פתיחת התפריט הראשי

זמן אלול (נהגה במלעיל) הוא הראשון משלושת הזמנים הנהוגים ברוב סוגי הישיבות בימינו. בישיבות הגדולות שבאירופה היו נהוגים שני "זמנים" בלבד במחזור השנה, חורף וקיץ,[1] אך בארץ ישראל חוּדש גם "זמן אלול".[2] זמן זה נמשך על פני 39 ימים, החל מא' באלול ועד לאחר יום הכיפורים. הוא הקצר בין שלושת ה"זמנים" ומלווה במתח נפשי ועבודה רוחנית רבה לקראת הימים הנוראים.

תוכן עניינים

מאפייניםעריכה

יחודו של "זמן" זה נעוץ בכך שהוא מוקדש לעשיית תשובה, ולעבודה רוחנית מיוחדת לקראת בואם של הימים הנוראים. הדבר מתבטא באופנים שונים: לעיתים בהתארכות סדר מוסר, ולימוד ספרים אחרים במקום ספרי המוסר השגרתיים, כדוגמת "שערי תשובה" של רבנו יונה,[3] ריבוי שיחות מוסר מצד המשגיח והתחזקות של התלמידים בינם לבין עצמם. יש שנוהגים לא לצאת מהישיבה לאורך כל הזמן, כדי להימנע מהשפעות העולם שבחוץ, ולמעט באכילה, בשינה ובביטול תורה. תענית דיבור נפוצה אף היא בחודש אלול.
הנחת המוצא של גישה זו היא כי כולם חוטאים בדברים רבים, כולל הצדיקים ביותר, ועל כן אין מי שלא צריך לחוש פחד לאורך כל חודש אלול מפני הימים הנוראים - ימי הדין. כפי שכותב הרב אליהו דסלר: "מה מצבנו? מי שירצה להכיר את האמת ידע ויווכח שהנו פושע בכל רגע, פושע בכל נקודה, והגרוע ביותר - שלא ידע מזה כלל" (מכתב מאליהו[4]).

כבר מימי קדם הוקדש חודש אלול לשיבה בתשובה ולאמירת סליחות לקראת הימים הנוראים. אך בישיבות, בעיקר בעקבות תנועת המוסר, הדגישו "זמן" זה באופן מיוחד. הרב יחזקאל לוינשטיין מעיד: "בלומדי בישיבת לומז'ה היו בימי אלול מתכנסים הנערים לפני תפילת מעריב במוצש"ק בחדר חשוך, ור' דוד טעביל מתלמידי הגרי"ס (רבי דוד טביל מתלמידי רבי ישראל סלנטר) היה מדבר דברי התעוררות ומסיימים בתפילת "השיבנו", וכולם היו פורצים בבכי מר מפחד יום הדין" (אור יחזקאל[5]).
גם בימינו הדבר נכון, אם כי בצורה פחות דרמטית: "האווירה של אלול היא אווירה של ערב משפט... עכשיו, ערב המשפט, יש אווירה לחוצה; אנשים מסתובבים עם פרצופים רציניים. אם מישהו אומר בשולחן בחדר האוכל משהו שנשמע כמו התחלה של לשון הרע, מיד יזכירו לו כולם: 'אלול, אלול'. בכלל, משתדלים לקצר בארוחות ולדבר בהן כמה שיותר בדברי תורה"[6].

בתנועת המוסרעריכה

מלפנים, כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא: "קודש[7] אלול!"

רבי ישראל סלנטר, אור ישראל, פרק יד

רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, היה גורם מרכזי ביצירת המשמעות הדרמטית של חודש אלול, והמשפט המוזכר - המשפט הנפוץ ביותר בהקשר זה בעולם הישיבות - מהווה משפט מפתח בהבנת גישתו - הגישה שנפוצה בתנועת המוסר ובעולם הישיבות. מונח מפתח נוסף באווירת חודש אלול הוא "חרדת הדין"; החרדה הצפויה מפני ימי-הדין - הימים הנוראים, בהם כל אדם נשפט לחיים או למוות. תנועת המוסר רתמה את חודש אלול לאידאולוגיה שלה, במובן זה שטענה כי לימוד המוסר הוא המכשיר להתקדמות רוחנית בחודש אלול. הרב יחזקאל לוינשטיין כותב בשם רבי ישראל סלנטר, כי: "בזמנינו שהורגלנו בתקיעת שופר, אין אפשרות להגיע להתעוררות על ידי שמיעת קול שופר, ולכן כתב הגרי"ס (רבי ישראל סלנטר) שהעצה הראויה עבורנו היא לימוד המוסר מתוך התבוננות והתפעלות." (אור יחזקאל, עמ' קע"ד)

במהלך חודש אלול, דחפו ראשי הישיבות ובעיקר המשגיחים את תלמידיהם לחשבון נפש וחזרה בתשובה, מפני החרדה שבימי הדין. הרב יחזקאל לוינשטיין אחד המשגיחים הבולטים, אמר:

רח"ל (ראשי תיבות בארמית של "רחמנא לצלן"; ובעברית "השם יצילנו") זה מצבינו, חולים אנו במחלות אנושות, "כל ראש לחלי" ואין אנו מכירים כלל שחולים אנו. ולדוגמה המדמה בנפשו כי אלול הוא כשאר ימות השנה, הלא חולה הוא אנושות, ואילו אנו אין ימי האלול אצלנו שונים משאר הימים הרי בהכרח שחולים אנו במחלה שאיננו יודעים אודותיה.

אור יחזקאל, עמ' ה'

גם הרב אליהו דסלר שהיה נוקשה פחות מהרב לוינשטיין (שניהם משגיחים של ישיבת פוניבז'), כתב:

מי שנגזר דינו ליהרג למחר, לא ינוח ולא יוכל להתענג היום מפני דאגת מותו; רק ליוצא מדעתו יחשב זה אשר לא חש ולא מרגיש במותו הצפוי(ה) לו מחר. וכיוון שכן לפלא על כולנו, שיודעים אנו שזמננו קצוב וימינו ספורים ואין אנו שמים על לב.

מכתב מאליהו, כרך ד', עמ' 84

לקריאה נוספתעריכה

ספרות רבנית:

אחרים:

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו לדוגמה ישיבת טלז#סדר היום, למעט בישיבת וולוז'ין, בה לא היו נהוגות חופשות כלל ועיקר (על פי שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, עמ' 162).
  2. ^ על פי הערך הישיבה הקטנה במגזר החרדי, אתר "אנשים בישראל".
  3. ^ ראו גם בפיסקה לקריאה נוספת.
  4. ^ כרך ב', עמ' 54
  5. ^ עמ' פ"ג
  6. ^ ידידיה מאירלשון הרע? ביטול תורה? פגישות לשידוכים? לא בזמן אלול, באתר הארץ, 20.8.2002.
  7. ^ (פרפרזה על חודש)