ח'ליל רעד
ח'ליל רעד, (ערבית: خليل رعد, 1854 – 1957) היה צלם ערבי סורי-לבנוני, נוצרי, שהתפרסם במידה רבה בזכות צילומי נופים ואנשים בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. חי בארץ זו רוב שנות חייו, אך כתוצאה מהשלכות המלחמה הערבית-יהודית ב-1949-1948, בערוב ימיו, חזר למולדתו. צילם מעבר ל-1,230 צילומים ועשרות גלויות. בעיזבונו נמצאו תשלילי צילום רבים שתיעדו את חיי היום יום ואירועים בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון לאורך חמישים שנה. נחשב "הצלם הערבי הראשון בארץ הקודש".
 | |
| לידה |
1854 בחמדון, לבנון  |
|---|---|
| פטירה |
1957 (בגיל 103 בערך) בחמדון, לבנון |
| תחום יצירה |
צילום |
  | |
רקע משפחתי וילדותו עריכה
ח'ליל רעד נולד בשנת 1854 בבחמדון בחבל לבנון, בימי השלטון העות'מאני באזור.[1] אביו, אניס, שהמיר את דתו מנוצרית מרונית לפרוטסטנטית, ברח מכפר משפחתו, סיבנאי. האב נהרג כשרעד היה בן 6, בימי הסכסוך הבין-דתי משנת 1860 בהרי לבנון. אלמנתו לקחה את שני ילדיהם, את רעד ואת אחותו, שרה, לירושלים שם התגוררו אצל קרובי משפחה.[2] הוא למד בבית הספר הפרוטסטנטי שבהר ציון בניהול הבישוף סמואל גובאט.[3]
תחילת דרכו כצלם וקורות חייו בארץ ישראל עריכה
רעד למד צילום אצל גאראבד קריקוריאן, ארמני במוצאו, בוגר הסדנה לצילום שהוקמה בירושלים על ידי הפטריארך הארמני איסאי הרביעי גאראבדיאן. בשנת 1890 פתח סטודיו ברחוב יפו בירושלים ממול לסטודיו הצילום של בן מורו, אובהאנס קריקוריאן, דבר שגרם להעכרת היחסים בין שתי המשפחות. הסכסוך הסתיים עם שידוך מוצלח בין אובהאנס קריקוריאן ובין אחייניתו של רעד, נג'לה, שכונתה משום כך "כלת השלום". מאז שני הצלמים עבדו בשיתוף פעולה.[4] ידוע שהצייר היהודי אפרים משה ליליין פיתח את תצלומיו בעת מסעו בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, בסטודיו של רעד. ערב מלחמת העולם הראשונה נסע ח'ליל רעד לבזל שבשווייץ, והשתלם שם באומנות הצילום עם צלם בשם קלר. בשנת 1919 התחתן עם אנה מולר, צעירה שווייצרית, שעבדה כעוזרת צלם אצל אותו קלר. הוא חזר איתה לארץ ישראל המנדטורית, והזוג התיישב בטלביה, אז שכונה ערבית חדשה בשולי לירושלים. רעד אף נבחר לראש היישוב.
באירועי המלחמה בשנת 1948 ניזוק הסטודיו לצילום, ורעד ומשפחתו נאלצו לעקור בגלל הקרבות לחברון. משם כעבור מספר חודשים חזר ללבנון, לעיירת הולדתו, בחמדון. מאוחר יותר, הבישוף הנוצרי אורתודוקסי איליה כראם הזמין אותו להתגורר בבניין השייך לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית. ח'ליל רעד נפטר בבחמדון בגיל המופלג של 103 שנים.
צילומיו עריכה
בימי המלחמה ב-1948 ניצלו מעל 1,230 פלטות פוטוגרפיות מזכוכית מהסטודיו של רעד בירושלים על ידי ידיד איטלקי צעיר שחצה כמה פעמים את שטח ההפקר בשעות לילה. בסטודיו נמצאו גם מספר תשלילים שעוד לא הודפסו. כל הארכיון נתרם למוסד ערבי בשם "המכון ללימודי פלסטין" ורבות מעבודות הצלם פורסמו ב"ג'ורנל אוף פלסטיין סטאדיס" תחת הכותרת "לפני יציאה לגלות". המרכז לחקר המזרח התיכון של אוניברסיטת אוקספורד מחזיק באוסף גלויות פרי עבודתו של רעד, וכן בהדפסים שעשה על החיילים העות'מאנים בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. צילומים אלה עשה בתוקף תפקידו כצלם רשמי של השלטונות הצבאיים הטורקים. לפי עדות בתו של הצלם, רות, קשריו הטובים עם ג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי של סוריה, איפשרו לו גישה חופשית לחזית המצרית והפלסטינית. בצילומיו הנציח רעד דמויות מבין תושביה הערבים של הארץ (לפעמים נשים ערביות עם כד או סל קש, גברים ערבים עם חרבות מעוטרות וכו'), רגעים מחיי היום יום שלהם, בניינים, בתי מלאכה (כמו סדנת נגרים, תעשיית הסבון בשכם), פרדסים וכו'. רעד תפס במצלמתו גם בני עדות אחרות שאכלסו את ארץ הקודש, כולל יהודים. הוא צילם פרויקטים חלוציים כמו עבודות חשמל, הקמת קיבוץ עין חרוד ונמל תל אביב, בניית מפעלי ים המלח והמעבדה לניסיונות חקלאיים ועוד. ח'ליל רעד ליווה בצילומיו גם כמה מהחפירות הארכאולוגיות שהתנהלו בתקופת פעילותו. כ-1000 מצילומי של רעד מצויים באוסף בוקי בועז לצילום, ובכללם שקופיות צבע צבועות ביד.
ביקורת עריכה
אקדמאים הדוגלים במאבק הלאומי הפלסטיני, כמו בדר אל חאג', וליד ח'לידי ואליאס סנבר ראו בהשתקפות חיי הארץ בתצלומים של ח'ליל רעד תגובה לתעמולה הקולוניאלית או הציונית של "השממה" שכביכול שלטה לפני הגעתם של האירופים או של העולים היהודים.
אנליז מורס, חוקרת הולנדית, מעריכה כי לחלק מהצילומים של רעד יש קונוטציות מהמקרא או מהברית החדשה המקנות אופי סטטי לדמויות המצולמות ולחייהן.[5] גם היא וגם האוצרת הישראלית רונה סלע, מדגישות שרעד צילם קודם כל לצורך תיירותי ומסחרי. רונה סלע סבורה שרעד היה "חסר מודעות פוליטית" והסתגל לדפוסים שנראים בעיניה סטריאוטיפים "קולוניאליים" או "אוריינטליסטיים", המושפעים מכתבי הקודש של הנוצרים והיהודים. פרט לכמה תהלוכות פוליטיות, נמנע הצלם מלהתייחס בעבודותיו לסכסוך הדמים בין הערבים ובין היהודים שהתרחש בשנות פעילותו.[6] לעומת זאת, לדעתה של סמדר שפי מהארץ אין בצילומים של רעד נטייה "אוריינטליסטית" (במובן המונח של אדוארד סעיד) ל"אקזוטיקה". היא מתרשמת מיופי התמונות, מהגישה האמפתית, מה"שמרנות" של הצלם ומ"איכותן האלגנטית" של עבודותיו.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- סלע רונה. ח'ליל ראאד, תצלומים 1948-1891. הוצאה הלנה, תל אביב
קישורים חיצוניים עריכה
- רונה סלע - היסטוריה מצולמת של פלסטין, 40 ל-67, תיאוריה וביקורת (גיליון 3)
- סמדר שפי - פלשתינה פסטורלית - כתבה על התערוכה "ח'ליל רעד, תצלומים 1891 - 1948" במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בתל אביב, ב"הארץ", 22 ביוני 2010.
- Tim Jon Semmerling Israeli and Palestinian Postcards - Presentations of National Self University of Texas Press, 2004 SBN: 978-0-292-70215-8 U טים יון סמרלינג - גלויות ישראליות ופלסטיניות - ייצוגים של ה"עצמי" הלאומי - הוצאת הספרים של אוניברסיטת טקסס, 2004
- כתבה של ברט קליין "היי, היו אנשים כאן!" ב"ג'רוזלם פוסט", 9 ביולי 2010
הערות שוליים עריכה
- ^ במקורות אחדים רשומה שנת הלידה 1869, אבל אילו היה כך אביו לא היה יכול היה להירצח בעת סכסוך הדמים בלבנון משנת 1860.
- ^ Khalil Raad - Jerusalem Photographer | The Institute for Palestine Studies, www.palestine-studies.org
- ^ BRETT KLINE, Hey, there were people here! - Arts & Culture - Jerusalem Post, www.jpost.com, 9.7.2010
- ^ El Hage, 2001
- ^ סמרלינג - מבוא לספר
- ^ רונה סלע - ב"תאוריה ובקורת"