פתיחת התפריט הראשי

זנגביל

מין של צמח תבלין במשפחת הזנגביליים

זַנְגְּבִיל או זנגביל רפואי (שם מדעי: Zingiber officinale; מכונה ביומיום ג'ינג'ר) הוא צמח עשבוני רב-שנתי המתנשא לגובה של כמטר. הוא יוצר קנה-שורש מעובה. קנה-השורש שולח גבעולים ועלים כלפי מעלה. הגבעול זקוף, עטוף ניצני עלים ונושא עלים. העלים דמויי אזמל מוארך, צר ומחודד בבסיסו, התפרחת נראית כשיבולת אליפטית.

קריאת טבלת מיוןזנגביל
Spice & Herbal Garden - Palapathwela, Sri Lanka 13.JPG
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד־פסיגיים
סדרה: זנגבילאים
משפחה: זנגביליים
סוג: Zingiber
מין: זנגביל רפואי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Zingiber officinale
רוסקו, 1807
שורש הזנגביל
צמחי זנגביל בקוריאה
פרח הזנגביל

קנה השורש של הזנגביל, מסועף, צבעו חום בהיר, טעמו חריף ומרענן והוא נמכר בשווקים ובחנויות מזון. קנה השורש משמש לתיבול במגוון רחב של סגנונות, ולתוספת במשקה חם.

הזנגביל מוזכר כבר בגמרא (יומא פא ב, ברכות לו ב, שבת סה א, פסחים מב ב, מגילה ז' ב')[1].

שימושי הצמחעריכה

בשורש הזנגביל נעשה שימוש בצורות שונות - טרי, מיובש, מיובש ומסוכר, כסירופ, כשמן אתרי וטחון. לזנגביל שלושה שימושים עיקריים:

  • תיבול מאכלים: במטבח ההודי משתמשים בזנגביל כמעט לכל מאכל, וניתן למצוא אותו גם במטבח האיראני, האסייתי, התימני וכן בארצות אירופה. באירופה ובארצות הברית נפוצים מאוד מאפים מתובלים בזנגביל (עוגיות זנגביל, דובשניות, לבקוכן).
  • רפואה עממית: הזנגביל הוא אחד מצמחי המרפא החשובים באיורוודה, יש המאמינים שזנגביל משפיע על מערכות גוף שונות, משכך כאבי בטן, מקל על בחילות ומפחית הקאות, לוחם בחיידקים, אנטי-דלקתי, עוזר בהפרעות עיכול עם גזים, מעכב התכווצויות בקיבה, מקל על בחילות בוקר. באירופה נחשב הזנגביל כמקל נגד הצטננות.
יהודי תימן מאמינים שהוא עוזר לפתרון בעיות ראיה, לטיפול בשיעול ובליחה ולהגברת האון הגברי.
  • בסיס למשקה דמוי בירה, "ג'ינג'ר אייל" ולתה, הן מזנגביל טרי והן מזנגביל יבש (משווקי התה טוענים שהוא מוריד כולסטרול ולחץ דם גבוה. עוזר לבעיות עיכול וגזים. יעיל במקרים של שפעת והצטננות וכשיש כאבי שרירים, לטיפול בשלשולים קרים ותחושת קור כללית).

הזנגביל ברפואה עממיתעריכה

הזנגביל משמש כצמח מרפא בארצות המזרח וארצות ערב מדורי דורות. למשל, בסין הוא משמש כטיפול בכאבי בטן, שלשולים ובחילות למעלה מ-2,000 שנה.

זנגביל עשוי להפחית כאבים מדלקת פרקים, למרות שהמחקרים בנושא אינם אחידים. בימינו רופאים ממליצים על שימוש בצמח במקרי בחילות וקלקולי קיבה קלים. יש מקום לשימוש גם במקרי דלקות ובפרט דלקות פרקים, מחלות לב וסרטן. החומרים הפעילים החשובים בצמח הם שמן אתרי ופנולים.

הזנגביל נמצא ברשימת החומרים "המזוהים באופן כללי כבטוחים" (GRAS) של מנהל המזון והתרופות האמריקאי. אף על פי כן, הוא יוצר תגובה עם כמה תרופות, ביניהן וארפרין. הזנגביל גם מעכב טיפול באנשים הסובלים מאבני מרה שכן הוא מעודד יצירת מרה[2].

שלשוליםעריכה

רכיבי הזנגביל יעילים כלפי סוג מסוים של שלשולים שהוא מן המובילים בין גורמי המוות בקרב ילדים בארצות מתפתחות. משערים כי זינגרון, החומר שנותן לזנגביל את חריפותו, פועל נגד אנטרוטוקסין, חומר רעיל המופרש על ידי חיידק המעיים אשריכיה קולי, וגורם לשלשולים[3].

בחילותעריכה

במספר מחקרים הזנגביל נמצא יעיל בטיפול בבחילות הנגרמות כתוצאה ממחלת ים, בחילות בוקר וכימותרפיה[4]. עם זאת הוא לא נמצא יעיל יותר מאשר פלצבו בטיפול בבחילות לאחר הרדמה.

לגבי מחלת נסיעה השפעתו נתונה במחלוקת. תוכנית הטלוויזיה האמריקנית מכסחי המיתוסים ביצעה ניסוי בו אחד מאנשי הצוות הסובל ממחלת הנסיעה באופן חמור. הוא הוצב בהתקן נע, שללא טיפול היה גורם לו בחילה חמורה, ומספר טיפולים נבחנו. רק הזנגביל ושתי התרופות הנפוצות לטיפול בבעיה הצליחו. המטופל העדיף את הזנגביל בשל העדר תופעות לוואי. מספר מחקרים שבוצעו בעשרים השנים האחרונות השאירו את הסוגיה בערפל, שכן חלקם מצאו תועלת בצמח וחלקם לא[5].

המחקרים מתקשים להצביע על יעילותו של הצמח שכן מספר האנשים המתאימים לטובת המחקר הוא קטן, וכן הקשר של הצמח לבעיה מבחינה כימית אינו ידוע.

שימושים על פי מקורות קדומיםעריכה

דיוסקורידס, רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לספירת הנוצרים, תיאר את קנה השורש של הצמח בתור סם חם, המשמש לטיפול בבעיות בקיבה ולסתירת רעלים. על פי חז"ל היה ה"זנגבילא" חומר לעיסה, ככל הנראה לשיפור ריח הפה או לריפוי (תלמוד בבלי, שבת סה ע"א). בימי הביניים שימש הצמח מרכיב בתרופות שונות לשיפור הראייה, לטיפול בכאבי גרון, כאבי אוזניים וכאבי בטן, לשיפור כוח הגברא, להפחתת גזים, לניקוי ליחות, לחימום הגוף, לריפוי צהבת ולשיפור הזיכרון[6].

מגמות בייצור הזנגבילעריכה

הודו, המייצרת למעלה מ-30% מהייצור העולמי מובילה בתחום לאחר שעקפה את סין והותירה אותה במקום השני עם כ-18%. לאחריהן באות ניגריה (11%), נפאל (9%), ואינדונזיה (7%) .

עשר המדינות המובילות בייצור זנגביל - 2017
מדינה ייצור (בטונות) מקור האומדן הערכת % מהייצור העולמי
הודו 1,070,000 FAO כ-35%
סין 557,303 FAO כ-18%
ניגריה 349,895 FAO כ-11%
נפאל 279,504 גוף רשמי כ-9%
אינדונזיה 216,587 FAO כ-7%
תאילנד 167,479 FAO כ-5.5%
קמרון 91,821 FAO כ-3%
בנגלדש 77,478 FAO כ-2.5%
יפן 51,466 FAO
מאלי 38,179 גוף רשמי
הפיליפינים 27,482 FAO
העולם 3,038,122 שילוב הערכות

מקור: Food And Agricultural Organization of United Nations: Economic And Social Department: The Statistical Division

 
תצלום חתך רוחב של שורש זנגביל

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במילון אבן שושן נטען שהמילה היא מתקופת הביניים של העברית; אינה נמצאת במילון ההיסטורי. בנוסף לכך בארמית, זַנְגְּבִילָא מסנסקריט śrṅgavera, Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic of the Talmudic and Geonic Periods, Ramat-Gan 2002, p. 417.
  2. ^ Al-Achi, Antoine. "A Current Look at Ginger Use". Retrieved 2007-08-02.
  3. ^ Chen, Jaw-Chyun; Li-Jiau Huang, Shih-Lu Wu, Sheng-Chu Kuo, Tin-Yun Ho, Chien-Yun Hsiang (2007). "Ginger and Its Bioactive Component Inhibit Enterotoxigenic Escherichia coli Heat-Labile Enterotoxin-Induced Diarrhoea in Mice". Journal of Agricultural and Food Chemistry 55 (21): 8390–8397.
  4. ^ Ernst, E.; & Pittler, M.H. (1 March 2000). "Efficacy of ginger for nausea and vomiting: a systematic review of randomized clinical trials" (PDF). British Journal of Anesthesia 84 (3): 367–371. PMID 10793599. http://bja.oxfordjournals.org/cgi/reprint/84/3/367. Retrieved 2006-09-06.
  5. ^ Wood, C.; Pittler, MH (2000). "Comparison of efficacy of ginger with various antimotion sickness drugs". British journal of anaesthesia 84 (3): 367–71. PMID 10793599. Grøntved, A.; Pittler, MH (2000). "Ginger root against seasickness. A controlled trial on the open sea.". British journal of anaesthesia 84 (3): 367–71. PMID 10793599.
  6. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 104.