חבל הריין

חבל ארץ בגרמניה

חבל הריין (או ריינלנד, בגרמנית: Rheinland) הוא שמו של האזור השוכן לגדות החלק הצפוני והמרכזי של נהר הריין בגרמניה.

Rhineland.jpg

אורכו של האזור מגבולו הצפוני (דיסלדורף) ועד גבולו הדרומי (קובלנץ) הוא כ-150 ק"מ. אף על פי שנהר הריין (הזורם מדרום לצפון) מגדיר את האזור, משתייכים אליו גם אזורים המרוחקים עד כ-70 ק"מ ממנו, לכיוון מערב ומזרח. שטחו של האזור כ-20,000 קמ"ר.

המושג "חבל הריין" אינו מציין את אזור הריין לכל אורכו של הנהר. בנוסף, "ריינלנד" אינו אזור פוליטי רשמי בימינו; בתחומו נמצאים שטחים של שתי מדינות בגרמניה: נורדריין-וסטפאליה וריינלנד-פפאלץ.

יותר מכל, הגדרתו של האזור תרבותית: לתושבי חבל הריין שפה משלהם (קֵלְש) וכן מאכלים, מוזיקה, אמנות ופולקלור. האזור ידוע כאי של רצינות פחותה, נינוחות, אהבת החיים וחוסר רשמיות בהשוואה לאזורים אחרים בגרמניה.

שתי הערים הגדולות והחשובות באזור הן קלן, המייצגת נאמנה את אופי האזור ותרבותו, ובון. בריינלנד, ובמיוחד לאורך הריין, קיימות ערי-מרפא (עיירות נופש) רבות; בשמותיהן של רבות מהן קיימת התחילית באד, שפירושה בגרמנית – מרחצאות. שתיים מהידועות שבעיירות אלו הן באד מינסטראייפל (Bad Münstereifel, אחד המקומות המתוירים ביותר בגרמניה) ובד הונף (Bad Honnef).

היסטוריהעריכה

התקופה הרומיתעריכה

יוליוס קיסר כבש את השבטים הקלטים על הגדה המערבית של הריין, ואוגוסטוס הקים עמדות מבוצרות רבות על נהר הריין, אך הרומאים מעולם לא הצליחו להשיג דריסת רגל איתנה על הגדה המזרחית. כאשר האימפריה הרומית נחלשה, פרנקים דחפו קדימה לאורך שתי גדות הריין, ועד סוף המאה ה-5 כבשו את כל הארצות שהיו בעבר תחת השפעה רומית. עד המאה ה-8, השליטה הפרנקית התבססה היטב במערב גרמניה ובצפון גאליה.

עם הלגיונות הרומיים, התיישבו בחבל הריין ככל הנראה גם יהודים. ישנה עדות כתובה לנוכחות יהודית בחבל בתחילת המאה ה-4: צו משנת 321 לספירה (תקופת הקיסר קונסטנטינוס), השמור בספריית הוותיקן, כולל הנחיות לנציב הרומי של העיר קלן לגבי יחסיו עם הרב המקומי.[1]

עם חלוקת האימפריה הקרולינגית בהסכם ורדן נפל חלק מהחבל שממזרח לנהר תחת שליטת פרנקיה המזרחית, בעוד זה ממערב נשאר עם מממלכת לותרינגיה.

האימפריה הרומית הקדושהעריכה

בתקופתו של הקיסר אוטו הראשון, שתי גדות הריין הפכו לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה, ובשנת 959 חולק שטח חבל בין דוכסות לורן עילית, הסמוכה למוזל, ודוכסות לורן התחתית בסמוך למז.

כשכוחו של הקיסר הרומאי הקדוש נחלש, התפרק חבל הריין למספר רב של נסיכויות עצמאיות קטנות, כל אחת עם תהפוכות נפרדות וכרוניקות מיוחדות. החטיבות הלותרינגיות הישנות התיישנו, ובעוד שאדמות לורן תחתית כונו ארצות השפלה, שמה של לורן הוגבל לאזור המוזל העליון.

המאות ה-19 וה-20עריכה

ב-1824 הוקם מחוז ריינלנד במסגרת פרוסיה מאיחוד מחוזות "הריין התחתי" ו"יוליך-קלווה-ברג", ובירתו הייתה קובלנץ.

חוזה ורסאי, שנחתם ב-1919, קבע כי לגרמניה אסור יהיה להכניס צבא לאזור או לבנות בו ביצורים, כדי ליצור חיץ בין גרמניה ובין צרפת, לוקסמבורג, בלגיה והולנד. בעקבות החוזה גם הופרד מהריינלנד חבל הסאר, והועבר לשליטת חבר הלאומים, עד שחזר בהחלטת משאל עם, לשליטת גרמניה.

במהלך שנות ה-20 נכנסו לריינלנד, ובייחוד לחבל הרוהר (שכיום אינו מוגדר כחלק מחבל הריין) גם כוחות צבא צרפתיים, בלגיים ובריטיים בעקבות אי כיבוד של חוזה ורסאי על ידי הגרמנים, ובראש ובראשונה תשלום הפיצויים לצרפת. חוזה לוקרנו מ-1925 חזר על הסעיפים המדברים על פירוז החבל, ובעקבותיו החלו לצאת כוחות הצבא הזרים.

בראשית 1936 הורה אדולף היטלר לפלוש לחבל הריין, האזור הגובל עם צרפת, שהיה מפורז על פי חוזה ורסאי. חלק ממפקדי הצבא הגרמני התנגדו לצעד, אך הסכימו לאחר שכנוע מהיטלר כי צרפת ואנגליה לא יעשו דבר,[2] והצבא הגרמני נכנס לאזור בניגוד לחוזה ורסאי ולהסכמי לוקרנו.

לימים בהתייחסו לפלישה לחבל הריין אמר היטלר:

48 השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי. אילו נכנסו הצרפתים אז לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה.

ס. כהן, "היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20", חלק ב', עמוד 165

היעדר התגובה מצד צרפת, והמחאה הרפה מצד בריטניה, נתפסו כעוד נדבך במדיניות הפיוס כלפי גרמניה של ערב מלחמת העולם השנייה.

בפברואר–מרץ 1945 ניהלו בעלות הברית קרבות קשים כנגד כוחות הוורמאכט, כחלק מפלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. ב-1946, אחרי תום מלחמת העולם השנייה, חולק המחוז בין שתי מדינות בגרמניה המערבית – נורדריין-וסטפאליה וריינלנד-פפאלץ.

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חבל הריין בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 25–26
  2. ^ ד"ר קציאה טביביאן, "מסעות בזמן – משלום למלחמה ולשואה", הוצאת מט"ח, 2009, עמוד 140