מצוות זכירת מעשה עמלק

מצוות זכירת מעשה עמלק היא מצווה המתייחסת לחובה לזכור את אשר עשה עמלק לבני ישראל בצאתם ממצרים. על פי חז"ל, החובה היא גם להזכיר זאת בפה, ועל כן קוראים בכל שנה את "פרשת זכור" בשבת זכור, השבת שלפני פורים. המצווה כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

זכירת מעשה עמלק
(מקורות עיקריים)

"זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח" על קיר בית הכנסת התוניסאי בעכו
מקרא	ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז–י"ט
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ה'
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה תר"ג

מקור המצווה

התורה בספר דברים אומרת:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.

— ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז–י"ט

פסוקים אלו מתייחסים לאירוע המתואר בספר שמות, ובו נלחם עמלק בעם ישראל ברפידים:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

— ספר שמות, פרק י"ז, פסוקים ח'–ט"ז

מדיני המצווה

כך כותב הרמב"ם בספרו משנה תורה:

וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק... ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ה'

הרמב"ם אינו מדבר דווקא על זמן מסוים שבו יש להזכיר בפה, ואפילו לא שיש לקרוא מתוך ספר, אך כבר מזמן המשנה אנו מוצאים שהיה מנהג לקרוא את הפרשה מספר דברים בשבת שלפני פורים, הלוא היא שבת זכור. הסמיכות לפורים נובעת מן הקישור בין עמלק לבין המן ה"אגגי", כאשר חז"ל זיהו אותו עם אגג שהיה מלך עמלק בזמן שמואל.

היו פוסקים שהבינו שהקריאה הזו היא מדאורייתא (אף על פי שניתן היה להבין שמספיקה אמירה כלשהי בפה), ועל כן נהגו להקפיד מאוד לשמוע את הקריאה בבית הכנסת, גם לנשים. ר' ישראל איסרלין (בעל שו"ת "תרומת הדשן") כתב שחיוב מניין במצווה זו גדול יותר מבמקרא מגילה, ועל כן אם יש לו אפשרות למניין רק באחת משתיהן, על האדם להעדיף את קריאת "זכור". לעומתו כתב המגן אברהם שבמקרה כזה יוכל לצאת ידי חובה בקריאת פרשת "ויבא עמלק" (שבשמות) הנקראת בפורים, ויצא ידי חובה. אמנם המשנה ברורה תמה על פסקו של המגן אברהם וכתב: "אבל לעניות דעתי עיקר דינו של המגן אברהם צריך עיון, דהא כתיב [=שהרי כתוב] בתורה "זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה" וגו', והכוונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו, לומר להם: כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו, כמו שכתב הרמב"ן בביאורו - וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק".

כן התפתח מנהג לקרוא בהגיות שונות את הפרשה, בהנחה שרק בקריאה בהגייה ה"אמיתית" יוצאים ידי חובת המצווה. עם זאת, היו פוסקים שיצאו נגד מנהג זה, וראו בו עשיית חוכא ואיטלולא מן המצווה.

הכפלת המילה "זכר" בקריאה

מנהג נוסף שהתפתח בדורות האחרונים בהקשר זה נוצר עקב ספק שעלה בניקוד המילה "זכר" בפרשה - האם ה-ז' נקודה בצירי או בסגול (זֵכֶר או זֶכֶר). הספק עלה מתוך דברי רד"ק ב"ספר השורשים" שלו, המביא מחלוקת בין הספרים בשאלה זו. על פי הערה שנוספה בדפוסים של ספר השורשים, שממנה עלה שהרד"ק הכריע כניקוד בסגול, הוגהו כמה סידורים וחומשים במאות ה-17, ה-18 ותחילת ה-19.

המנהג התפתח מתוך מחלוקת באשר לדעת הגר"א בשאלה זו. בספר מעשה רב, שבו מתוארים מנהגי הגר"א, נכתב "כשהוא קורא פרשת זכור, קורא 'זכר' בסגול תחת הזיין"; ואולם בהסכמה לספר כותב תלמיד הגר"א ר' חיים מוולוז'ין: "ואשר כתב לקרות בפרשת זכור זכר בשש נקודות [=שני סגולים], אני שמעתי מפה קדוש שקרא בחמש נקודות [צירי וסגול] ולא ידעתי אם השומעים שמעו וטעו לומר בשש נקודות, או אולי בזקנותו חזר בו". מתוך כך התפתח מנהג בקרב תלמידי הגר"א בירושלים, אשר לא היה ברור להם מנהגו של רבם, לקרוא פעמיים. וכן כתב המשנה ברורה: "דע, דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בצירי, ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגול, ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם, לצאת ידי שניהם". מנהג זה הלך והתפשט אצל רוב קהילות אשכנז (ולעיתים אפילו במקומות שאינם מבחינים כלל בין צירי לסגול - ודווקא בקריאה זו כופלים וקוראים בצירה "אשכנזי"), כאשר היו שנהגו לכפול את כל הפסוק, והיו שנהגו לכפול את המשפט 'תמחה את זכר עמלק', והיו שנהגו לכפול רק את המילים 'זכר עמלק'. אך מנהג זה אינו קיים בקהילות הספרדים ועדות המזרח.

אולם בשל מנהג זה אצל האשכנזים, התפתח במניינים מעורבים (אשכנזיים/ספרדיים/עדות המזרח/תימנים) מנהג נוסף חדש והוא לקרוא את הפרשה מספר פעמים כל פעם בהגייה אחרת (עברית מדוברת, אשכנזית ליטאית, אשכנזית חסידית, הברה תימנית, ובמנגינת הטעמים לפי נוסחי כל עדה ועדה מעדות המזרח השונות) דבר שעד היום טרם נמצא לו מקור בספרות ההלכה, אבל הוא הולך וכובש לו מקום יותר ויותר בבתי כנסת אשכנזיים.

עם זאת, ר' משולם ראטה, בעל שו"ת "קול מבשר", כתב להכריע כעדותו של ר' חיים מוולוז'ין, אשר "מי כמוהו מורה, אשר בכל בית הגר"א נאמן הוא", ועל פי רוב החומשים שבהם כתובה ה-ז' בצירי.

במאמר שהקדיש הרב מרדכי ברויאר לסוגיה ("מקראות שיש להם הכרע", מגדים י), הוא יצא נגד התפשטות התופעה, ובסקירה מקיפה הראה כי הספק אינו ספק כלל לפי המסורה, וכי היחיד שבעקבותיו הספק עלה הוא הרד"ק, שלפי הרב ברויאר לא היה בעל מסורה אלא פרשן. כך, הניקוד בצירה מאומת על פי הדפוס הראשון של מקראות גדולות של יעקב בן חיים, ולא העירו נגדו מגיהיו הגדולים, אור תורה ומנחת שי, וכן ניקדו גם יהב"י הנקדן ורוו"ה; וגדולה מזו - כן הוא הניקוד בכל כתבי היד העתיקים המדויקים, כולל עדות מכתר ארם צובא (על אף שכמובן, חילופי צירה-סגול הם שכיחים בקרב סופרים ספרדים שלא הבחינו בין תנועות אלו, ואולם "אם נבוא לחשוש לכל כתב-יד משובש שייקרה לפנינו, הרי אין לדבר סוף"). וכך מסכם הרב ברויאר את דבריו:

וזה הוא אפוא יחס הכוחות בסוגיה זו: מצד אחד עדות מוכחשת של בעל מעשה רב על מנהג הגר"א - ומצד שני אור תורה ומנחת שי ויהב"י הנקדן ורוו"ה, הדפוסים וכתבי-היד החדשים והעתיקים - ובראש כולם כתר ארם צובה, שאהרן בן אשר ניקד אותו והרמב"ם סמך עליו. ואנן מה נענה אבתרייהו! [=ואנו מה נענה אחריהם]
כבר אמרנו לעיל, שבעל משנה ברורה לא רצה להכריע בין שתי העדויות הסותרות של בעל מעשה רב ושל ר' חיים מוולאז'ין; ואילו בעל קול מבשר העדיף את עדותו של ר' חיים מוולאז'ין, נאמן ביתו של הגר"א. אולם אין כל ספק, שבעל משנה ברורה לא היה עומד על דעתו, אילו זכה למה שזכינו אנחנו, ונוסח הכתר היה מתגלה לו. ודאי לא היה אומר, שאי אפשר לסמוך על כתב-יד, שאדונינו הרמב"ם סמך עליו!
כבר אמרנו לעיל, שכפילת תיבת "זכר" בפרשת זכור היא מנהג שלא שיערו אבותינו, והוא נתחדש רק בדור הזה. עליו ועל שכמותו כבר אמר בעל חתם סופר, שחדש אסור מן התורה.
נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק - דרך ודאי ולא דרך ספק!

ראו גם

• עמלק
• מחיית זכר עמלק

לקריאה נוספת

• ש' פנקובר, מנהג ומסורה: 'זכר עמלק' בחמש או בשש נקודות (עם נספחים), בתוך: ר' כשר, מ' ציפור וי' צפתי (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשנ"ז, עמ' 71–127

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד‏, פרשת זכור, באתר פניני הלכה
• זכירת מעשה עמלק, באתר ישיבת מעלות
• על אופיו של עמלק (אורכב 30.04.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר אוניברסיטת בר-אילן
• מידע על זכור את אשר עשה לך עמלק בקטלוג הספרייה הלאומית

על הניקוד הנכון של המילה "זכר" בקריאת זכור

• יוסי פרץ, זכר עמלק (אורכב 02.02.2007 בארכיון Wayback Machine), הדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן
• מרדכי ברויאר, מקראות שיש להם הכרע, מגדים י' (תש"ן), עמ' 97–112 (על הניקוד הנכון של המילה 'זכר' עמלק)