זינב פוואז

סופרת והיסטוריונית מצרית
(הופנה מהדף זינב פואז)
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, חסרים קישורים פנימיים, הקישור לכתובת האינטרנט שבור, קישורים חיצוניים מתוך הטקסט, ועוד.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

זיינב פוואז (זינב בנת עלי אל-עאמלי פוואז; בערבית: زينب فواز; 186027 בינואר 1914) הייתה סופרת, משוררת, עיתונאית והיסטוריונית מצרית ממוצא לבנוני. התחילה לכתוב בשלהי המאה ה-19. בכתיבתה הביעה עמדות פמיניסטיות. היא קראה לשחרור האישה, ותמכה בזכות הנשים לצאת לעבודה, ובשוויון זכויות והזדמנויות בין גברים ונשים למרות השוני הביולוגי ביניהם.[1]

זינב פוואז
زينب فواز
זינב פוואז
זינב פוואז
לידה 1860
תבנין –הר עאמל, דרום לבנון
פטירה 27 בינואר 1914 (בגיל 54 בערך)
קהיר, סולטנות מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה לבנוןלבנון לבנון
פעילות בולטת סופרת, פעילה למען זכויות נשים
ידוע בשל מעמד האשה הערבית
תקופת הפעילות המאה ה-19 - סוף המאה ה – 19
מקצוע סופרת, משוררת
השקפה דתית אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אדיב נזמי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

זינב פוואז נולדה בכפר תבנין (تبنين) בהר עאמל בדרום לבנון, למשפחה ממעמד הביניים הנמוך. הוריה לא ידעו קרוא וכתוב והחליטו לשלוח אותה לעבוד ולגור אצל משפחת ה-ואלי (الوالي - המושל). לפי גרסה אחרת, הוואלי עלי ביק אל אסעד, בחר בה להיות החברה והידידה של בתו זיינב, בשל היותן באותו גיל, ומאחר ולמדו באותו בית ספר יסודי בכפר אל-קלעה. סיבה אפשרית אחרת הייתה שלא היו בנות בגילה שגרו בארמון.[2] תקופה זו בבית הואלי תרמה רבות להרחבת השכלתה והכשרתה האינטלקטואלית. היא התקרבה לאשתו של עלי, פאטמה ח'ליל, שהייתה משכילה ולימדה את פוואז את יסודות הקריאה והכתיבה בשפה הערבית ואת הקוראן.[3] בביתו של עלי ביק הייתה ספריה גדולה של המדען האיראני Mohsen Fayz Kashani, שהכילה ספרים בעלי ערך ספרותי גבוה. פוואז מצאה עניין רב בספרים אלו שעודדו אותה להמשיך לקרוא. היא אפילו לקחה חלק מהספרים לביתה בתבנין לאחר עזיבת "קאשאני" את הכפר.

לקראת סוף התבגרותה חזרה לגור בבית משפחתה. בתקופה זו התחתנה עם איש שהיה מקורב למשפחת הואלי, שהשכלתו הייתה פחותה בהרבה משלה. הם חיו ביחד תקופה קצרה והתגרשו עקב השוני התרבותי, החברתי והמנטלי ביניהם.[4] השייח' עארף אחמד אלזין, שהיה בעל כתב עת (אלערפאן), התייחס לנישואים הראשוניים שלה - "זה לא הכישלון שלה, זה הכישלון של החברה, איך בחורה כמוה חכמה, נבונה, פקחית, ומלומדת תחייה עם בן זוג אנאלפביתי."[5] בערך בשנת 1870 היגרה לאלכסנדריה במצרים עם משפחתה, בעקבות המלחמה בין תושבי הר עאמל לבין תושבי תבנין. הגירתה למצרים העניקה לה אפשרויות נוספות, שלא נמצאו בלבנון, להמשיך בדרכה ללמוד ולהתפתח. כמו כן המעבר למצרים אפשר לה גם להכיר סופרים, עיתונאים, ומשוררים מצריים ומכל בלאד אל-שאם. חלקם התוודעו אליה דרך הפרסומים שלה בעיתונות המצרית.

על רקע פעילותה הספרותית ופרסומיה בעיתונים החלה הכרות והתכתבות עם הסופר הסורי אדיב נזמי. התכתבות זו הובילה לנישואים, לאחר שהיא חתמה על חוזה הנישואים במצרים ונסעה לסוריה לכפר ( שייח' סעד- בחורן) מקום מגוריו של בעלה. תקופת הנישואים שלהם נמשכה כשלוש שנים כשבסופם הם התגרשו. במהלך שהותה בחורן הכירה קצין צבא מצרי, התחתנה איתו וחזרה איתו למצרים.[6] משלושת הנישואים שלה לא היו לה ילדים. בסוף ימיה חלתה במחלת עצבים שלא אפשרה לה לסיים כתיבת שני ספרים שלא הודפסו. היא הלכה לעולמה ב-27 בינואר 1914.[7]

עבודתה הספרותית עריכה

במקביל לבת תקופתה עאישה תיימור, פוואז הייתה אחת הנשים הערביות הראשונות שכתבו ופרסמו את יצירותיהן. פעילותה הספרותית והעיתונאית נחשבה להישג נשי גדול. היא ניצלה את מעמדה כדי להביע את דעתה ולקרוא לשחרור האישה. היא הצביעה על הצורך לתת לנשים זכויות בסיסיות, וקראה לחוקק בדחיפות חוקים שיסדרו את חיי האישה המדיניים, הפוליטיים, והחברתיים, ובמיוחד את הזכות ללמוד ולעבוד.[8] פוואז החלה את דרכה הספרותית בפרסום מאמרים בכתבי עת שיצאו במצרים. תחילה כתבה בשם בדוי (דוראת אלשארק ואמרא'א מצריה). בשנת 1890, פרסמה את מאמרה הראשון בכתב עת "אלמואייד" אשר קרא לתת זכויות לנשים. כך גם המאמרים שכתבה בהמשך התייחסו לסוגיות הפוליטיות, המדיניות, והחברתיות שקשורות בנשים ערביות.[9] בנוסף לפרסום מאמרים כתבה פוואז גם רומנים, סיפורים, שירה ומחזה, היא נחשבת לאישה הערבייה הראשונה שכתבה מחזה. זאת בנוסף לתרגומים מאנגלית וצרפתית לערבית. היא כתבה בסגנון ספרותי מסורתי שהיה מיוחס לגברים, כניסיון לבסס את המושג פמיניזם בהיבט הנשי ערבי שלו.[10] חלק מיצירותיה הודפסו ופורסמו בכתבי עת ועיתונים מצריים כמו עיתון (אל-מואיד, אל-ניל, אל-אהלי ואל-פתא) ועוד.[10]

עבודותיה הבולטות עריכה

נשים וגברים מכל השכבות החברתיות קראו את יצירותיה של זינב פוואז במצרים ובלאד אל-שאם. היצירות הפופולריות ביותר שקיבלו התייחסות של המבקרים בזמנה וגם אחר כך:

  • הפנינים המפוזרים בשכבות של עקרות הבית – "אלדור אלמנת'ור פי  טבקאת רבאת אלח'דור", 1893. מילון ביוגרפי של 456 נשים שחיו לפני תקופת האסלאם ואחריו, מזרחיות ומערביות, נשים שאיישו ומילאו תפקידים חשובים והייתה להן השפעה חיובית על מעמד האישה. היא התחילה בכתיבת הספר ב-7 באוקטובר 1891, והוא פורסם בשנת 1893. היא הסתמכה על כ־40 ספרים בכתיבתו, בנוסף למה שפורסם בכתבי העת ובעיתונים. באותה שנה השתתפה בתצוגת ספרים בקולומביה. היא נחשבה לאישה הערבייה השנייה שכתבה ביוגרפיה של אנשים; הראשונה הייתה מרים נופל.
  • טיב ההשלכות והעדינה היפה - "חסן אלעואקב או ג'אדא אלזהראא", 1893 היה הרומן הראשון שנכתב בשפה הערבית. הרומן מתעד תקופה היסטורית חשובה באזור הר עאמל ומתייחס לקונפליקט הפוליטי בין תושבי תבנין לבין תושבי (בינת ג'ביל). ד"ר בות'ינה שעבאן, מצהירה בספרה "מאה שנים על הרומנים הנשיים הערביים" (1999) שזהו הרומן הראשון שנכתב בשפה הערבית. הוא נכתב בשנת 1885 ופורסם בשנת 1892, זאת אומרת 25 שנה לפני פרסום הרומן "זינב" מאת חוסן הייכל.
  • מכתבים "זינביים" – "רסאא'ל זינביאה" – קובץ מאמרים שפורסמו בעיתונות. רסאאיל זינביאה - קובץ מאמרים שפורסמו ב-17 כתב עת ועיתון בין השנים 1890 עד 1899, דבר זה מעיד שפוואז התעסקה בשחרור האישה לפני קאסם אמין שכתב הספר שחרור האישה (תחריר אלמראה), בשנת 1899.
  • המלך קורוש – "אלמלכ קורוש", 1905 - רומן היסטורי.
  • חשיפת הכפתורים על מה שמחביא השטן – "כשף אל-אזראר ען מחבאת אלזאר", קובץ שירים שלא הודפס. האהבה והאמונים – "אלהוא ואלפאא" - 1893 מחזה.
  • תפיסות השלמות בהסברי הגברים - "מדארכ אלכמאל פי תראגם אלרגאל" – ביוגרפיה של גברים, לא הודפס.
  • הכתר התכשיט במעשים הטובים של המלך הטוב – "אלגאוהר אלידיד פי מאאת'ר אלמלכ אלחמיד" – שיר, לא הודפס.

כל היצירות של פוואז הודפסו במצרים. הן הודפסו לפני כמאה שנה. חלקן הלכו לאיבוד, ולא נמצאים אפילו בספריות הגדולות בעולם הערבי. ביוזמתו של יו"ר המועצה התרבותית הלבנונית (אלמגליס אלת'אקאפיא לובנאני), הסופר חביב סאדק, והסופרת פוזיאה פוואז, הודפס מחדש הרומן "חוסן אלעואקב" והמחזה "אלהווא ואלופאא", בשנת 1984. הם הדפיסו מחדש את היצירות לאחר שגילו שחלק ניכר מהחוקרים והסופרים הסורים שמעו על פוואז, אך לא מכירים את יצירותיה.[8]

הוגים ואינטלקטואלים שונים בני זמננו מסבירים כי ההתעלמות מפוואז ומיצירותיה, תרומתה לחברה וקריאתה לקידום מעמד האישה, נובעת מכך שמוצאה ממשפחה ענייה. זאת לעומת ההכרה בעאישה אלתיימוריא וורדאה אליאזיגי, שהיו מהמעמד הגבוה וזכו להתייחסות חיובית והערכה גדולה יחסית.

סופרים ידועים באותה תקופה התייחסו לפוואז לדוגמה: אל-שיח' אחמד עארף אלזין, בעל כתב עת "אל-עירפאן", כתב בכרך 6 שנת 1923 שאין אדם שלא שמע עליה במצרים, סוריה וכל מדינות ערב. הוא הוסיף שהיא כתבה והתייחסה לנושאים שהיו מעניינים את הקוראים. הוא מתח ביקורת עליה בזה שקראה לשחרור האישה בכל התחומים ופריצת כל הגבולות וגם להשתתף בכל הפעילויות החברתיות.[9]

בספרה רסאאיל זינאביאה, ענתה לו בטענה שהוא טעה במחשבותיו, לפיהן האישה אינה יכולה לתפקד כמו גבר בכל התחומים מאחר שנשים מערביות הוכיחו שהאישה יכולה לתפקד כמו גבר אפילו יותר טוב, החיג'אב, לא מונע אותנו מלתפקד בכל התחומים.

הסופר והפילוסוף חסן חוסני, עורך עיתון "אל ניל", העריך את הרומן הראשון שלה ואמר שזהו רומן מפורסם, בעל ערך ספרותי גבוה ונכתב ברמה גבוה.[7]

המשורר עבד אל לאפריג כתב שיר שבח ליצירתה והזכיר את הערך הספרותי של הרומן וזה התפרסם בכל מדינות ערב.

השיח מחמד עבדו (אל-שיח' מוחמד עבדו) המליץ לקרוא את היצירות שלה מאחר שהן נוגעות לכל אחד, והיא כותבת על דרכים לקדם את החברה שלנו.[10]

אישהא לתאים וריאה, כתבה שיר שבח העריכה את היצירה אלדור אלמנת'ורפי טבקאתרבאת אל ח'דור.

סופרים בני זמנינו גם כתבו על זינב פוואז, פאוזיה פוואז - סופרת, משוררת וחוקרת לבנונית כתבה שהשם של זינב פוואז נזכר על ידי היסטוריונים וסופרים גדולים בעולם הערבי. הם מסתמכים על הספרים שלה כמקורות בכתיבה שלהם. ד"ר בות'אינה שעבאן, בעלת תואר שלישי, בשפה וספרות אנגלית כתבה, שהמייחד את זינב פוואז, שדרך החשיבה שלה המתמקדת בשחרור האישה קדמה אפילו למחשבתן של נשים מערביות בנושא. בנוסף להיותה הערבייה הראשונה שראתה במאבק נגד דיכוי נשים הוא מאבק עולמי ולא רק ערבי. אמייל נסר אללא סופרת לבנונית אמרה, מה שמאפיין זינב פוואז שהיא קבעה לעצמה חזון, דרך חשיבה והגיעה לאן שהיא רצתה בזכות עצמה ולבדה. העוני שהיא חוותה בילדותה לא השפיע עליה.[3]

קשרים אינטלקטואליים וספרותיים עריכה

פוואז הייתה מבין הדמויות הבולטות של תקופת התחייה הערבית (אלנהדה אלערביה אלחדית'ה), ואף תרמה לבניית יסודות אלנהדה אלפקריה, עם שאר האינטלקטואלים והסופרים שחיו בתקופתה כמו: בוטרוס אלבוסתאני, פארס אלשידיק, גמאל אלדין אל-אפג'אני, מוחמד עבדו, קאסם אמין, מוסטפא כאמל, עאישה אלתיימוריה, לביבה האשם, עפיפה קרם, ג'אדא עמשית ומאי זיאדה, ועוד.[10]

מימי ילדותה עד לבגרותה זכתה פוואז לחיות בביתו של עלי אל אסעד ולהיות שותפה פסיבית בוויכוחים, הדיונים וחילוקי דעות שהתרחשו בסלון הספרותי של עלי אל אסעד אשר הגיעו אליו אינטלקטואלים מכל אזור הר עאמל ובלאד אל שאם.[10]

אחרי שהיגרה עם משפחתה למצרים, היא הכירה את הסופר חסן טובראני, בעל כתב העת אל-ניל, ממנו למדה את יסודות הדקדוק והתחביר. כמו כן גם הכרותה עם השיח' מוחמד שיבלי שהוא סופר ידוע המפורסם בהפצת השפה הערבית והספרות שלה, ומוחיי אלדין אלנבהאני שהיה אחת מבין סוגי האנשים שהשפיעו בצורה גדולה מאוד על השפה הערבית ואשר לימד את פוואז את הדקדוק והחיבור, העשירה את ידיעותיה ומיומנותה בתחום זה. שלושתם תמכו בה ועודדו אותה לכתוב על בעיות נשים ועזרו לה בפרסום המאמרים שכתבה.

כאשר פוואז חזרה לסוריה והתחתנה עם הסופר אדיב נזמי, גרו בכפר שיח'סעד עד שהבין שקשה לה בכפר, הוא דאג לעבור לדמשק על מנת שיעזור לאשתו להתאקלם ולהתקדם. עם המעבר לדמשק ניהלה מדי שבוע סלון ספרותי בביתה שבו השתתפו סופרים ואינטלקטואלים סורים, חסן אל-דומאני, אבו סעוד מוראד, עבד אלקאדר בדראן, סלים ענחורי, רשיד אלחמישי, סייד אלסלבטי, מחמוד חמדי, אסעד אלחמסי, חסין חסני, עומר נחולי (סיידא), סאלח ואהבי אלבג'דאדי, סאלח טאהא, ומוחמד עבד אלמגיד אלדומאני, בנוסף לסופרים אחרים שחיו באותה תקופה. ההשתתפות שלה הייתה מאחורי הקלעים, מתוך כבוד למוסכמות והמנהגים החברתיים באותה תקופה.[4]

עמדותיה עריכה

פוואז ניצלה את מעמדה בקהילה הספרותית ואת פרסומיה בעיתונות כדי להביע את דעותיה בנושאים שונים, בעיקר בנוגע לשיפור מעמד האישה מבחינה חברתית, פוליטית בכל העולם הערבי. היא טענה שהתקדמות החברה תלויה בחינוך והתקדמות האישה בהיותה המחנכת של הדור הבא, לפיכך היא נדרשה לסוגיות המרכזיות:

  • הפרדה בין המינים – היא לא פרשה רעיון זה כמצדיק את ההדרה של נשים והרחקתן משוק העבודה. היא מזכירה בספרה "רסאאיל זינאביאה", שנשים מהמעמד הנמוך עובדות כמו גברים ועם גברים, עובדים ביחד בשדות.
  • תופעת הפוליגמיה (ריבוי נשים) - לאחר שהסכימה להתחתן עם הסופר אדיב נזמי ונסעה לסוריה, גילתה שהיא אחת מתוך ארבע נשים להן נשוי הסופר ומתגוררות בביתו של הסופר. הדבר הטבעי ביותר שהיא תבקש גירושין וזה אכן מה שקרה. בעקבות ניסיונה זה מתחה פוואז בכתיבתה ביקורת על הפוליגמיה: לדעתה זהו זה צו מוות לאישה וגם בגידה מצד הגבר, לדעתה הפוליגמיה היא תופעה שלילית והרסנית לשני המינים. בין אם זאת מאחר שהיא מעוררת קנאה בקרב הרעיות ובין הילדים של הנשים השונות אך גם מפני שמובילה לאומללות לאורך כל החיים בקרב גברים. בנוסף לשנאה שמתעוררת. למרות הביקורת על הפוליגמיה היא לא קראה לשנות את ההלכה (השריעה) לגביה או לפעול בניגוד אליה.[10]
  • גירושים - היא קראה לצמצום סמכות הגבר בכל מה שקשור לגירושים, מאחר שזה נותן לאישה הרגשה של חוסר אמון וביטחון כלפי בעלה אם הוא ירצה לגרש אותה בכל רגע. היא קראה לשינוי חוזה נישואים על ידי רישום הזכויות הלא כספיות שהאסלאם נתן לנשים כמו הזכות לגירושים לחינוך ולעבודה.
  • אל-חג'אב - היא הצהירה שהחג'אב שהוא כיסוי הגוף מלבד כפות הידיים והרגליים והפנים הוא חובה דתית, אך לא הח'מאר שכולל כיסוי הגוף כולל כפות הרגליים והידיים והפנים. החג'אב לא מונע מנשים ללמוד, לעשות קריירה, לעבוד, להתקדם ולהשתחרר. היא הלכה עם החג'אב לאורך כל ימיה.

פעילות פוליטית-לאומית עריכה

פעילותה ותרומתה לחברה של פוואז לא הסתכמה בפעילותה הספרותית ותמיכתה בשינוי מעמד האישה. היא גם הייתה מעורבת במאבק הלאומי. פוואז תמכה במפלגת המולדת, אלחיזב אלואטני, ושמרה על קשר טוב עם מנהיגה מוסטפא כאמל. בכתיבתה התנגדה לקולוניאליזם הבריטי וקראה לבני האומה להתנגד לבריטים ולסלק אותם מארץ המולדת לצורך קבלת העצמאות. זאת נחשבה לקריאה הראשונה מאישה ערבייה באותה תקופה.[8]

המושג גבירותיי ורבותי (סיידאתי וסאדתי), נאמר פעם ראשונה בהיסטוריה על ידי מוסטפא כאמל באחד הכנסים של המפלגה בגלל נוכחותה של פוואז ואחרות.[9]

פעילותה הפוליטית באה לידי ביטוי גם במישור הפמיניסטי: פוואז גם הייתה מהראשונות שייסדו התנועה הנשית במצרים ועוד כמה ארגוני נשים שמטרתם שחרור האישה.

חשיבות שחרור האישה בעינה בלטה בקריאתה לנשים בנות האומה שלה להשתתף בעמותות ובכנסים בינלאומיים במיוחד כנס האיגוד הנשי הבינלאומי שהתקיים בסנטיאגו בשנת 1893 מטרת המשתתפים לדון בענייני נשים וזכותן ללמוד.[9]

המשתתפות בכנס הצביעו נגד ההצעה ואמרו שצריך להגביל את החופש של האישה לרכוש השכלה של האישה מאחר שתפקידה הוא רק בבית ולמען המשפחה. פוואז התנגדה בתוקף להחלטה זו והצהירה שצריך לתת לאישה לפרוץ כל הגבולות, ולהשתתף בכל הפעילויות החברתיות והפוליטיות במיוחד בתחום המדע. בספרה "רסאאל זינביאה" כתבה על "האישה והפוליטיקה" ובעמוד 19 היא הגיבה לגברת הנאא קוראני, נציגת נשים מסוריה שתמכה בהחלטה של משתתפות הוועידה בסנטיאגו בדבר הגבלת השכלתן של נשים וגם כתבה על זה בעיתון "לבנון". בתשובתה טענה פוואז שהאישה והגבר שווים מבחינה שכלית אך כל אחד משלים את השני ואי אפשר בלי שני הצדדים. לפיכך היא אינה מבינה מדוע אסור שהאישה תשתתף עם הגבר גם בפוליטיקה, כל עוד יש לה את המיומנויות והיכולות? שני המינים שווים זה לזה, הפחתת ערכה של האישה ודיכויה הביא אותה להיות עם פחות כוחות מזה של הגבר. לרוב, אינטלקטואלים מפרשים עימות זה בין שתיהן לעימות בין מסורתיים וליברלים בעוד שפוואז ייצגה את הזרם הליברלי.[3]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא זינב פוואז בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ זינב פוואז, אלראסאאלא אלזינאביה., דאר אלכתוב, 2007
  2. ^ 2- זיינב, פוואז, ראאידה מן אעלאם אלנהדא אלערביה אלחדית'ה. סוריה, אלאנשר: וזארת אלת'קאפא, 2000
  3. ^ 1 2 3 E.J. Brill. Exempley Lives, FemenestAspirations:ZENAB FAWAZ And The Arabic BiografphicalTradition.Jornal of Arabic Litrature, 1995.
  4. ^ 1 2 זיינב, פוואז. ראאידה מן אעלאם אלנהדא אלערביה אלחדית'ה. סוריה, אלאנשר: וזארת אלת'קאפא, 2000.
  5. ^ זיינב, פוואז. ראאידה מן אעלאם אלנהדא אלערביה אלחדית'ה. סוריה, אלאנשר: וזארת אלת'קאפא, 2000.
  6. ^ Zeidan,Goseph. T. The Formative Years and Beyond. New York Press,1995.
  7. ^ 1 2 זיינב, פוואז. ראאידה מן אעלאםאלנהדאאלערביהאלחדית'ה. סוריה, אלאנשר: וזארת אלת'קאפא, 2000.
  8. ^ 1 2 3 وضاح جمعة, التاريخ العاملي والرواية العربية الاولى (ארכיון)
  9. ^ 1 2 3 4 זיינב, פוואז. ראאידה מן אעלאם אלנהדא אלערביה אלחדית'ה. סוריה, אלאנשר: וזארת אלת'קאפא, 2000.
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 دانيا يوسف, درة جبل عامل- زينب فواز-للإعلاميه دانيا يوسف, http://www.aitarouniat.com/?p=5424