זן (בודהיזם)

זן (קאנג'י: 禅, רומאג'י: Zen) הוא שמו היפני של זרם בודהיסטי ממסורת המהאיאנה שמקורו בסין, שם הוא נקרא צ'אן (סינית: 禪, פין-יין: Chán). זרם זה התפשט מסין למספר מדינות נוספות במזרח אסיה, למשל לקוריאה, יפן, ווייטנאם ועוד. כיום לתורת הזן תפוצה רחבה גם בעולם המערבי, עם מרכזים רבים ברבות ממדינות העולם.

זן
禪, 禅, 禅, 선, Thiền

שורשים, סיווג והנהגה
דת	בודהיזם
זרם	מהאיאנה
מייסד	בודהידהרמה
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
רעיונות עיקריים	הדגשת חשיבות המדיטציה והמעטת ערכו של הלימוד האינטלקטואלי
ארגונים ופעילות
מוסדות	צ'אן בודהיזם, סון קוריאני, זן, זן טייוואני2

גן בסגנון הזן בעיר אוסקה ביפן

הזן מדגיש את חשיבותה של המדיטציה והבעתה בחיי היום יום כדי להגיע לנירוואנה, המכונה סאטורי ביפנית, וממעיט בערכו של לימוד אינטלקטואלי למטרה זו. כפועל יוצא של הדרך של הזן, חוכמת הזן היא נקודת מבט נכונה שבאה מתרגול מדיטטיבי ולא מלימוד אינטלקטואלי. על אף שנהוגים סגנונות מדיטציה רבים בזרם הזן (למשל מדיטציה בהליכה, אכילה, ושירה), כל זרמי הזן שמים דגש מיוחד על מדיטציה בישיבה המכונה ביפנית זאזן שמטרתה "ראיית הדברים כפי שהם", כלומר הפנמה אישית ולא אינטלקטואלית של הרעיון הבודהיסטי של "העדר העצמי" והאמת בדבר הפתרון לדוקהה.

הזן, בדומה לתורות מזרחיות אחרות, נחשב לעיתים דת, לעיתים דרך חיים ולעיתים פילוסופיה. אמונה אינה משחקת תפקיד חשוב בזן, אין הזן מניח או שולל את קיומה של ישות טרנסצנדנטית או בוראת כמו אלוהים, או את רעיון הסמסרה והקארמה הנוכחים בדתות ההודיות (כולל מסורות הטהרוואדה של הבודהיזם), עובדה שאפשרה לזן להתפשט במהירות לאזורים בעלי אמונות עממיות שונות במזרח אסיה ובמאה האחרונה אפשרה לזן גם להתפשט במהירות למערב. החתירה להארה של בודהה נתפשת בזן כדבר מעשי, לכן בזן, כמו בזרמים מהאיאנים אחרים, ישנה חתירה להארה מוחלטת, אך גם לקיום יום יומי לאור ההארה.

במדינות בהן הזן נפוץ הוא השפיע רבות על האומנות לרבות קליגרפיה, שירה, פיסול, תיאטרון, גינון ואדריכלות.

אטימולוגיה

המילה זן (רומאג'י: zen) היא הקריאה היפנית של הסימנית הסינית 禪 (פין-יין: Chán), שבמקור מבוטאת צ'אן. המילה צ'אן בתורה לקוחה מהמילה "ג'האנה" בפאלי (בפאלי: झान) או "דיהאנה" בסנסקריט (בסנסקריט: ध्यान) שמשמעותן מדיטציה, מכיוון שמסורת זאת של בודהיזם בחרה להדגיש את חשיבות המדיטציה.

בסינית המילה צ'אן מתייסת לתרגול המדיטציה עצמו, בעוד המילה צ'אנז'ונג (סינית: 禪宗, פין-יין: Chánzōng) מתייחסת למסורת. ביפן לעומת זאת המילה זן היא שם הזרם והמדיטציה קרויה זאזן (קאנג'י: 座禅).

בנוסף לשם הסיני ולשם היפני, במדינות אחרות בהן יש נוכחות זן בודהיסטית באופן מסורתי נהוגים שמות שונים לזרם ולמייסדו. בקוריאה הזרם נקרא סוֹן ׁאו סאן (הנגול: 선, בתעתיק לטיני: Seon) ובווייטנאם טִייֵן (וייטנאמית: Thiền).

התפשטותו של הזן

בודהידהרמה, הדפס עץ של יושיטושי, 1887.

לפי סיפורי המסורת, הזן נוסד בסין על ידי נזיר בודהיסטי מיתולוגי ממרכז אסיה או הודו, המכונה בסנסקריט בודהידהרמה (מילולית: הדהרמה של ההארה, בסינית מכונה פּוּטידאמוֹ וביפנית דארומה). בודהידרמה נחשב הפטריארך (ראש שושלת מורים ותלמידים בודהיסטית) ה-28 במספרו בשושלת שהחלה בגאוטמה הבודהה ולא נפסקה עד ימיו של הבודהידרמה. הוא נסע מקונג'יבראם, ליד מאדראס (כיום צ'נאי) שבהודו, לקנטון שבסין ב-520 לספירה, שם הוא פגש את הקיסר וודי משושלת ליאנג, והיה ביניהם דו-שיח מפורסם שבו הוא הצהיר כי מעשים טובים (בפרט בניית מקדשים ופגודות) אינם מועילים כלל להשגת ההארה. אז הוא הלך לוייאנג שבסין המזרחית, המקום בו עתיד לקום מנזר שאולין, ולפי המסופר עבר תשע שנים במדיטציה מול קיר במערה.

לפי האגדה הבודהידרמה פיתח את אמנות הלחימה הנהוגה במזנזר שאולין במערה בה חי באזור המקדש, וכן הביא להתפתחות צורת הספרות הפופולרית 'וושיה'. ^{[דרוש מקור]}

מאוחר יותר, נזירים קוריאנים הלומדים בסין למדו את מה שהיה ידוע אז כצ'אן, שכבר הושפע במידת מה על ידי הטאואיזם הסיני. ^{[דרושה הבהרה]} בקוראה המסורת קיבלה את השם סוֹן. נזירים קוריאנים הביאו את הזן ליפן בערך במאה ה-7, שם המסורת קיבלה את השם זן. על אף שהזן הגיע מוקדם ליפן הוא לא שגשג עד המאה ה-12 כאשר נזירים יפנים חזרו ממסעות לימודיים במקורותיו הסינים.

צ'אן, סון, וזן המשיכו להתפתח בנפרד בארצות המוצא שלהם, ושומרים על זהויות נפרדות עד היום. אם כי קווי הייחוס בסין, קוריאה, יפן, ומקומות אחרים מראים על מוצא ישיר מבודהידהרמה, שינויים באמונה ובמעשה הופיעו עם התפתחותם של הענפים השונים.

מלומד הזן רינזאי היפני, ד. ט. סוזוקי, טען כי זן "סאטורי" (התעוררות) היא המטרה של האימונים, אך הוא הבדיל בין המסורת כפי שהיא התפתחה בסין, קוריאה ויפן כדרך חיים שונה באופן רדיקלי מזו של הבודהיסטים ההודים. בהודו, המסורת של ה"בּיקְהוּ" (הקבצן הקדוש) היא ששלטה, אך בסין גורמים חברתיים הביאו לפיתוחו של המקדש ולמערכת מרכזי חינוך שבה אב המנזר והנזירים כולם ביצעו פעולות יום-יומיות. אלה כללו גינון למזון או חקלאות, נגרות, אדריכלות, עקרות בית, ניהול, והתמחות ברפואה עממית. לפיכך, ההארה שתרו אחריה בזן הייתה צריכה לעמוד בפני הדרישות והתסכולים הפוטנציאליים של החיים היומיומיים.

צ'אן בסין

מורה הצ'אן וֵואִי צ'וּאֵה מטאיוואן.

הצ'אן (זן ביפנית) התחיל בסין עם בואו של בודהידהרמה מהודו. מבודהידהרמה הצ'אן עבר דרך חמישה אבות זן נוספים: הוי-קו, סאנגקאן, דאוקסין, הונג-ראן, וחווי-ננג. בתקופתם של אב הזן הרביעי דאוקסין ואב הזן החמישי הונג-ראן השתנה הזן מזן בעל אופי הודי נוודי לזן מנזרים בעל אופי סיני. לאחר אב הזן החמישי, הונג-ראן, הזן נפוץ בכל רחבי סין. בתקופתו של אב הזן השישי חווי-ננג התפתחו שני זרמים, הזרם הדרומי של חווי ננג של הארה מידית והזרם הצפוני של הארה בשלבים. הזרם של ההארה המידית של חווי-ננג היא זו שנשארה. בזמן שושלת סווי ושושלת טאנג הזן הגיע לתקופה שנחשבת לתור הזהב של הזן בסין. בסוף שושלת טאנג ובמשך תקופת חמש השושלות התפתחו בסין חמישה בתי ספר שהדגישו גישות שונות בלימוד הזן:

• גוי-יאנג (איגיו ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה גוי-שה לינגיו (יסאן-ראי ביפנית) וכן המורה יאנג-שה הויג'י (קיוזאן א-גא'קו ביפנית). לכן השם גוי-יאנג הוא קיצור של שני שמות אלו. הזרם הדגיש איחוד נפשם של המורה והתלמיד באמצעות שאלות ותשובות.
• לינג'י (רינזאי ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה לינג'י יי-קסואן (רינזאי גיגן ביפנית). הזרם מדגיש שימוש בקואן שהיא בעיה שלא ניתן לפתור על ידי האינטליגנציה. המורה נותן לתלמיד קואן והתלמיד יושב זן עם הקואן וחוזר למורה עם תשובה.
• קאודונג (סוטו ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה דונגשאן ליאנג'יאה (טוזן ריוקאי ביפנית) וכן על שם תלמידו המורה קאושאן בנג'י (סוזן הונג'קו ביפנית). לכן השם קאודונג (סוטו ביפנית) הוא קיצור של שני שמות אלו. שני מושגים שמבטאים את עיקר התרגול בזרם זה הוא שאין לעשות שום דבר מלבד ישיבה במדיטציה (שקאנטאזה ביפנית) וכן הארה שקטה (מוקושו זן ביפנית). הזרם מדגיש שיש לעזוב את הכל ולתת למחשבות להופיע ולחלוף, אין להחזיק בכל דעה, בעיה או מחשבה בזמן המדיטציה. הזרם גם מדגיש את הזהות העצמית של אימון והארה.
• יון-מן (אוממון ביפנית) - הזרם נקרא על שם המורה יונמאן ווניאנג שחי במאה ה-9. הזרם הדגיש מילים פתאומיות לתלמידים על מנת להאיר אותם. הזרם הזה התמזג עם זרם הלינג'י והשושלת ממשיכה למשל דרך מורה צ'אן הסיני קסו יון. תרומה חשובה של הזרם הזה לזן הוא הספר "רשומות הצוק הכחול" (בייאן לו בסינית, והיקיגאן רוקו ביפנית).
• פה-ין (הוגן ביפנית) - הזרם נקרא על שם פה-ין וואן-יי (הוגן מון-אקי ביפנית). הזרם הדגיש אמרות ושיטות שנבעו מזרמים אחרים של בודהיזם ובמיוחד מזרם הואה-ין (קאגון ביפנית).

בתקופת שושלת סונג התפתחה בסין נטייה לסינתזה דתית בין זרמי הצ'אן השונים, זרמי הבודהיזם השונים וגם בין הבודהיזם לטאואיזם ולקונפוציאניזם.

הצ'אן המשיך בסין בתקופה שלאחר שושלת סונג ונלמד לרוב ביחד עם זרם הארץ הטהורה. בתקופת שושלת מינג הצ'אן (ביחד עם הארץ הטהורה) זכה להתעוררות מחודשת באמצעות מורים כגון, הן-שאן דאקינג, מיון יואן-וו, יונג-קי זאו-הונג, וכן או-אי זי-קסו.

לאחר מכן הצ'אן דעך עד שבתחילת המאה ה-20 המורה הידוע קסו-יון הביא להתעניינות מחודשת. מורי זן רבים הם ממשכי דרכו של מורה זה. ביניהם ניתן למצוא את שאנג ין וכן את קסואן הואה שהפיצו את הצ'אן למערב.

בתחילתה של סין העממית הצ'אן דוכא. לאחרונה הצ'אן זוכה לפריחה מחודשת בסין. הצ'אן מפותח גם בטאיוואן והונג קונג.

זן ביפן

מסורת זו קיימת ביפן כבר שנים רבות. שלושת הזרמים של הזן הם הרינזאי, הסוטו והאובאקו.

כמה מורי זן בני ימינו, כגון דאיון הארדה ושונריו סוזוקי ביקרו את הזן היפני כמערכת פורמלית של טקסים ריקים, כאשר מעט מאוד מהעוסקים בזן אכן מצליחים למצוא את שהם מחפשים. הם טוענים, כי כמעט כל המקדשים היפנים נעשו לעסקים משפחתיים שמועברים מאב לבן, וכי התפקיד של כומר הזן מוגבל כיום ללוויות.

זרם הרינזאי

גן אבנים ידוע במנזר הרינזאי, ריואן-ג'י, בקיוטו.

זרם הרינזאי נוסדה במקור על ידי המורה הסיני לינג'י (רינזאי ביפנית), והוא הובא ליפן ב-1191 על ידי אייסיי (1141–1215). אייסיי הקים את מקדש הונג'י שבקיושו, מנזר הזן הראשון ביפן. אייסיי אחראי גם להבאת התה הירוק ליפן.

על אף שאייסיי נחשב למיסד הזרם, למורה מיושו (1235–1309) הייתה ההשפעה הגדולה ביותר בהעברת המסורת הזו ליפן. התלמיד של מיושו, קוזן דאיטו, הוא אחד המורים החשובים במסורת הרינזאי זן. הוא הקים את המנזר הראשי, דאיטוקוג'י. תלמידו של קוזן דאיטו, מוסו דאישי (1277–1360), הקים את המנזר הראשי מיושין-ג'י. מנזר זה הוא מנזר הרינזאי הגדול והמשפיע ביותר ביפן. סך הכל יש 14 מנזרים ראשיים של הזרם הזה ביפן.

יחד עם התפתחות הרינזאי התפתח מעמד הסמוראים ביפן. על אף שהיו סמוראים שלמדו זרמי זן אחרים, הרינזאי התחבר יותר עם הסמוראים והשלטון. לכן הרינזאי נקרא לפעמים "זן של סמוראים" בעוד זרם הסוטו נקרא לפעמים "זן של איכרים".

במאה ה-18 הרינזאי זן חווה תקופה של דעיכה. בזמן זה המורה הקואין אקאקו (1686–1769) הפך לדמות חשובה בהחייאת המסורת. תרומתו של הקואין הייתה כל כך גדולה שכל מורי הרינזאי בהווה הם ממשכי דרכו. הקואין סידר את הקואנים לשיטה סדורה אחת שהיא הבסיס עד היום לתרגול ברינזאי זן. 

זרם הסוטו

נזיר זרם הסוטו מתרגל קיבוץ נדבות, אראשייאמה, טוקיו.

זרם הסוטו (קאודונג בסינית) הועברה מסין ליפן על ידי המורה איהיי דוגן (1200–1253). דוגן הפך לנזיר בהר איהאי של זרם הטנדאי. לאחר שהתעורר בו הספק הוא הלך ללמוד במנזרו של אייסיי. מאחר שאייסיי היה כבר זקן המורה שלו היה מיו-זן שהוא תלמידו של אייסיי.

ב-1223 דוגן ומיוזן נסעו לסין על מנת ללמוד שם זן. מיו-זן מת ממחלה ודוגן נשאר ללמוד זן לבדו בסין. על אף שדוגן למד זן תחת מורים רבים בסין הוא לא היה מרוצה מההוראה שלהם ואף סירב להיות ממשיך דרכו של אחד מהם. לבסוף ב-1225 דוגן מצא את המורה שלו רוג'ינג (ניוג'ו ביפנית) שהיה היורש ה-13 בשושלת של זרם הסוטו. דוגן הפך ליורשו של רוג'ינג ב-1227.

דוגן חזר ליפן והתמקם במנזר קן-נין-ג'י של זרם הטנדו. בעקבות מתחים בין הזרמים, דוגן חידש מנזר נטוש וקרא לו קושו-הורין-ג'י בעיר אוג'י. לבסוף דוגן עבר למחוז פוקוי וייסד שם את מנזר איהייג'י שהוא אחד משני מנזרי הזן הראשיים של הסוטו זן. דוגן כתב את החיבור פוקאנזאזנגי שהפך להנחיה הראשית למתאמנים בסוטו זן. החיבור העיקרי של דוגן הוא הספר בעל 95 הפרקים: שובוגנזו ("העיניים והאוצר של החוק האמיתי" בתרגום מיפנית). יצירה זו נחשבת לאחד מיצירות המופת בספרות היפנית בכלל. כמו כן דוגן חיבר יצירות נוספות לרבות בן-דו-אה (שיחה אודות תרגול הדרך בלב שלם) ואייהי שין-גי (התקנות הטהורות של אייהי או תקנות הטוהר של אייהי, שהם חוקים לקהילת הנזירים).

לדוגן היה תלמיד בשם קון אג'ו (1198–1280) וכן תלמיד שהיה לאחד מהיורשים של אג'ו, טאטסו גיקאי (1219–1309). גיקאי עזב את אייהיג'י בעקבות וויכוח עם ממשיכיו של אג'ו על המשך דרכו של מנזר אייהיג'י. התלמיד הבולט של גיקאי היה קאיזן ג'וקין (1268–1325). בתקופתו של קאיזן זרם הסוטו הפך לפופולרי ביפן. קאיזן (ובמידה מסוימת גיקאי) הפך את הזן ליותר רך והכניס אלמנטים יפנים לתוך הזן. בצורה זו קאיזן הפך את הסוטו זן לנגיש ליפנים. קאיזן ייסד את המנזר הראשי סוג'יג'י שבפאתי יוקוהמה והיו לו ממשיכים רבים. כמעט כל מנזרי הסוטו ביפן משויכים לסוג'יג'י. על אף שיש מעט מנזרים שמשויכים לאייהיג'י, אייהיג'י נקרא לפעמים מנזר שהוא ראשי רק לעצמו.

במסורת הסוטו זן דוגן וקאיזן נחשבים למורים החשובים בייסוד המסורת ביפן. דוגן בעל הנפש המחמירה דאג להעברה נכונה של הזן ליפן, וקאיזן בעל הנפש הרכה הצליח להנגיש את הסוטו ליפנים ולהפיץ זרם זה. כיום זרם הסוטו הוא הזרם הגדול והפופולרי ביותר ביפן. קודו סאוואקי נחשב אחד המורים הבולטים ביפן של המאה ה-20.

זרם האובאקו

אובאקו הונהגה במאה ה-17 על ידי אינגן, נזיר סיני. המנזר הראשי של זרם האובאקו הוא מאם-פוקוג'י שבעיר אוג'י. הזרם נובע מהזן שהיה נהוג בסין של שושלת מינג. זרם אובאקו משלב ישיבת זאזן ביחד עם שירת הנמבוצו (המנטרה "נאמו אמידה בוצו" או "נאמו אמיטאבהה"), לרבות חזרה על מנטרות נוספות שקשורות לבודהה אמיטאבהה שלקוחות מזרם הארץ הטהורה בבודהיזם. על אף שאובאקו הוא הזרם הקטן מבין השלושה הייתה לו השפעה רבה על הזן ביפן. הפופולריות שלו גרמה לצמיחה מחודשת של זן בזרם הרינזאי והסוטו לרבות בכל הקשור לכללי המנזר.

זן ובודהיזם

אֶנְסוֹ, סימן שמזוהה עם זן בודהיזם. הקליגרפיה של קַאנְג'וּרוֹ שִיבָּטַה ה-20.

יש שמחשיבים את הזן כמסורת נפרדת לחלוטין מהבודהיזם, מכיוון שכמה לא-בודהיסטים, בייחוד במערב, הכירו באופן רשמי במורי זן. ^{[דרוש מקור]} זן לפעמים מתוארת כ"דרך חיים" שאינה תלויה בתרבות המסוימת של האדם. מורי זן רבים מצהירים שהם מנסים ללמד כל אדם ללא השתייכות דתית וללא התעקשות בהכרה בדת הבודהיסטית.

עם זאת, המוסדות שתומכים במנהגי הזן היו בודהיסטים בכל ההיסטוריה הידועה, ושומרים על התורות העיקריות של הבודהה גאוטמה. אפילו היום, יש מעט מאוד מורי זן שאינם בודהיסטים, ומעט ארגונים שתומכים בפעילות לא-בודהיסטית. לפיכך, מבחינה מעשית, הזן הוא זן בודהיזם.

אם כי מנהגי המדיטציה של הזן אכן מגיעים מתורת השביל המתומן המקורי של בודהה, שבו דהיינה הוא אחד מהיסודות של הדרך המתומנת, זן לעיתים מבוקר על ידי בודהיסטים מזרם התרוודה על כך שהוא אינו מדגיש כיאות את היסודות האחרים של השביל המתומן, ועל כך שאינו מדגיש את הלימוד של הקנון הבודהיסטי המסורתי, וכן שהוא אינו מעוניין בפילוסופיה הבודהיסטית באופן כללי. למעשה, לרוב המורים, הנזירים והמרכזים של הזן יש קשרים טובים עם האסכולות הבודהיסטיות האחרות ולעיתים הם אף משתפים פעולה עימן.

בפועל מנזרי ומרכזי הזן בודהיזם המסורתי מציינים חגים בודהיסטים, למשל יום הולדתו של גאוטמה בודהה, יום ההארה שלו, יום מותו, טקסים להעלאת זכרו של הארהט. ברוב המרכזים המסורתיים הנזירים והלא נזירים מקבלים על עצמם את עיקרי הדת. הלא נזירים מקבלים על עצמם לרוב את חמשת העיקרים (הכללים). מתנזרים בזרם הסוטו למשל מקבלים על עצמם גרסה מורחבת של 16 עיקרים של הבודהיסאטווה. בכניסתם למנזר הנזירים מקבלים על עצמם גם את כל התקנות של המנזר. קבלה של הכללים האלו היא קבלה של ה"סילה" או חוקי המוסר הבודהיסטים. לפי התפיסה בזן בודהיזם, ה"פרג'נה" (חוכמה) וה"סמהאדי" (ריכוז, מאמץ), שני החלקים האחרים של הדרך המתומנת מצויים בתרגול עצמו כמו גם בעיקרים והתקנות.

תורות ומנהגי הזן

תורות הזן פעמים רבות מבקרות לימוד טקסטים ואת החיפוש אחר הגשמה בעולם הזה, כשהן מתרכזות בעיקר במדיטציה בחיפוש אחר תודעה ישירה של התהליכים של הקיום (ובתוכו המחשבה) או אחר עזיבה של כל תפיסה. אך הזן אינו רק דוקטרינה חסרת מעש: מורה הצ'אן הסיני באיזהנג (720–814) (ביפנית: הייקוג'ו), הותיר אחריו אמרה ידועה שהייתה העיקרון המנחה של חייו, "יום ללא עבודה הוא יום ללא אכילה". כאשר באיזהנג היה זקן מדי כדי לעבוד בגינה, תלמידיו הסתירו ממנו את כלי הגינון שלו. בתגובה לזה, המורה סירב לאכול, באמרו: "אין עבודה, אין חיים".

על אף שהזן ממעיט בחשיבות לימוד טקסטים, הזן מושרש עמוקות במסורת הטקסטואלית הבודהיסטית, בעיקר מסוטרות המהאיינה שחוברו בהודו ובסין. סוטרות מהודו שהזן קרוב עליהן הן: סוטרות הפרג'נה פרמיטה (בסנסקריט) ובפרט סוטרת הלב וסוטרת היהלום של הפרג'נה פרמיטה, סוטרת הלנקווטרה, פרק 25 מתוך סוטרת הלוטוס - "סמנטמוכה פריוורטה" (בסנסקריט), סוטרת ואמאלאקירטי, סוטרת מהפרינירוונה. יש כתבים רבים של מורי זן ממסורות שונות שמקורם בסין, יפן, קוריאה ווייטנאם, למשל:

• טקסטים שבנויים מהרצאות של מורי זן, למשל סוטרת הבימה של אב הזן השישי וההוראות האחרונות של המורה הלאומי קוזן-דאיטו.
• שירים וחיבורים של מורי זן, למשל פוקאן-זאזן-גי ושובוגנזו של דוגן.
• מאגרים של קואנים, למשל רשומות הצוק הכחול (הקיגאן-רוקו ביפנית) או השער ללא שער (מומון-קאן ביפנית).

זן הוא לא פילוסופיה אינטלקטואלית או חיפוש אישי ובודד. מרכזי זן מדגישים את הפעילות היומיומית, ומקיימים התבודדויות מדיטציה חודשיות אינטנסיביות. פעילות יחד עם אנשים אחרים חשובה, ונחשבת כצורה להימנע ממכשולי האגו. כשהם מסבירים את הזן למערביים, מורי זן יפנים הצביעו פעמים רבות על כך שזן הוא "דרך חיים" ולא רק תרגול אופן התודעה. ד. ט. סוזוקי כתב כי ההיבטים של חיים אלה הם: "חיים של צניעות; חיים של עבודה; חיים של שירות; חיים של תפילה והודאה; חיים של מדיטציה". מורי זן מדגישים יציאה לחברה לעיסוקי היומיום ומזהירים מהתבודדות.

זאזן

ישיבת הזאזן בזרם הרינזאי.

מדיטציית זן קרויה זַאזֵן (zazen). ניתן לתרגם את זאזן כמדיטציה בישיבה, אם כי אפשר ליישם אותה למעשה בכל תנוחה. בזמן הזאזן, בדרך כלל מגיעים לתנוחת לוטוס, חצי-לוטוס, ישיבה בורמזית, או סיזה (תנוחת ישיבה על הברכיים, נפוצה בעיקר ביפן), כשלצורך הישיבה נעזרים בכר עגול (זאפו) על כר מרובע דמוי שטיח (זאבוטון) (ניתן להשתמש גם בכסא).

ההולכים בדרך הרינזאי יושבים בדרך כלל מול מרכז החדר והתודעה מופנית לעבר הבנה והכרה מלאה של התנוחה והנשימה. בצורה זו, המשתתף במדיטציה מנסה לעלות מעל למחשבה ולהיות מודע ליקום באופן ישיר. בזרם הרינזאי מקובל להגיע לזאזן עם משימה, או קואן מפי המורה הרוחני. בסוף המדיטציה/זאזן ניגשים התלמידים לסנסיי ומציגים בפניו את "ממצאיהם". זהו כלי בידי המורה הרוחני לבדוק את מידת ההתקדמות – ויש שיגידו את ההתרוקנות – אצל התלמיד.

בזרם הסוטו יושבים מול קיר. בסוטו, מדיטציית שיקנטזה ("רק ישיבה"), כלומר, מדיטציה ללא מטרה, עוגן, "גרעין" או תוכן, היא המעשה העיקרי. המורה של דוגן, רוג'ינג אמר: "עזבו גוף ונפש". לפי דוגן טבע הדברים עליו אנו מנסים לחדור קיים במציאות בין אם אנו מתאמנים או לא. בנוסף אם מנסים להשיג הארה, קיימת הסכנה להצמד להארה, בעוד שכדי להגיע להארה יש לעזוב אפילו שאיפות ותפיסות של הארה. לכן שיטות האימון (כלומר אימונים למען מטרה כלשהי) חסרות תועלת ויכולים אפילו להפריע להארה. דוגן מסביר שקיימת זהות עצמית בין תרגול זן והארה, וכן שזן (והזאזן) היא דרך חיים שמובילה בטבעיות להארה בחיי היומיום. לכן כל שיש לעשות זה לעשות זן בשביל זן ולא בשביל מטרה כלשהי. צריך רק לעזוב כל תפיסה בין אם היא קשורה להארה או לאשליות ולא להתמקד במשהו מסוים. הצדקות טקסטואליות, פילוסופיות ופנומנולוגיות נוספות של צורת מדיטציה זו נמצאים בשובוגנזו ופוקאן-זאזן-גי של דוגן.

הזמן המושקע מדי יום בזאזן משתנה, דוגן אומר כי אפילו 5 דקות מדי יום עבור בעלי בתים הוא דבר מועיל. המפתח הוא הסדירות היומית, מאחר שהזן מלמד כי האגו יתנגד באופן טבעי, והמשמעת של הסדירות היא חיונית. נזירי זן פעילים עשויים להעביר 4–6 פעמים של זאזן, 30–40 דקות כל אחד מדי יום, ביום רגיל. בזמן ההתבודדות החודשית, באורך של יום, 3, 5 או 7 ימים הם עשויים להעביר 9–12 פעמים של זאזן קבוצתי, ולעיתים זאזן אישי נוסף מאוחר בלילה. הזאזן בדרך כלל מופסק על ידי פעילות קצרה יותר של מדיטציית הליכה על מנת להקל על הרגליים.

מקובל כי מורו של דוגן, רוג'ינג, העביר פחות מ-4 שעות מדי לילה בשינה, כשהוא מעביר את זמנו בזאזן. אולם, למעשה, אין זה יוצא דופן כי הנזיר יישן בזמן הזאזן. כמה חוקרי מדיטציה העלו תאוריות, כי מומחי זן שמסוגלים להגיע לרמות העמוקות יותר של הסאמאדהי במדיטציה בעצם ממלאים את אותו הצורך כמו שינת רע"מ (REM), כך שאם מוסיפים את זמן הזאזן לזמן השינה האמיתי, הם למעשה ישנים את מספר השעות הרגיל שהאדם נצרך לו. אולם, יכולת להגיע לסאמאדהי עמוק בזמן זאזן היא כנראה נדירה למדי, ולפעמים אף לאחר עשורים של מדיטציה לא מגיעים ליכולת זו.

המורה

קליגרפיה וציור של בודהידהרמה על ידי הקואין אקאקו. הקליגרפיה ביפנית: “גִ'יקִישִין נִינְשִין קֵנְשוֹ ג'וֹבּוּטְסוּ” או בעברית: "הצבעה ישירה לנפשו של האדם, לראות את טבענו ולהפוך בודהה".

מכיוון שמסורת הזן מחשיבה את התקשורת הישירה יותר מאשר את הלימוד הטקסטואלי, התפקיד של מורה הזן קריטי. במסורת הזן מקובל שהרמה של המורה צריכה להיות גבוהה מאוד, אחרת הוא יוביל את תלמידיו סחור וסחור במקום לכוון למטרה. מצב שהמורה שלא מבין את הזן ולא הגיע למה שהזן מכוון נקרא לפעמים, עיוור מוליך עיוור, כלומר הסיכוי של התלמידים להגיע למטרה קלוש.

חלק מרכזי בכל זרמי הזן הוא הרעיון של "מעבר הדהרמה" (או מן-ג'ו ביפנית), הטענה לייחוס לשושלת מורים שמגיעה עד לבודהה. במקור, רעיון זה הגיע מהתיאור של הזן בציטוט להלן:

מסורת מיוחדת מחוץ לכתובים, ללא תלות במילים או באותיות
הפונה ישירות לרוח האדם
הרואה לתוך טבעו של העצמי, ולהגעה לבודהאיות

— מיוחס לבודהידהרמה

לפחות מאז ימי הביניים, העברת דהרמה הייתה היבט נורמטיבי של זרמי הזן. כל מורה זן נמצא בתוך שושלת כלשהי. בזרמים מסוימים, כולל כל השושלות היפניות, ישנם תרשימי שושלות רשמיים שמצוירים עבור טקסי ההעברה, שמתעדים את השושלת עד לבודהה. למורה הזן שהוא חלק משושלת ניתנת הסמכות המלאה להחליט שתלמיד יצורף לשושלת על סמך הרמה שלו. צירוף לשושלת מסמיך באופן אוטומטי את התלמיד ללמד זן. לפעמים ניתן לתלמיד האישור ללמד עוד לפני שהגיע לרמה שמאפשרת את צירופו לשושלת.

באופן כללי, מורה הזן הוא אדם שהוכשר בכל אחת ממסורות הזן ללמד את הדהרמה, להנחות תלמידים במדיטציה ולבצע טקסים והוכר כמורה על ידי המורה שלו. במקרים מסוימים, במיוחד בתנועות זן מודרניות, אדם שאינו מוכשר רשמית עדיין יכול לפעול בחלק או בכל התפקידים האלה.

תוארי כבוד שניתנים למורים, כוללים בדרך כלל, בסינית: "פאשי" או "צ'אנסי"; בקוראנית, "סונים", או "סאון סה"; ביפנית: "אושו" (כומר), "רושי" (מורה/אמן זקן) או "סנסיי" (מורה); ובווייטנאמית, "תיצ'" במקום שם המשפחה. רבים מהתארים האלה מקובלים אצל כמרים בודהיסטים מכל הכתות שנמצאים בהקשר תרבותי מסוים. תארים מסוימים, כגון הסנסיי היפני, משמשים אף מעבר לאסכולות הבודהיסטיות.

המושג "אמן/מורה זן" לפעמים מציין מורים חשובים, במיוחד קדמונים או ימי-ביניימים. אולם, אין קריטריון מסוים שעל פיו אפשר להקרא אמן או מורה זן. המושג פחות רגיל ביחס למורים מודרניים, מכיוון שהם בדרך כלל אינם מוכנים לקרוא לעצמם "אמנים" (מאסטר). עם זאת, המורים בהחלט מוכנים להצביע על הייחוס שלהם, ולומר מי הסמיך אותם למורים.

עם זאת, קיימים אנשים במערב, ואף כאלה המנהיגים מרכזים גדולים יחסית, שטוענים כי הם אמני זן (מאסטרים), אך אינם מוכנים לומר היכן הם הוכשרו או תחת מי. גישה זו מהווה חריגה מהזן המסורתי, שם הייחוס נחשב כמשמעותי מאוד. לפיכך, לפחות חלק מאנשי הזן המסורתי רואים בהם ככאלה שעלולים להיות שרלטנים. הם טוענים שאנשים שמחפשים מורים, צריכים להיות מודעים לכך כי ישנם מספרים גדולים של אמנים שהכשירו את עצמם.

קואן

אסכולות הזן (בעיקר אך לא רק רינזאי) מקושרים לקואנים (ביפנית; בסינית: גונגאן; קוריאנית: גונג'אן). המושג מלכתחילה התייחס למקרים משפטיים בשושלת הטאנג בסין.

במובן מסוים, הקואן הוא עקרון ממשי, או חוק מציאותי. קואנים פעמים רבות נראים כחסרי משמעות לשונית או פרדוקסלית. ה'תשובה' לקואן כוללת טרנספורמציה של המבט או של התודעה, שעשויה להיות רדיקלית או מתונה, הדומה לחויית המטאנויה בנצרות.

דוגמה של קואן זה היא: "שתי כפיים מוחאות, ונוצר קול. מהו הקול של כף אחת?". יש שאומרים כי לאחר אימונים מתמידים, המתאמן והקואן נעשים לאחד. אם כי רוב קבוצות הזן מכוונות להארה "פתאומית", דבר זה בדרך כלל קורה רק לאחר הרבה הכנה. ישנן דוגמאות לפעילות קואן מוצלחת שהביאה לחוויית הארה, וגם לשנים של עבודת קואן חסרת תועלת.

מורי זן אומרים כי יש לקחת את הבעיה המוצבת על ידי הקואן ברצינות, ולגשת אליה כעניין של חיים ומוות ממש. ישנה הבדלה חדה בין דרכים נכונות ומוטעות לענות על קואן – אם כי יש הרבה "תשובות נכונות", המאמינים אמורים להציג את ההבנה שלהם של הקואן ושל הזן בכל ישותם.

השליטה של תלמיד זן על קואן מסוים מוצגת למורה בפגישה פרטית (הקרויה באסכולות יפניות שונות דוקוסאן, דאייסן, או סנזן). התשובה לקואן יותר תלויה ב"איך" היא נענית. במילים אחרות, התשובה היא לא רק עניין של אמירה, אלא של שינוי של כל החוויה של התלמיד; הוא חייב "לחיות" את התשובה לקואן ולא רק לומר אמירה נכונה.

אין לומר כי יש תשובה אחת נכונה לקואן מסוים, אם כי יש תשובות נכונות ולא נכונות, ולמעשה, תלמידים היו מחברים ספרים של תשובות מקובלות לקואנים על מנת לעזור להם להתכונן לפגישה. אוספים אלה הם בעלי ערך רב למחקר המודרני על הנושא.

כשהם הולכים אחר המסורת של ה"קואן החי", מספר מורי זן מערביים מוסיפים לקואנים המסורתיים ממקורות מערביים שונים, כגון אמירות פרדוקסליות מהתנ"ך.

בזרם הסוטו ישיבת הזאזן היא על פי עקרון של מוקושו זן (ביפנית) - הזן השקט. בסוטו זן בזמן ישיבת הזאזן אין קואן. בזרם זה הקואן הוא לא בעיה פורמלית שהמורה נותן לתלמיד. הקואן מופיע בחיי היומיום בטבעיות. התלמיד של זרם זה צריך לזהות את הקואן כאשר הוא מופיע. (זו אינה חידה או אתגר אינטלקטואלי שהחיים מזמנים.) הופעת הקואן בחיי היום יום משקפת את התובנה של התלמיד שהדרך שבה הוא חי עד עתה אינה נכונה או מדויקת או שעתה הוא מבין את המציאות באור אחר.

זן והתרבות המערבית

על אף שהיו מורי זן שנסעו למערב בחצי הראשון של המאה ה-20 ועוד לפני זה, הזן התפתח במערב בעיקר בחצי השני של המאה הזו. מאז שנות השלושים בבריטניה, ולפחות מאז תנועת הביט בשנות החמישים בארצות הברית, המערב מגלה התעניינות גוברת בזן. בהתחלה היו אלו בעיקר מורים יפנים שהיגרו למערב (בעיקר לארצות הברית ומעט גם לאירופה), הקימו מרכזי זן ואף דור של ממשיכים. בדור הנוכחי של המורים במערב ניתן למצוא מספר מורים שהגיע מיפן, ממשיכים רבים של המורים היפנים הראשונים וכן מערביים שנסעו ללמוד ביפן וחזרו כמורי זן.

באירופה, לאקספרסיוניזם ולדאדא באמנות יש הרבה מן המשותף עם הזן והקואנים. הסוריאליסט הצרפתי המוקדם רנה דומאל תרגם את ד. ט. סוזוקי, וכן טקסטים בודהיסטיים אחרים מסנסקריט.

ספרו של איוגן הריגל "זן באמנות הקשת" מתאר את ההכשרה שעבר ביפן באמנות קשת היפנית, קיודו, המשמשת גם כתרגול מדיטטיבי על ידי זן בודהיסטים. ספר זה נחשב אחד מהספרים הראשונים שנכתבו על זן בשפה אירופית, ולכן כאחד מהתיאורים הראשונים בהם פגשו רבים במערב במושג "זן", אך כיום ישנה מחלוקת האם אווַה קֵנזוֹ, מורה הזן והקשת בו הריגל פגש ביפן, אכן היה מומחה לזן או אף מתרגל זן, וכמה מתוך כתביו של הריגל אכן משקפים את דעותיו של מורו ולא את השקפותיו האישיות של הריגל. הפילוסוף היהודי ארתור קסטלר, העלה השערה על גבי מגזין אנקאונטר שהפילוסופיה של הריגל הגרמני הושפעה מההגות הנאצית, ובמכתב תשובה למערכת הפילוסוף גרשם שלום כתב וצירף מסמכים שהוכיחו שהריגל היה חבר פעיל במפלגה הנאצית ובארגון הנאצי "הליגה המיליטנטית לתרבות גרמנית", והחזיק בהשקפותיו אלה עד יום מותו. בנוסף טען שלום שהפילוסופיה שלו נועדה להצדיק את מדיניות המפלגה הנאצית.

לפילוסוף הבריטי-אמריקאי אלן ווטס היה עניין אישי בזן, והוא כתב והרצה רבות עליו. הוא היה מעוניין בו כמכשיר לשינוי מיסטי של התודעה, וגם כדוגמה לצורת חיים לא-מערבית ולא-נוצרית שפיתחה אמנויות פרקטיות ונעלות גם יחד.

בטלני הדהרמה, רומן מעת ג'ק קרואק שפורסם ב-1959, נתן לקוראיו מבט על האופן שבו התעניינות בבודהיזם ובזן שינתה את חייהם של קבוצה קטנה של צעירים אמריקאיים. הספר מבוסס על אירועים אמיתיים, שאירעו בזמן שגארי סניידר (הקרוי בסיפור "ג'אפי ריידר") למד זן באופן פורמלי במנזרים יפניים בין 1956 ל־1968.

ד. ט. סוזוקי שהיה מלומד שעסק בבודהיזם כתב ספרים על זן שהפכו לרבי מכר במערב. הספרים שלו תרמו רבות להתפשטות הזן במערב. אף על פי כן נמתחה מצד מורי זן מסוימים ביקורת על ההבנה של ד. ט. סוזוקי את הזן. יש להבדיל את ד. ט. סוזוקי משינריו סוזוקי שהוא מורה מזרם הסוֹטוֹ וכתב את הספר "תודעת הזן - תודעת המתלמד".

צעירים רבים בדור הביט והיפים בשנות ה-60 וה-70 לא הבינו כראוי את המטרות והשיטות של הזן. בעוד שהמלומד ד. ט. סוזוקי הדגיש בזן ערכים כמו צניעות, עבודה, שירות, תפילה, הודאה, ומדיטציה, תת-התרבות ההיפית לעיתים התמקדה במצבי התודעה עצמם. אמן הזן היפני זנקיי שיבייאמה אמר: "ייתכן כי האפקט שישנם לסמים מסוימים דומה בצורה שטחית להיבטים מסוימים של הזן... אך כאשר ההשפעה של הסם חולפת, החוויה הפסיכולוגית שהאדם עובר גם היא חולפת ונחלשת, ואינה נותרת כעובדה ממשית".

הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע", מאת רוברט מ. פירסיג, היה רב-מכר בשנת 1974, אך הוא אינו עוסק באופן גלוי בזן, אלא ברעיונות מטפיזיים של "איכות" מנקודת המבט של הדמות הראשית. פירסיג השתתף במרכז הזן במינסוטה בזמן כתיבת הספר. פירסיג מסביר בספר כי למרות כותרתו "אין לקשור בין הספר לבין המידע הממשי הרב שמתייחס לזן בודהיזם אורתודוקסי".

קשיים בהבנת הזן

כמה מאגדות הזן המסורתיות מתארות את מורי הזן כמשתמשים בשיטות שנויות במחלוקת ל"הוראה", שמעריצי זן מודרניים עשויים לא להבין את כוונתם האמיתית. לדוגמה, הזן והבודהיזם מכבדים עמוקות את החיים, ומחנכים לחוסר אלימות, המייסד של אסכולת הרינזאי, לינג'י, אמר כי: "אם אתה פוגש את הבודהה, 'הרוג' את הבודהה. אם אתה פוגש את הפטריארך, 'הרוג' את הפטריארך".

מאסטר זן בן ימינו, סאונג סאהן, מזכיר את האמרה הזו כשהוא אומר כי בחיים אלו עלינו 'להרוג' שלושה דברים: ראשית עלינו 'להרוג' את הורינו, שנית עלינו 'להרוג' את הבודהה, ושלישית, עלינו 'להרוג' את מורה הזן. "להרוג" כאן אינו ממש להרוג. הכוונה היא להפסיק את המסירות והתלות במורים ובדברים חיצוניים אחרים. במקום לראות את הדברים האלה כמחוצה להם, על מאמיני הזן לחבר אותם עם הבנת העצמי שלהם.

ישנן דוגמאות רבות נוספות של דברים שמורים אמרו ופתגמים שקל לפרש בצורה לא נכונה. חוסר הבהירות בחלק מהפתגמים הוא לא בהכרח במטרה להקשות. השפה היא לא כלי מדויק להסביר חלק מהאספקטים של הזן. לכן במקרים רבים מורי זן עשו שימוש במילים מתריסות ובאמצעים ספרותיים על מנת להבהיר את כוונתם. למעשה ניתן לראות בזה כסיבה נוספת בצורך לפגוש מורה ולא לנסות ללמוד זן מקריאת ספרים. היכולת להבין חלק מהפתגמים והציטוטים בלי עזרה תלויה בין היתר ברמה של התלמיד, בדומה למצב עם קואן.

בביקורים במרכזי זן, אנשים שחושבים כי מדובר בתנועה רדיקלית לעיתים מופתעים מטבעה השמרני והטקסי. זאת מכיוון שרוב מרכזי הזן במערב, כמו אלה שבמזרח, מדגישים את המדיטציה היומית ואת ההתבודדות החודשית, וכן את המשמעת שמבוססת על לוחות זמנים לאימונים ולמטלות יומיומיות כמו בישול, ניקיון וגינון כדרך להארה.

ראו גם

• אייהי דוגן
• קודו סאוואקי
• בודאי

לקריאה נוספת

• יעקב רז, ‏זן בודהיזם - פילוסופיה ואסתטיקה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
• היוּ-ג'וֹנְג, מראה אל מסורת הזן, סדרת כתבי הבודהיזם מאת פרפנצ'ה הוצאה לאור, 2020. תרגום של ספר מרכזי ממסורת הזן הקוריאנית.

קישורים חיצוניים

• ספריה וירטואלית לזן בודהיזם
• מרכזי זן אמריקאיים
• ראובן וימר: משלי זן - 65 סיפורי זן בעיבוד של ראובן וימר בצירוף מבוא על הזן ועל סוגת המשל.
• דן דאור, אם הפה ממלמל והלב לא נע - זה כמו אשליה, באתר הארץ
• פוקאנזאזנגי - "זאזן הדרך המומלצת לכולם" מאת איהי דוגן זנג'י - תרגום עברי
• זן בחיי היום יום - אתר בעברית על זן.
• Xin Xin Ming שיר הזן הראשון "פסוקי אמונה בתודעה" מאת הפטריארך השלישי ג'יאן-ז'י סנגצ'אן. תרגום ענת צחור
• הבלוג "יושב וכותב" של איתן בולוקן. מכיל רשימות רבות הדנות בהיבטים שונים של מסורת הזן, וכן תרגומים רבים.
• "בשבח ישיבת הזן" מאת מורה הזן הקואין. תרגום: איתן בולוקן.
• Bendowa.Net בלוג בעברית אודות תרגול זן בודהיזם הכולל תרגומים רבים ומאמרים
• זן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• זן בודהיזם, דף שער בספרייה הלאומית