זלמן גרינברג
פסיכיאטר אמריקאי
זלמן גרינברג (בגרמנית: Zalman Grinberg; 4 בספטמבר 1912 – 8 באוגוסט 1983) היה רופא, מנהל בית החולים בילינסון בפתח תקווה, שכיהן כיושב ראש הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה ובאוסטריה לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה.
 | |
| לידה |
4 בספטמבר 1912 ליטא  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוגוסט 1983 (בגיל 70) מינאולה, ארצות הברית |
| תפקידים |
פסיכיאטר, רדיולוג |
| מספר צאצאים |
3 |
  | |
קורות חייו
עריכהגרינברג נולד בליטא. הוא למד רפואה, וקיבל תואר דוקטור לרפואה עם התמחות ברדיולוגיה. בתקופת השואה נכלא במחנה הריכוז דכאו.
לאחר השואה
עריכהגרינברג שוחרר בגרמניה, וזמן קצר לאחר המלחמה הגיע למנזר סנט אוטיליין. שם, הצליח להקים בית חולים וגייס אחיות ורופאים מקרב ניצולי מחנות הריכוז.
בהמשך מונה לוועד המרכזי ("צ.ק.") של ניצולי השואה, שישב במינכן. הוא עלה לישראל והיה מנהל בית החולים בילינסון בפתח תקווה. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1955, שם הפך לפסיכיאטר.
חיים אישיים
עריכהגרינברג היה נשוי לאווה קליין. נולדו להם שלושה בנים: יאיר, משה ורפי.[1]
קישורים חיצוניים
עריכה- על פעילותו של גרינברג למען ניצולי השואה לאחר השואה, באתר יד ושם
לקריאה נוספת
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ Dr. Zalman Grinberg Is Dead; Aided Death-Camp Survivors, The New York Times, August 9, 1983
