זן (בודהיזם)

מסורת רוחנית במסגרת הבודהיזם
(הופנה מהדף זן בודהיזם)

זן (קאנג'י: 禅, רומאג'י: Zen) הוא שמו היפני של זרם בודהיסטי ממסורת המהאיאנה שהתפתח בסין, שם הוא נקרא צ'אן (סינית: 禪, פין-יין: Chán). זרם זה התפשט מסין למדינות נוספות במזרח אסיה, למשל לקוריאה, ליפן, ולווייטנאם. תורת הזן נפוצה כיום גם בעולם המערבי, וקיימים מרכזי זן רבים ברבות ממדינות העולם.

זן
שורשים, סיווג והנהגה
דת בודהיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם מהאיאנה עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד בודהידהרמה
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
רעיונות עיקריים הדגשת חשיבות המדיטציה והמעטת ערכו של הלימוד האינטלקטואלי
ארגונים ופעילות
מוסדות צ'אן בודהיזם, סון קוריאני, זן, זן טייוואני2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
גן בסגנון הזן בעיר אוסקה ביפן

הזן מדגיש את חשיבותה של המדיטציה והבעתה בחיי היום יום כדי להגיע לנירוואנה, המכונה סאטורי ביפנית, וממעיט בערכו של לימוד אינטלקטואלי להשגת מטרה זו. על אף שנהוגים סגנונות מדיטציה רבים בזרם הזן (למשל מדיטציה בהליכה, באכילה, ובשירה), כל זרמי הזן שמים דגש מיוחד על מדיטציה בישיבה, המכונה ביפנית זאזן, שמטרתה "ראיית הדברים כפי שהם", כלומר הפנמה אישית ולא אינטלקטואלית של הרעיון הבודהיסטי של "היעדר העצמי", ושאיפה למצוא פתרון לדוקהה.

הזן, בדומה לתורות אחרות במזרח אסיה, נחשב לעיתים דת, לעיתים דרך חיים ולעיתים פילוסופיה. אמונה באל או אלים אינה ממלאה תפקיד חשוב בזן, אך הזן אינו מניח או שולל את קיומה של ישות טרנסצנדנטית או בוראת כמו אלוהים, או את רעיון הסמסרה והקארמה הקיימים בדתות ההודיות (כולל מסורות הטהרוואדה של הבודהיזם), עובדה שאפשרה לזן להתפשט במהירות לאזורים בעלי אמונות עממיות שונות במזרח אסיה, ובמאה האחרונה אפשרה לו להתפשט גם למערב. החתירה להארה של בודהה נתפסת בזן כדבר מעשי, ולכן בזן, כמו בזרמים מהאיאנים אחרים, ישנה חתירה להארה מוחלטת, אך גם לקיום יום יומי על פי ההארה.

במדינות בהן הזן נפוץ, הוא השפיע רבות על האמנות, לרבות קליגרפיה, שירה, פיסול, תיאטרון, גינון ואדריכלות.

אטימולוגיה

עריכה

המילה זן (רומאג'י: zen) היא הקריאה היפנית של הסימנית הסינית 禪 (פין-יין: Chán), שבמקור מבוטאת צ'אן. המילה צ'אן בתורה לקוחה מהמילה "ג'האנה" בפאלי (בפאלי: झान) או "דיהאנה" בסנסקריט (בסנסקריט: ध्यान) (אנ') שמשמעותן מדיטציה, מכיוון שמסורת זאת של בודהיזם בחרה להדגיש את חשיבות המדיטציה.

בסינית המילה צ'אן מתייסת לתרגול המדיטציה עצמו, בעוד המילה צ'אנז'ונג (סינית: 禪宗, פין-יין: Chánzōng) מתייחסת למסורת. ביפן לעומת זאת המילה זן היא שם הזרם והמדיטציה קרויה זאזן (קאנג'י: 座禅).

בנוסף לשם הסיני ולשם היפני, במדינות אחרות בהן יש נוכחות זן בודהיסטית באופן מסורתי נהוגים שמות שונים לזרם ולמייסדו. בקוריאה הזרם נקרא סוֹן ׁאו סאן (הנגול: 선, בתעתיק לטיני: Seon) ובווייטנאם טִייֵן (וייטנאמית: Thiền).

התפשטותו של הזן

עריכה
 
בודהידהרמה, הדפס עץ של יושיטושי, 1887.

לפי סיפורי המסורת, הזן נוסד בסין על ידי נזיר בודהיסטי מיתולוגי ממרכז אסיה או מהודו, המכונה בסנסקריט בודהידהרמה (מילולית: הדהרמה של ההארה; בסינית הוא מכונה פּוּטידאמוֹ וביפנית דארומה). בודהידרמה נחשב הפטריארך (ראש שושלת של מורים ותלמידים בודהיסטית) ה-28 במספרו בשושלת שהחלה בגאוטמה הבודהה ולא נפסקה עד ימיו של הבודהידרמה. הוא נסע מקונג'יבראם, שליד מאדראס (כיום צ'נאי) שבהודו, לקנטון שבסין ב-520 לספירה, שם פגש את הקיסר וודי משושלת ליאנג, והיה ביניהם דו-שיח מפורסם שבו הוא הצהיר כי מעשים טובים (בפרט בניית מקדשים ופגודות) אינם מועילים כלל להשגת הארה. בהמשך הלך לווייאנג שבסין המזרחית, המקום שבו עתיד לקום מנזר שאולין, ולפי המסופר עסק במדיטציה מול קיר במערה במשך תשע שנים.

לפי האגדה, בודהידרמה פיתח את אמנות הלחימה הנהוגה במנזר שאולין במערה בה חי באזור המקדש, וכן הביא להתפתחות צורת הספרות הפופולרית 'וושיה'. [דרוש מקור]

מאוחר יותר למדו נזירים קוריאנים ששהו בסין את מה שהיה ידוע אז כצ'אן, שכבר הושפע במידת מה מהטאואיזם הסיני. [דרושה הבהרה] המסורת נקראה בקוריאה סוֹן. נזירים קוריאנים הביאו את הזן ליפן בערך במאה ה-7, שם היא נקראה זן. על אף שהזן הגיע מוקדם ליפן, הוא לא התפתח עד המאה ה-12, כשאז חזרו נזירים יפנים ממסעות לימודיים במקורותיו הסיניים.

צ'אן, סון, וזן המשיכו להתפתח בנפרד בארצות המוצא שלהם, והם שומרים על זהויות נפרדות עד היום. על אף שקווי הייחוס בסין, בקוריאה, ביפן, ובמקומות אחרים מראים על מוצא ישיר מבודהידהרמה, הופיעו שינויים באמונה ובמעשה במהלך התפתחותם של הענפים השונים.

מלומד הזן רינזאי היפני ד. ט. סוזוקי, טען כי זן "סאטורי" (התעוררות) היא המטרה של האימונים, אך הוא הבדיל בין המסורת כפי שהתפתחה בסין, בקוריאה וביפן כדרך חיים שונה באופן מוחלט מזו של הבודהיסטים ההודים. בהודו שלטה מסורת של ה"בּיקְהוּ" (הקבצן הקדוש), ולעומתה בסין הביאו גורמים חברתיים לפיתוחו של המקדש ושל מערכת מרכזי חינוך שבה אב המנזר והנזירים כולם ביצעו פעולות יום-יומיות. אלה כללו גינון או חקלאות למזון, נגרות, אדריכלות, עקרות בית, ניהול, והתמחות ברפואה עממית. ההארה שתרו אחריה בזן הייתה צריכה, לפיכך, לעמוד בפני הדרישות והתסכולים הפוטנציאליים של החיים היומיומיים.

צ'אן בסין

עריכה
 
מורה הצ'אן וֵואִי צ'וּאֵה מטאיוואן.

הצ'אן (זן ביפנית) התחיל בסין עם בואו של בודהידהרמה מהודו. מבודהידהרמה עבר הצ'אן דרך חמישה אבות זן נוספים: הוי-קו, סאנגקאן, דאוקסין, הונג-ראן, וחווי-ננג. בתקופתם של אב הזן הרביעי, דאוקסין, והחמישי, הונג-ראן, השתנה הזן מאופיו ההודי הנוודי לזן מנזרים בעל אופי סיני. לאחר אב הזן החמישי, הונג-ראן, הזן נפוץ בכל רחבי סין. בתקופתו של אב הזן השישי, חווי-ננג, התפתחו שני זרמים, הזרם הדרומי של חווי ננג של הארה מיידית, והזרם הצפוני של הארה בשלבים. הזרם של ההארה המיידית של חווי-ננג היא זו שנשארה.[1] בזמן שושלת סווי ושושלת טאנג הגיע הזן לתקופה שנחשבת לתור הזהב של הזן בסין. בסוף שושלת טאנג, ובמשך תקופת חמש השושלות, התפתחו בסין חמישה בתי ספר שהדגישו גישות שונות בלימוד הזן:

  • גוי-יאנג (איגיו ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה גוי-שה לינגיו (יסאן-ראי ביפנית) וכן המורה יאנג-שה הויג'י (קיוזאן א-גא'קו ביפנית). לכן השם גוי-יאנג הוא קיצור של שני שמות אלו. הזרם הדגיש איחוד נפשם של המורה והתלמיד באמצעות שאלות ותשובות.
  • לינג'י (רינזאי ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה לינג'י יי-קסואן (רינזאי גיגן ביפנית). הזרם מדגיש שימוש בקואן, שהיא בעיה שלא ניתן לפתור על ידי האינטליגנציה. המורה נותן לתלמיד 'קואן', והתלמיד יושב זן עם הקואן וחוזר למורה עם תשובה.
  • קאודונג (סוטו ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה דונגשאן ליאנג'יאה (טוזן ריוקאי ביפנית) וכן על שם תלמידו המורה קאושאן בנג'י (סוזן הונג'קו ביפנית). לכן השם קאודונג (סוטו ביפנית) הוא קיצור של שני שמות אלו. שני מושגים שמבטאים את עיקר התרגול בזרם זה הוא שאין לעשות שום דבר מלבד ישיבה במדיטציה (שקאנטאזה ביפנית), וכן הארה שקטה (מוקושו זן ביפנית). הזרם מדגיש שיש לעזוב הכול ולתת למחשבות להופיע ולחלוף, אין להחזיק בכל דעה, בעיה או מחשבה בזמן המדיטציה. הזרם גם מדגיש את הזהות העצמית של אימון והארה.
  • יון-מן (אוממון ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה יונמאן ווניאנג שחי במאה ה-9. הזרם הדגיש מילים פתאומיות לתלמידים על מנת להאיר אותם. הזרם הזה התמזג עם זרם הלינג'י והשושלת ממשיכה למשל דרך מורה צ'אן הסיני קסו יון. תרומה חשובה של הזרם הזה לזן הוא הספר "רשומות הצוק הכחול" ('בייאן לו' בסינית, ו'היקיגאן רוקו' ביפנית).
  • פה-ין (הוגן ביפנית) - הזרם נקרא על שם פה-ין וואן-יי (הוגן מון-אקי ביפנית). הזרם הדגיש אמרות ושיטות שנבעו מזרמים אחרים של בודהיזם, ובמיוחד מזרם הואה-ין (קאגון ביפנית).

בתקופת שושלת סונג התפתחה בסין נטייה לסינתזה דתית בין זרמי הצ'אן השונים, זרמי הבודהיזם השונים, וגם בין הבודהיזם לטאואיזם ולקונפוציאניזם.

הצ'אן המשיך בסין בתקופה שלאחר שושלת סונג ונלמד לרוב ביחד עם זרם הארץ הטהורה. בתקופת שושלת מינג הצ'אן (ביחד עם הארץ הטהורה) זכה להתעוררות מחודשת באמצעות מורים כגון, הן-שאן דאקינג, מיון יואן-וו, יונג-קי זאו-הונג, וכן או-אי זי-קסו.

לאחר מכן דעך הצ'אן, עד שבתחילת המאה ה-20 הביא המורה הידוע קסו-יון להתעניינות מחודשת בו. מורי זן רבים הם ממשיכי דרכו של מורה זה, בהם שאנג ין וקסואן הואה שהפיצו את הצ'אן במערב.

בתחילתה של סין העממית דוכא הצ'אן. לאחרונה הצ'אן זוכה לפריחה מחודשת בסין. הצ'אן מפותח גם בטאיוואן ובהונג קונג.

זן ביפן

עריכה

מסורת זן קיימת ביפן מאות רבות. שלושת הזרמים של הזן הם רינזאי, סוטו ואובאקו.

כמה מורי זן בני ימינו, כגון דאיון הארדה ושונריו סוזוקי, ביקרו את הזן היפני כמערכת פורמלית של טקסים ריקים וטענו שמעט מאוד מהעוסקים בזן אכן מצליחים למצוא את שהם מחפשים. הם טוענים שכמעט כל המקדשים היפנים נעשו לעסקים משפחתיים שמועברים מאב לבן, וכי תפקידו של כומר הזן מוגבל כיום ללוויות.

זרם רינזאי

עריכה
 
גן אבנים ידוע במנזר רינזאי, ריואן-ג'י, בקיוטו.

זרם רינזאי נוסד במקור על ידי המורה הסיני לינג'י (רינזאי ביפנית), והובא ליפן ב-1191 על ידי אייסיי (11411215). אייסיי הקים את מקדש הונג'י שבקיושו, שהוא מנזר הזן הראשון ביפן. אייסיי אחראי גם להבאת התה הירוק ליפן.

על אף שאייסיי נחשב למייסד הזרם, למורה מיושו (12351309) הייתה ההשפעה הגדולה ביותר בהעברת מסורת הזן ליפן. תלמידו של מיושו, קוזן דאיטו, הוא אחד המורים החשובים במסורת רינזאי זן. הוא הקים את המנזר הראשי, דאיטוקוג'י. תלמידו של קוזן דאיטו, מוסו דאישי (12771360), הקים את המנזר הראשי מיושין-ג'י. מנזר זה הוא מנזר הרינזאי הגדול והמשפיע ביותר ביפן. סך הכול ישנם 14 מנזרים ראשיים של זרם זה ביפן.

יחד עם התפתחות הרינזאי, התפתח מעמד הסמוראים ביפן. על אף שהיו סמוראים שלמדו זרמי זן אחרים, הרינזאי התחבר יותר עם הסמוראים ועם השלטון. לכן הרינזאי נקרא לפעמים "זן של סמוראים", בעוד זרם הסוטו נקרא לפעמים "זן של איכרים".

במאה ה-18 דעך הרינזאי זן. בזמן זה הפך המורה הקואין אקאקו (16861769) לדמות חשובה בהחייאת המסורת. תרומתו של הקואין הייתה כה גדולה, שכל מורי הרינזאי בהווה הם ממשיכי דרכו. הקואין סידר את הקואנים בשיטה סדורה אחת שהיא הבסיס עד היום לתרגול ברינזאי זן. 

זרם סוטו

עריכה
 
נזיר זרם סוטו מתרגל קיבוץ נדבות, אראשייאמה, טוקיו.

זרם סוטו (קאודונג בסינית) הועבר מסין ליפן על ידי המורה איהיי דוגן (12001253). דוגן הפך לנזיר בהר איהאי של זרם הטנדאי. לאחר שהתעורר בו ספק, הוא הלך ללמוד במנזרו של אייסיי. מאחר שאייסיי היה כבר זקן, המורה שלו היה מיו-זן, שהוא תלמידו של אייסיי.

ב-1223 דוגן ומיוזן נסעו לסין על מנת ללמוד שם זן. מיו-זן מת ממחלה ודוגן נשאר ללמוד זן לבדו בסין. על אף שדוגן למד זן ממורים רבים בסין, הוא לא היה מרוצה מדרך לימודו, ואף סירב להמשיך את דרכם. לבסוף, ב-1225, מצא דוגן את המורה שלו רוג'ינג (ניוג'ו ביפנית), שהיה היורש ה-13 בשושלת של זרם הסוטו. דוגן הפך ליורשו של רוג'ינג ב-1227.

דוגן חזר ליפן והתיישב במנזר קן-נין-ג'י של הזרם טנדו. בעקבות מתחים בין הזרמים, חידש דוגן מנזר נטוש בעיר אוג'י, וקרא לו קושו-הורין-ג'י. לבסוף עבר דוגן למחוז פוקוי וייסד שם את מנזר איהייג'י, שהוא אחד משני מנזרי הזן הראשיים של הסוטו זן. דוגן כתב את החיבור פוקאנזאזנגי שהפך לחיבור מנחה ראשי למתאמנים בסוטו זן. החיבור העיקרי של דוגן הוא הספר בעל 95 הפרקים: שובוגנזו (בתרגום מיפנית "העיניים והאוצר של החוק האמיתי"). יצירה זו נחשבת לאחד מיצירות המופת בספרות היפנית בכלל. כמו כן כתב דוגן יצירות נוספות, לרבות בן-דו-אה (שיחה אודות תרגול הדרך בלב שלם) ואייהי שין-גי (התקנות הטהורות של אייהי או תקנות הטוהר של אייהי, שהם חוקים לקהילת הנזירים).

תלמידיו של דוגן היו קון אג'ו (1198–1280) וטאטסו גיקאי (1219–1309), שהיה לאחד מיורשיו של אג'ו. גיקאי עזב את אייהיג'י בעקבות ויכוח עם ממשיכיו של אג'ו על המשך דרכו של מנזר אייהיג'י. התלמיד הבולט של גיקאי היה קאיזן ג'וקין (1268–1325). בתקופתו של קאיזן הפך זרם הסוטו לפופולרי ביפן. קאיזן (ובמידה מסוימת גם גיקאי) הפך את הזן ליותר רך, והכניס אלמנטים יפניים לתוך הזן. בצורה זו הפך קאיזן את הסוטו זן לנגיש ליפנים. קאיזן ייסד את המנזר הראשי סוג'יג'י שבפאתי יוקוהמה, והיו לו ממשיכים רבים. כמעט כל מנזרי הסוטו ביפן משויכים לסוג'יג'י. על אף שיש מעט מנזרים שמשויכים לאייהיג'י, אייהיג'י נקרא לפעמים מנזר שהוא ראשי רק לעצמו.

במסורת הסוטו זן דוגן וקאיזן נחשבים למורים החשובים בייסוד המסורת ביפן. דוגן, בעל הנפש המחמירה, דאג להעברה נכונה של הזן ליפן, וקאיזן, בעל הנפש הרכה, הצליח להנגיש את הסוטו ליפנים ולהפיץ זרם זה. כיום זרם הסוטו הוא הזרם הגדול והפופולרי ביותר ביפן. קודו סאוואקי נחשב לאחד המורים הבולטים ביפן של המאה ה-20.

זרם אובאקו

עריכה

אובאקו הונהג במאה ה-17 על ידי הנזיר הסיני אינגן. המנזר הראשי של זרם אובאקו הוא מאם-פוקוג'י שבעיר אוג'י. הזרם נובע מהזן שהיה נהוג בסין של שושלת מינג. זרם אובאקו משלב ישיבת זאזן ביחד עם שירת נמבוצו (המנטרה "נאמו אמידה בוצו" או "נאמו אמיטאבהה"), לרבות חזרה על מנטרות נוספות שקשורות לבודהה, אמיטאבהה, שלקוחות מזרם הארץ הטהורה בבודהיזם. על אף שאובאקו הוא הזרם הקטן מבין השלושה, הייתה לו השפעה רבה על הזן ביפן. הפופולריות שלו גרמה לצמיחה מחודשת של הזן בזרם הרינזאי ובזרם הסוטו, לרבות בכל הקשור לכללי המנזר.

זן ובודהיזם

עריכה
 
אֶנְסוֹ, סימן שמזוהה עם זן בודהיזם. הקליגרפיה של קַאנְג'וּרוֹ שִיבָּטַה ה-20.

יש שמחשיבים את הזן כמסורת נפרדת לחלוטין מהבודהיזם, מכיוון שכמה לא-בודהיסטים, בייחוד במערב, הכירו באופן רשמי במורי זן.[דרוש מקור] הזן מתואר לפעמים כ"דרך חיים" שאינה תלויה בתרבות מסוימת. מורי זן רבים מצהירים שהם מנסים ללמד כל אדם ללא תנאי, ללא התייחסות לדתו, ובלי צורך שיכיר בדת הבודהיסטית.

עם זאת, המוסדות שתומכים במנהגי הזן היו בודהיסטים לאורך כל ההיסטוריה הידועה, והם שומרים על התורות העיקריות של הבודהה גאוטמה. גם כיום, ישנם מעט מאוד מורי זן שאינם בודהיסטים, ומעט ארגונים שתומכים בפעילות לא-בודהיסטית. לפיכך, מבחינה מעשית, הזן הוא זן בודהיזם.

על אף שמנהגי המדיטציה של הזן אכן מגיעים מתורת השביל המתומן המקורית של בודהה, שבה 'דהיינה' הוא אחד מיסודות הדרך המתומנת, הזן מבוקר לעיתים על ידי בודהיסטים מזרם 'תרוודה' בכך שאינו מדגיש כיאות את היסודות האחרים של השביל המתומן, בכך שאינו מדגיש את הלימוד של הקנון הבודהיסטי המסורתי, וכן בכך שאינו נטוע בפילוסופיה הבודהיסטית באופן כללי. למעשה, לרוב המורים, הנזירים והמרכזים של הזן יש קשרים טובים עם האסכולות הבודהיסטיות האחרות, ולעיתים הם אף משתפים פעולה עמן.

בפועל מנזרי ומרכזי הזן בודהיזם המסורתי מציינים חגים בודהיסטים, למשל את יום הולדתו של גאוטמה בודהה, את יום ההארה שלו, את יום מותו, ומקיימים טקסים להעלאת זכרו של הארהט. ברוב המרכזים המסורתיים הנזירים והלא נזירים מקבלים על עצמם את עיקרי הדת. הלא נזירים מקבלים על עצמם לרוב את חמשת העיקרים (הכללים). מתנזרים בזרם הסוטו, למשל, מקבלים על עצמם גרסה מורחבת של 16 עיקרים של הבודהיסאטווה. בכניסתם למנזר הנזירים מקבלים על עצמם גם את כל תקנות המנזר. קבלה של כללים אלו היא קבלה של ה"סילה" או של חוקי המוסר הבודהיסטים. לפי התפיסה בזן בודהיזם, ה"פרג'נה" (חוכמה) וה"סמהאדי" (ריכוז, מאמץ), שהם שני החלקים האחרים של הדרך המתומנת, מצויים בתרגול עצמו, כמו גם בעיקרים ובתקנות.

תורות ומנהגי הזן

עריכה

תורות הזן מבקרות פעמים רבות לימוד של טקסטים ואת החיפוש אחר הגשמה בעולם הזה, והן מתרכזות בעיקר במדיטציה שדרכה מחפשים תודעה ישירה של תהליכי הקיום (ובתוכם המחשבה), או לחלופין עזיבה של כל תפיסה. אך הזן אינו רק דוקטרינה חסרת מעש: מורה הצ'אן הסיני באיזהנג (720–814) (ביפנית: הייקוג'ו) הותיר אחריו אמרה ידועה שהייתה העיקרון המנחה של חייו, "יום ללא עבודה הוא יום ללא אכילה". כאשר באיזהנג היה זקן וחלש מדי כדי לעבוד בגינה, הסתירו תלמידיו ממנו את כלי הגינון שלו. בתגובה לכך סירב המורה לאכול, באומרו: "אין עבודה, אין חיים".

על אף שהזן ממעיט בחשיבות לימוד טקסטים, הזן מושרש עמוקות במסורת הטקסטואלית הבודהיסטית, בעיקר מסוטרות המהאיינה שחוברו בהודו ובסין. סוטרות מהודו שהזן קרוב עליהן הן: סוטרות הפרג'נה פרמיטהסנסקריט) ובפרט סוטרת הלב, סוטרת היהלום של הפרג'נה פרמיטה, סוטרת הלנקווטרה, פרק 25 מתוך סוטרת הלוטוס (בסנסקריט "סמנטמוכה פריוורטה"), סוטרת ואמאלאקירטי, סוטרת מהפרינירוונה. ישנם כתבים רבים של מורי זן ממסורות שונות שמקורם בסין, ביפן, בקוריאה ובווייטנאם, למשל:

זן אינו פילוסופיה אינטלקטואלית ואינו חיפוש אישי ובודד. מרכזי זן מדגישים את הפעילות היומיומית, ומקיימים התבודדויות מדיטציה חודשיות אינטנסיביות. פעילות יחד עם אנשים אחרים חשובה, ונחשבת כצורה להימנע ממכשולי האגו. כשהם מסבירים את הזן למערביים, מורי זן יפנים מצביעים פעמים רבות על כך שזן הוא "דרך חיים" ולא רק תרגול אופן התודעה. ד. ט. סוזוקי כתב כי ההיבטים של חיים אלה הם: "חיים של צניעות; חיים של עבודה; חיים של שירות; חיים של תפילה והודאה; חיים של מדיטציה". מורי זן מדגישים יציאה לחברה ולעיסוקי היומיום, ומזהירים מפני התבודדות.

זאזן

עריכה
 
ישיבת הזאזן בזרם הרינזאי.

מדיטציית זן קרויה זַאזֵן. ניתן לתרגם זאזן כמדיטציה בישיבה, אם כי אפשר ליישם אותה למעשה בכל תנוחה. בזמן הזאזן מגיעים, בדרך כלל, לתנוחת לוטוס, לחצי-לוטוס, לישיבה בורמזית, או לסיזה (תנוחת ישיבה על הברכיים הנפוצה בעיקר ביפן). לצורך הישיבה נעזרים בכר עגול (זאפו) על גבי כר מרובע דמוי שטיח (זאבוטון) (וניתן להשתמש גם בכיסא).

ההולכים בדרך הרינזאי יושבים בדרך כלל מול מרכז החדר, והתודעה מופנית לעבר הבנה והכרה מלאה של התנוחה והנשימה. בצורה זו המשתתף במדיטציה מנסה לעלות מעל המחשבה ולהיות מודע ליקום באופן ישיר. בזרם הרינזאי מקובל להגיע לזאזן עם משימה, או עם קואן מפי המורה הרוחני. בסוף המדיטציה בזאזן ניגשים התלמידים לסנסיי ומציגים בפניו את "ממצאיהם". זהו כלי בידי המורה הרוחני לבדוק את מידת ההתקדמות – ויש שיגידו את ההתרוקנות – אצל התלמיד.

בזרם הסוטו יושבים מול קיר. בסוטו, מדיטציית שיקנטזה ("רק ישיבה"), כלומר, מדיטציה ללא מטרה, עוגן, "גרעין" או תוכן, היא המעשה העיקרי. רוג'ינג, המורה של דוגן, אמר: "עזבו גוף ונפש". לפי דוגן טבע הדברים, שלתוכו אנו מנסים לחדור, קיים במציאות, בין אם אנו מתאמנים ובין אם לא. בנוסף, אם מנסים להשיג הארה, קיימת הסכנה להיצמד להארה, בעוד שכדי להגיע להארה יש לעזוב אפילו שאיפות ותפיסות של הארה. לכן שיטות האימון (כלומר אימונים למען מטרה כלשהי) הן חסרות תועלת ויכולות אפילו להפריע להגיע להארה. דוגן מסביר שקיימת זהות עצמית-פנימית בין תרגול זן והארה, וכן שזן (והזאזן) היא דרך חיים שמובילה באופן טבעי להארה בחיי היומיום.[2] לכן כל שיש לעשות זה לעשות זן בשביל הזן עצמו ולא בשביל מטרה כלשהי. צריך רק לעזוב כל תפיסה, בין אם היא קשורה להארה או לאשליות, ולא להתמקד במשהו מסוים. הצדקות טקסטואליות, פילוסופיות ופנומנולוגיות נוספות של צורת מדיטציה זו נמצאים בשובוגנזו ובפוקאן-זאזן-גי של דוגן.

הזמן המושקע מדי יום בזאזן משתנה. דוגן אומר כי אפילו 5 דקות מדי יום עבור בעלי בתים הוא דבר מועיל. המפתח הוא ההתמדה והסדירות היומית, מאחר שהזן מלמד כי האגו יתנגד באופן טבעי, ולכן משמעת של סדירות היא חיונית. נזירי זן פעילים עשויים להעביר 4–6 פעמים של זאזן, 30–40 דקות כל אחד מדי יום, ביום רגיל. בזמן ההתבודדות החודשית, באורך של יום אחד, שלושה, חמישה או שבעה ימים, הם עשויים להעביר 9–12 פעמים של זאזן קבוצתי, ולעיתים זאזן אישי נוסף מאוחר בלילה. הזאזן בדרך כלל מופסק על ידי פעילות קצרה יותר של מדיטציית הליכה על מנת להקל על הרגליים.

מקובל כי מורו של דוגן, רוג'ינג, העביר פחות מ-4 שעות שינה מדי לילה, כשהוא מעביר את זמנו בזאזן. אולם, למעשה, אין זה יוצא דופן כי הנזיר ישן בזמן הזאזן. כמה חוקרי מדיטציה העלו תאוריות, על פיהן מומחי זן שמסוגלים להגיע לרמות עמוקות יותר של סאמאדהי במדיטציה, בעצם מספקים את אותו צורך כמו שנת REM, כך שאם מוסיפים את זמן הזאזן לזמן השינה האמיתי, הם למעשה ישנים את מספר השעות הרגיל שאדם נצרך לו. אולם, יכולת להגיע לסאמאדהי עמוק בזמן זאזן היא כנראה נדירה למדי, ולפעמים אף לאחר עשרות שנות מדיטציה אין מגיעים ליכולת זו.

המורה

עריכה
 
קליגרפיה וציור של בודהידהרמה על ידי הקואין אקאקו. הקליגרפיה ביפנית: “גִ'יקִישִין נִינְשִין קֵנְשוֹ ג'וֹבּוּטְסוּ”, או בעברית: "הצבעה ישירה לנפשו של האדם, לראות את טבענו ולהפוך בודהה".

מכיוון שמסורת הזן מחשיבה את התקשורת הישירה יותר מאשר את הלימוד הטקסטואלי, תפקידו של מורה הזן קריטי. במסורת הזן מקובל שהרמה של המורה צריכה להיות גבוהה מאוד, אחרת הוא יוביל את תלמידיו סחור וסחור במקום לכוון למטרה. המצב שבו מורה שאינו מבין את הזן ולא הגיע למה שהזן מכוון, נקרא לפעמים "עיוור מוליך עיוור",[3] כלומר הסיכוי של התלמידים להגיע למטרה קלוש.

חלק מרכזי בכל זרמי הזן הוא הרעיון של "מעבר הדהרמה" (או מן-ג'ו ביפנית), טענה המיוחסת לשושלת המורים שמגיעה עד בודהה. במקור הגיע רעיון זה מהתיאור של הזן המיוחס לבודהידהרמה:

מסורת מיוחדת מחוץ לכתובים, ללא תלות במילים או באותיות
הפונה ישירות לרוח האדם
הרואה לתוך טבעו של העצמי, ולהגעה לבודהאיות

מיוחס לבודהידהרמה

לפחות מאז ימי הביניים, העברת דהרמה הייתה היבט נורמטיבי של זרמי הזן. כל מורה זן נמצא בתוך שושלת כלשהי. בזרמים מסוימים, כולל בכל השושלות היפניות, ישנם תרשימי שושלות רשמיים שמצוירים עבור טקסי ההעברה, שמתעדים את השושלת עד בודהה. למורה הזן, שהוא חלק משושלת, ניתנת סמכות מלאה להחליט שתלמיד יצורף לשושלת על סמך רמתו. צירופו לשושלת מסמיך את התלמיד באופן אוטומטי ללמד זן. לפעמים ניתן לתלמיד אישור ללמד עוד לפני שהגיע לרמה המאפשרת את צירופו לשושלת.

באופן כללי, מורה הזן הוא אדם שהוכשר בכל אחת ממסורות הזן ללמד את הדהרמה, להנחות תלמידים במדיטציה, ולבצע טקסים, והוכר כמורה על ידי המורה שלו. במקרים מסוימים, במיוחד בתנועות זן מודרניות, אדם שאינו מוכשר רשמית עדיין יכול לפעול בכל התפקידים האלה או בחלקם.

תוארי כבוד שניתנים למורים כוללים בדרך כלל, בסינית: "פאשי" או "צ'אנסי"; בקוראנית: "סונים" או "סאון סה"; ביפנית: "אושו" (כומר), "רושי" (מורה/אמן זקן) או "סנסיי" (מורה); ובווייטנאמית: "תיצ'", במקום שם המשפחה. רבים מתארים אלה מקובלים אצל כמרים בודהיסטים מכל הכתות שנמצאים בהקשר תרבותי מסוים. תארים מסוימים, כגון הסנסיי היפני, משמשים אף מעבר לאסכולות הבודהיסטיות.

המושג "אמן/מורה זן" מציין לפעמים מורים חשובים, במיוחד קדמונים או מימי הביניים. אין קריטריון מסוים שעל פיו אפשר להיקרא אמן או מורה זן. המושג פחות רגיל ביחס למורים מודרניים, מכיוון שהם בדרך כלל אינם מוכנים לקרוא לעצמם "אמנים" (מאסטרים). עם זאת, המורים בהחלט מוכנים להצביע על הייחוס שלהם, ולומר מי הסמיך אותם למורים.

עם זאת, קיימים אנשים במערב, ואף כאלה המנהיגים מרכזים גדולים יחסית, שטוענים שהם אמני זן (מאסטרים), אך אינם מוכנים לומר היכן הוכשרו או תחת מי. גישה זו מהווה חריגה מהזן המסורתי, שבו הייחוס נחשב למשמעותי מאוד. לפיכך, לפחות חלק מאנשי הזן המסורתי רואים בהם ככאלה שעלולים להיות שרלטנים. הם טוענים שאנשים שמחפשים מורים, צריכים להיות מודעים לכך שישנם אמנים רבים שהכשירו את עצמם.

קואן

עריכה

אסכולות הזן (בעיקר רינזאי, אך לא רק הוא) מקושרים לקואנים (ביפנית. בסינית: גונגאן, בקוריאנית: גונג'אן). המושג מלכתחילה התייחס למקרים משפטיים בשושלת טאנג בסין.

במובן מסוים הקואן הוא עיקרון ממשי, או חוק מציאותי. קואנים נראים פעמים רבות כחסרי משמעות לשונית או פרדוקסלית. ה'תשובה' לקואן כוללת טרנספורמציה של המבט או של התודעה, שעשויה להיות רדיקלית או מתונה, הדומה לחוויית המטאנויה בנצרות.

דוגמה של קואן זה היא: "שתי כפיים מוחאות, ונוצר קול. מהו הקול של כף אחת?". יש שאומרים כי לאחר אימונים מתמידים, המתאמן והקואן נעשים לאחד. אם כי רוב קבוצות הזן מכוונות להארה "פתאומית", דבר זה בדרך כלל קורה רק לאחר הכנה רבה. ישנן דוגמאות לפעולת קואן מוצלחת שהביאה לחוויית הארה, אך גם לשנים של עבודת קואן חסרת תועלת.

מורי זן אומרים כי יש לקחת את הבעיה המוצבת על ידי הקואן ברצינות, ולגשת אליה כעניין של חיים ומוות ממש. ישנה הבדל חד בין דרכים נכונות ומוטעות לענות על קואן – אם כי יש הרבה "תשובות נכונות", המאמינים אמורים להציג את ההבנה שלהם של הקואן ושל הזן בכל ישותם.

השליטה של תלמיד זן על קואן מסוים מוצגת למורה בפגישה פרטית (הקרויה באסכולות יפניות שונות דוקוסאן, דאייסן, או סנזן). התשובה לקואן תלויה יותר ב"איך" היא מוצגת. כלומר, התשובה היא לא רק אמירה מילולית, אלא היא ביטוי של כל החוויה של התלמיד; הוא חייב "לחיות" את התשובה לקואן ולא רק לומר אמירה נכונה.

אין לומר כי יש תשובה אחת נכונה לקואן מסוים, אם כי יש תשובות נכונות ולא נכונות, ולמעשה, תלמידים היו מחברים ספרים של תשובות מקובלות לקואנים כדי להיעזר בהם כהכנה לפגישה. אוספים אלה הם בעלי ערך רב למחקר המודרני על הנושא.

במסורת ה"קואן החי", מספר מורי זן מערביים מוסיפים לקואנים המסורתיים אלמנטים ממקורות מערביים שונים, כגון אמירות פרדוקסליות מהתנ"ך.

בזרם הסוטו ישיבת הזאזן היא על פי עיקרון של מוקושו זן (ביפנית: הזן השקט). בסוטו זן בזמן ישיבת הזאזן אין קואן. בזרם זה הקואן הוא לא בעיה פורמלית שהמורה נותן לתלמיד. הקואן מופיע בחיי היומיום בטבעיות. התלמיד של זרם זה צריך לזהות את הקואן כאשר הוא מופיע (זו אינה חידה או אתגר אינטלקטואלי שהחיים מזמנים). הופעת הקואן בחיי היומיום משקפת את התובנה של התלמיד שהדרך שבה הוא חי עד עתה אינה נכונה או מדויקת, או שעתה הוא מבין את המציאות באור אחר.[4]

זן והתרבות המערבית

עריכה

על אף שהיו מורי זן שנסעו למערב בחצי הראשון של המאה ה-20 ועוד לפני זה, הזן נפוץ במערב בעיקר בחצי השני של המאה ה-21. מאז שנות השלושים בבריטניה, ולפחות מאז תנועת הביט בשנות החמישים בארצות הברית, המערב מגלה התעניינות גוברת בזן. תחילה היו אלו בעיקר מורים יפניים שהיגרו למערב (בעיקר לארצות הברית ומעט גם לאירופה), הקימו מרכזי זן ואף דור של ממשיכים. בדור הנוכחי של המורים במערב ניתן למצוא מורים יפניים שהגיעו מיפן, מורים רבים שממשיכים מורים יפניים ראשונים, וכן מורים מערביים שנסעו ללמוד ביפן וחזרו כמורי זן.

לאקספרסיוניזם ולדאדא באמנות האירופית יש הרבה מן המשותף עם הזן והקואנים. הסוריאליסט הצרפתי המוקדם רנה דומאל תרגם את ד. ט. סוזוקי, וכן טקסטים בודהיסטיים אחרים מסנסקריט.

ספרו של איוגן הריגל "זן באמנות הקשת" מתאר את ההכשרה שעבר ביפן באמנות קשת היפנית, קיודו, המשמשת גם כתרגול מדיטטיבי על ידי זן בודהיסטים. ספר זה נחשב לאחד מהספרים הראשונים שנכתבו על זן בשפה אירופית, ולכן כאחד מהתיאורים הראשונים שבהם פגשו רבים במערב במושג "זן", ישנה מחלוקת האם אווַה קֵנזוֹ, מורה הזן והקשת שאותו פגש הריגל ביפן, אכן היה מומחה לזן או אף מתרגל זן, וכמה מתוך כתביו של הריגל אכן משקפים את דעותיו של מורו ולא את השקפותיו האישיות של הריגל.[5] הפילוסוף והסופר היהודי ארתור קסטלר העלה השערה במאמר במגזין אנקאונטר, שהפילוסופיה של הריגל הגרמני הושפעה מההגות הנאצית, ובמכתב תשובה למערכת כתב הפילוסוף גרשם שלום ואף צירף מסמכים שהוכיחו שהריגל היה חבר פעיל במפלגה הנאצית ובארגון הנאצי "הליגה המיליטנטית לתרבות גרמנית", והחזיק בהשקפותיו אלה עד מותו. בנוסף טען שלום שהפילוסופיה שלו נועדה להצדיק את מדיניות המפלגה הנאצית.

לפילוסוף הבריטי-אמריקאי אלן ווטס היה עניין אישי ומקצועי בזן, והוא כתב והרצה רבות עליו. הוא היה מעוניין בו כמכשיר לשינוי מיסטי של התודעה, וגם כדוגמה לצורת חיים לא-מערבית ולא-נוצרית שפיתחה אמנויות פרקטיות ונעלות גם יחד.

בטלני הדהרמה, רומן שכתב ג'ק קרואק ופורסם ב-1959, נתן לקוראיו מבט על האופן שבו התעניינות בבודהיזם ובזן שינתה את חייהם של קבוצה קטנה של צעירים אמריקאיים.[6] הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שאירעו בזמן שגארי סניידר (הקרוי בסיפור "ג'אפי ריידר") למד זן באופן פורמלי במנזרים יפניים בין 1956 ל־1968.

ד. ט. סוזוקי, שהיה מלומד שעסק בבודהיזם, כתב ספרים על זן שהפכו לרבי מכר במערב. ספריו תרמו רבות להתפשטות הזן במערב. למרות זאת נמתחה מצד מורי זן מסוימים ביקורת על ההבנה של ד. ט. סוזוקי את הזן. יש להבדיל את ד. ט. סוזוקי משינריו סוזוקי, שהוא מורה מזרם הסוֹטוֹ וכתב את הספר "תודעת הזן - תודעת המתלמד".[7]

צעירים רבים בדור הביט והיפים בשנות ה-60 וה-70 לא אימצו את המטרות והשיטות של הזן כפי שהתפתחו במזרח. בעוד שהמלומד ד. ט. סוזוקי הדגיש בזן ערכים כמו צניעות, עבודה, שירות, תפילה, הודאה, ומדיטציה, תת-התרבות ההיפית התמקדה לעיתים במצבי התודעה עצמם. אמן הזן היפני זנקיי שיבייאמה אמר: "ייתכן כי האפקט שישנו לסמים מסוימים דומה בצורה שטחית להיבטים מסוימים של הזן... אך כאשר ההשפעה של הסם חולפת, החוויה הפסיכולוגית שהאדם עובר גם היא חולפת ונחלשת, ואינה נותרת כעובדה ממשית".

הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע", מאת רוברט מ. פירסיג, היה רב-מכר בשנת 1974, אך הוא אינו עוסק באופן גלוי בזן, אלא ברעיונות מטפיזיים של "איכות" מנקודת המבט של הדמות הראשית. פירסיג השתתף במרכז הזן במינסוטה בזמן כתיבת הספר. פירסיג מסביר בספר כי למרות כותרתו "אין לקשור בין הספר לבין המידע הממשי הרב שמתייחס לזן בודהיזם אורתודוקסי".

קשיים בהבנת הזן

עריכה

כמה מאגדות הזן המסורתיות מתארות את מורי הזן כמשתמשים בשיטות שנויות במחלוקת ל"הוראה", שמעריצי זן מודרניים עשויים לא להבין את כוונתם המקורית. לדוגמה, הזן והבודהיזם מכבדים את החיים, ומחנכים לחוסר אלימות. המייסד של אסכולת הרינזאי, לינג'י, אמר כי: "אם אתה פוגש את הבודהה, 'הרוג' את הבודהה. אם אתה פוגש את הפטריארך, 'הרוג' את הפטריארך".

מאסטר זן בן ימינו, סאונג סאהן, מזכיר את האמרה הזו כשהוא אומר כי בחיים אלו עלינו 'להרוג' שלושה דברים: ראשית עלינו 'להרוג' את הורינו, שנית עלינו 'להרוג' את הבודהה, ושלישית, עלינו 'להרוג' את מורה הזן. "להרוג" כאן אינו ממש להרוג. הכוונה היא להפסיק את המסירות והתלות במורים ובדברים חיצוניים אחרים. במקום לראות את הדברים האלה כמחוצה להם, על מאמיני הזן לחבר אותם עם הבנת העצמי שלהם.

ישנן דוגמאות רבות נוספות של דברים שמורים אמרו ופתגמים שקל לפרש בצורה לא נכונה. חוסר הבהירות בחלק מהפתגמים הוא לא בהכרח במטרה להקשות. השפה אינה כלי מדויק להסביר חלק מהאספקטים של הזן. לכן במקרים רבים מורי זן עשו שימוש במילים מתריסות ובאמצעים ספרותיים על מנת להבהיר את כוונתם. למעשה ניתן לראות בזה כסיבה נוספת בצורך לפגוש מורה ולא לנסות ללמוד זן מקריאת ספרים. היכולת להבין חלק מהפתגמים ומהציטוטים בלי עזרה תלויה בין היתר ברמה של התלמיד, בדומה למצב עם קואן.

בביקורים במרכזי זן, אנשים שחושבים שמדובר בתנועה רדיקלית מופתעים לעיתים מטבעה השמרני והטקסי. זאת מכיוון שרוב מרכזי הזן במערב, כמו אלה שבמזרח, מדגישים את המדיטציה היומית ואת ההתבודדות החודשית, וכן את המשמעת שמבוססת על לוחות זמנים לאימונים ולמטלות יומיומיות כמו בישול, ניקיון וגינון כדרך להארה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מסונגה רייהו, הדרך הישירה לאני האמיתי ותפקוד מלא בחיי היומיום, תורגם על ידי דני וקסמן ועופר כוהן, הוצאת הצוק הכחול, 2006, עמ' 204.
  2. ^ דוגן, מבוא לסוטו זן - שובוגנזו זוימונקי, תורגם על ידי מסונגה ריהו ועינבל טפר, הוצאת מאגנס, 2009, פרק 6.9, עמ' 124.
  3. ^ דוגן, בנדוואה, תורגם על ידי מסונגה ריהו, דני וקסמן ועופר כוהן, בספר הדרך הישירה לאני האמיתי ותפקוד מלא בחיי היומיום, הוצאת הצוק הכחול, 2006, פרק 11.2 עמ' 124.
  4. ^ הופעת הקואן בחיי היום יום, דני וקסמן
  5. ^ Yamada Shoji, the myth of zen and the art of archery, Japanese journal of religious studies, 2001
  6. ^ הספר תורגם על ידי יובל אידו טל, הוצאת רימון-חיים אחרים, 2006
  7. ^ שינריו סוזוקי, תודעת הזן - תודעת המתלמד, הוצאת אסטרולוג.