לבית סימון וביולי 1946 השניים נישאו. ב-20 בנובמבר 1947 הם הגיעו לחופי חיפה יחד עם אמה של טרודי.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס לצבא והשתתף בקרבות לשחרור חיפה. לאחר מכן התגורר בחיפה. היה ממקימי אגף המכס והבלו במשרד האוצר והשתתף בעיצוב מערכת המיסים בישראל. ב-1957 הוטל על בירגר להעביר את משרדי המכס לירושלים, והוא עבר יחד עם משפחתו להתגורר בה.

ב-1967 עבר ממשרד האוצר למשרד התעשייה והמסחר. במסגרת תפקידיו חילק את המשרד בהתאם לעיסוקי המשרד. תחילה כיהן כסמנכ"ל לאמרכלות במשרד,[1] והיה אחראי לשלושה חידושים מהותיים: רה-אורגניזציה במבנה המשרד וחלוקתו, לחטיבות מקצועיות, קביעת תוכנית עבודה שנתית מראש לכל יחידה ופישוט תהליכי הייבוא והייצוא. ב-1968 סיים את תפקידו כסמנכ"ל והיה למנהל חטיבת נייר, עץ ותעשיות אחרות, תפקיד שאותו מילא עד אז בפועל.[2] הוא הפך חטיבה זו לחטיבת התעשיות הקלות ועמד בראשה, ובמקביל הקים את מרכז הסרטים הישראלי ועמד בראשו.[3] במסגרת תפקיד זה קבע יעדים חדשים לקידום וסיוע בענף המו"לות, העיצוב והאלקטרוניקה, עסק רבות בקידום ענף הקולנוע והיה ממייסדי בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים. שימש בוועד המנהל של בית הספר מ-1989 עד 2011. ב-1974 היה למשנה למנכ"ל המשרד, וכעבור זמן קצר התמנה לממונה על המחירים במשרד. בקיץ 1977 פרש מעבודתו בשירות המדינה, לאחר 32 שנה.[4]

לאחר פרישתו ניהל בפריז את חברת האמרגנות הגדולה בעולם, icm.

בשנת 1980, בירגר סייע לאשתו טרודי להקים מרפאת שיניים חינם לילדים מעוטי יכולת בירושלים - ארגון רופאי שיניים מתנדבים לישראל DVI, שממשיך לספק טיפול עבור אלפי ילדים בסיכון ובני נוער בכל שנה, הודות לרופאי שיניים מתנדבים מכל רחבי העולם . הבנים של זאב וטרודי, דורון, עודד, וגילי בירגר, מכהנים במועצת המנהלים של DVI.

בשנת 1982 נתבקש בירגר על ידי טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, לעזור לו בפיתוח תעשייה ותיירות בירושלים. בירגר ראה בכך הזדמנות להפוך את ירושלים לנקודת מפגש בינ"ל שיתקיים בה דיאלוג תרבותי שיפלס דרך לסובלנות ושלום. כחלק מתפיסת עולם זו הוא הפך את יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, שהוא מונה למנהלו, לאחד מירידי הספרים החשובים בעולם. היריד תחת ניהולו הפך למוסד יוקרתי בו נפגשים סופרים, עורכים ומו"לים מכל העולם. בירגר שימש בתפקיד זה עד מותו.

בשנת 2000 קיבל את עיטור 'יקיר ירושלים' לאות הוקרה על פעילותו רבת השנים לקידום התרבות, הכלכלה והתיירות בירושלים. קיבל אותות כבוד מממשלת גרמניה ומממשלת ליטא.

בשנת 2001 פרסם ספר זיכרונות, "אין זמן לסבלנות". הספר תורגם למספר שפות ויצא לאור בשש מדינות.

בראשית חודש יוני 2011 נפטר בירגר לאחר ששכב עשרה ימים בבית החולים ללא הכרה כתוצאה מפגיעה בראשו בתאונת דרכים בירושלים. הוא הותיר אחריו שלושה בנים: דורון, עודד וגיל, ונכדים. הוא התאלמן מאשתו תשע שנים קודם לכן.

לאחר מותו יסדה משפחת בירגר את "מלגת זאב בירגר" על שמו, מלגת שכר לימוד שנתית לתלמידי בית הספר "סם שפיגל".

ספר זיכרונותיועריכה

  • אין זמן לסבלנות: דרכי מקובנה לירושלים: זיכרונותיו של ניצול השואה; מבוא מאת שמעון פרס, תל אביב: קמ"י – קבוצת מו"לים ישראלית, תשס"א 2001.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה