חברת הלבנט

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת, ניסוחים, שמות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חברת הלבנט או החברה לטורקיהאנגלית: Levant Company או Company of Turkey Merchants או בקיצור Turkey Company) הייתה חברה למסחר בינלאומי שהוקמה באנגליה בשנת 1581 על מנת להסדיר את פעילות סוחריה במזרח הים התיכון, ובעיקר עם האימפריה העות'מאנית. החברה התקיימה עד שנת 1825. החברים בה (Freemen) נקראו Turkey Merchants, כלומר "סוחרים עם טורקיה". המרכז הראשי של חברת הלבנט היה בלונדון.

חברת הלבנט
Levant Company
ה-Turkey Merchant פרנסיס לווט (1764-1700), נציג בכיר של חברת הלבנט באיסטנבול בשנים 1737–1750. צויר בתלבושת טורקית תקופתית, על ידי הצייר ז'אן-אטיין ליוטאר, לובר
ה-Turkey Merchant פרנסיס לווט (1764-1700), נציג בכיר של חברת הלבנט באיסטנבול בשנים 1737–1750. צויר בתלבושת טורקית תקופתית, על ידי הצייר ז'אן-אטיין ליוטאר, לובר
נתונים כלליים
תאריך הקמה 1592 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 1825 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה לונדון, חלב, האימפריה העות'מאנית
ענפי תעשייה סחר בינלאומי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תחילתהעריכה

 
חאן אל וזיר, אכסניה עבור הסוחרים בעיר חלב בסוריה

בשנת 1580, אחרי תקופה של שפל שנמשכה מספר עשורים במסחר עם המזרח התיכון, פנו כמה סוחרים מלונדון אל מלכת אנגליה אליזבת הראשונה עם בקשה להעניק להם צ'ארטר מלכותי שיתן להם בלעדיות במסחר עם האימפריה העות'מאנית. באותה תקופה המסחר עם אזור הלבנט נשלט במידה רבה על ידי התיווך של ונציה ונמל אנטוורפן. אנגליה חיפשה שווקים חדשים למוצרי הטקסטיל שלה. היא נזקקה גם כן לגישה בטוחה ליבוא התבלינים מ"המזרח הרחוק" אחרי שסיפוח פורטוגל לספרד איים על התחבורה הימית מסביב לכף התקווה הטובה. כוחה של ונציה נחלש אחרי חצי מאה שנים של מלחמות ולא היו לה שוב אמצעים להוביל סחורות אל המחסנים הגדולים של הנמל ליבורנו.[1] על רקע התחרות והעימותים הצבאיים בין אנגליה לבין צרפת מחד וספרד מאידך, התחזקו היחסים בין השער הנשגב ובין שתי המעצמות הנוצריות הראשונות. בשנת 1580 שלחה אנגליה בחשאי דרך פולין שליחים שהשיגו גם בשבילה קפיטולציות מטעם הסולטאן העות'מאני[2][3] כמו במקרה של הערים האיטלקיות והצרפתים.

חברת הלבנט הוקמה תחילה באישור המלכה אליזבט ב-11 בספטמבר 1581 תחת השם "החברה לטורקיה" (Turkey's Company)[4] כחברת מניות משותפת שנועדה לשמש מכשיר ביישום הקפיטולציות. בשנת 1588 היא הפכה ל"חברה מוסדרת" ומונופול. מובילי המהלך הזה היו הסוחרים סר אדווארד אוסבורן (1591 - 1530?) וריצ'רד סטייפר. לחברה הוצאו זיכיונות חדשים בינואר 1592 וב-1595, שהבטיחו לה מונופול על הסחר עם הארצות שבמזרח אגן הים התיכון. כל חבר בחברה, שנקרא "Turkey merchant" ("סוחר עם טורקיה") ניהל מסחר על חשבון הונו האישי, בכפוף לכללים המשותפים של החברה.[5] חברת הלבנט לא שאפה להשתלטות קולוניאלית. היא הקימה תחנות סחר בערים כמו קונסטנטינופול, חלב, סמירנה (איזמיר) ואלכסנדריה. חלב שימשה מרכז למשרדיה הראשיים במזרח התיכון. בפאטרס הוקמה חברת בת מסוג חברות המניות המשותפות. בשנת 1715 החברה פתחה "פקטורי" גם בסלוניקי. באמצע המאה ה-17 קמו נציגויות באיים יוונים נוספים, באתונה, ארטא ובלרנקה שבקפריסין. עד לתחילת המאה ה-19 נפתחו נציגויות של חברת הלבנט גם בערי נמל על החוף הסורי, באזור הדרדנלים, באדירנה ואף בבוקרשט.[6]

ב-11 בספטמבר 1581 הדיוואן הקיסרי של העות'מאנים אישר לאנגליה את הזכות לעשות מסחר עם ערי הנמל העות'מאניות תחת הדגל האנגלי.[7] ספינות המסחר של מדינות אחרות היו צריכות באותה תקופה להניף דגל צרפתי.[7] בשנת 1584 שלחה אנגליה את שגרירה הראשון באיסטנבול, ויליאם הרבורן. בהמשך הרשה הדיוואן העות'מאני לאנגליה לפתוח קונסוליות בחלב, בכיוס (סקיז), פטראס, סמירנה, אלכסנדריה ואלג'יר.[7] הנציגים הדיפלומטיים של אנגליה באזור קיבלו את משכורותיהם מחברת הלבנט.

אוניות חברת הלבאנט היו במאה ה-17 בסדר גודל של 100 עד 350 טון.[8] בגלל סכנות מצד שודדי ים אלג'יראים, תוניסאים וטריפולטנים ממה שנקרא אז "חוף ברבריה" ומצד ספינות המלחמה של ספרד, החברה חימשה את אניותיה.

התפתחותהעריכה

 
סר ויליאם טראמבל, נגיד של חברת הלבאנט בשנים 1709-1696

בשנת 1606 המלך ג'יימס הראשון (1625-1603) חידש ואישר את הצ'רטר של החברה והוסיף לה פריבילגיות חדשות. עם זאת הוא אימץ נימה מילולית חריפה כלפי העות'מאנים וזנח את היחסים הישרים איתם. ברם לא התערבה הממשלה הבריטית במסחר שהמשיך לפרוח. התפתח במיוחד ייצוא הנשק שסייע לסולטאן לצייד את צבאו באמצעי לחימה חדשניים יותר. פרח גם ייצוא הטקסטיל. בשנים 1619-1609 ייצוא הבדים אל טורקיה עלה מ-46% ל-79% מכלל הייצוא הבדים האנגלי. הרווחים מהסחר עם העות'מאנים השפיע גם על הדיפלומטיה ועל מדיניות החוץ של הממלכה. למשל מייחסים לכך את החלטת המלך ג'יימס שלא לתת סיוע כספי לפולין באת מלחמתה בטורקים. בימי מלחמת האזרחים האנגלית הונהגו שינויים בתקנון חברת הלבנט. נפתחו שעריה בפני אנשים שקודם לכן לא תאמו את דרישות הצ'רטרים של אליזבת וג'יימס ולא את הכללים שננהגו עד אז. בתקופת הרסטורציה, החזיר המלך צ'ארלס השני את המצב לקדמותו. בכל זאת גם בצ'רטר שלו הונהגו כמה סעיפי רפורמה.

הצ'רטר של צ'ארלס השני הפך את חברת הלבנט לגוף פוליטי המסוגל לנסח חוקים משלו, תחת השם המלא "חברת סוחרי אנגליה העושים מסחר עם ימי הלבנט"(Company of Merchants of England trading to the Seas of the Levant'). מספר חבריה לא הוגבל עוד. הוא הגיע לכ-300 סוחרים, בממוצע. הדרישה העיקרית מהמועמדים הייתה להיות סוחרים סיטונאים או בתור בני משפחות של סוחרים או בעקבות חניכות בת שבע שנים. חברים בגיל מתחת 25 נדרשו לשלם 25 פאונד עם כניסתם. בני מעל 25 שילמו כפול. כל חבר נשבע בקבלתו שלא לשלוח סחורה ללבנט אלא על חשבונו בלבד, ולא להעביר אותה לאיש מלבד סוכני החברה ותחנות הסחר שלה. חברי החברה שילמו ב-1661 2% משווי הסחורות שמכרו או רכשו לנציגי החברה בלבנט. אם בכל זאת התחמקו מהכללים ושיתפו פעולה עם סוחרים עצמאים או זרים, היה עליהם לשלם קנס של 20% משווי העסקות.[9]

נציגי החברה השגיחו על יישום הקפיטולציות העות'מאניות לגבי הנתינים הבריטים, וייצגו את החברה וחבריה בפני הרשויות הטורקיות. מנגנון המנהל של חברת הלבנט כללה קונסולים, סגני קונסולים, סוכנים, גזברים ומזכירים ואת כל הסוחרים. החברה בחרה קונסולים באיסטנבול ובאיזמיר. ההנהלה בלונדון כללה מושל, סגן מושל ו-12 אחר כך 18 עוזרים, כולם תושבי לונדון או פרבריה. ההנהלה והחברים השתתפו בפורום שנקרא "בית הדין הגדול" של החברה (Great Court) בעל סמכויות אקסקוטיביות, מחוקקות ומשפטיות. "בית הדין הגדול" של החברה התכנס בלונדון באופן סדיר. הוא קבע את חוקיה הפנימיים של החברה, את הפקודות וההחלטות, המכסים, האגרות, דמי הניהול, המינויים והפיטורים, העונשים והקנסות לגבי החברים.

בכל עיר או נמל שבו פעלו חברי החברה מינו נציג שנקרא "מ"מ של מושל" (deputy-governor). ההנהגה בלונדון שלחה את האוניות, הסדירה את התעריפים לגבי המחירים שבהם תשווקנה הסחורות מאירופה בהגיען ללבנט. הוסדר גם נושא טיב הסחורות המוחזרות. היא זו שהעלתה מכסים על הסחורות, הטילה מיסים, אגרות ודמי ניהול וקבעה מהן ההוצאות השוטפות של החברה. החברה הציגה את השגרירים של הממלכה באזור. הוחלט שמינוי השגריר הבריטי בשער הנשגב ייעשה באישור המלך. החל משנת 1753 הוסרו תנאים רבים בקבלת החברים בחברת הלבנט וגם יהודים בעלי נתינות בריטית יכלו להתקבל.[10]

החברה דאגה לא להרשות לקונסולים ואף לא לשגריר בקושטא להטיל מיסים על האוניות, להבדיל מההסדרים המכשילים אצל לאומים אחרים. לעומת זאת היא דאגה לקצבא השגריר והקונסולים ואף של הפקידים הבכירים של הנציגויות הדיפלומטיות הבריטיות. החברה העסיקה בין 20–25 אוניות.

הסחורות המיוצאות היו מוגבלות בטיבם ובמגוונם וכללו: בגדים קצרים ובגדי צמר מסורתיים אנגלים (קרזי), פח, פיוטר, עופרת, פלפלים, כנימת קוצ'יניל כיצוא מחדש, עורות של ארנבות שחורות, כסף מאמריקה שרכז בנמל קדיס. לועמת זאת הבריטים ייבאו משי גולמי, צמר גפן, חוטים, דומדמניות, צימוקי דמשק, אגוזי מוסקט, פלפל שחור, אינדיגו, לענה, קמלוט, בגדי כותנה, עורות רכים קרויים "מרוקין" ("עור של מרוקו"), נתרן פחמתי לייצור זכוכית וסבון, ומוצרי גומי ותרופות.

יחסי המסחר של חברת הלבנט הבריטית כללו את ונציה, מפרץ ונציה, רגוזה, כל הארצות תחת שליטה עות'מאנית, ונמלי הים התיכון והלבנט, להוציא קרטחנה, מורסיה, אליקנטה, ברצלונה, ולנסיה, מיורקה, מינורקה, מלטה וקורסיקה וכן מקומות אחרים בחופי צרפת, ספרד ואיטליה.

הדעיכהעריכה

בתחילת המאה ה-18 התחיל מספר החברים בחברה להצטמצם. תדמית חברת הלבנט הפכה לשלילית משהו, והיא נחשבה תכופות כמנצלת את משאביה של אנגליה לרעה. בשנת 1754 תחומי פעולתה נפתחו בפני הסחר החופשי. עם זאת היא המשיכה לפעול עד לסגירתה בשנת 1825.

לקריאה נוספתעריכה

  • Lee W. Eysturlid: Where Everything is Weighed in the Scales of Material Interest: Anglo-Turkish Traden, Picary, and Diplomacy in the Mediterranean during the Jacobean Period, Journal of European Economic History, Winter 1993, Vol. 22 Issue 3, S. 613-25
  • G.Ambrose, The Levant Company, 1640-1753, Ph.D. Thesis, University of Oxford, 1935
  • A. C. Wood: A History of the Levant Company, Oxford 1935
  • James Mather, Pashas: Traders and Travellers in the Islamic World, Yale University Press 2010, ISBN 978-0-300-17091-7
  • Aurel Decei Istoria Imperiului Otoman, Editura Ştiinţifică şi enciclopedică, Bucuresti 1978
  • Sarah Searight The Turkey Merchants: Life in the Levant Company History Today vol.16,6,1966

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ S.Searight 1966
  2. ^ D.Vlami עמוד 132
  3. ^ Islamicus אזהר ניאז הערך "קפיטולציות" ב"אנציקלופדיה אסלאמית" ברשת, קואלה לומפור
  4. ^ James Mather 2011
  5. ^ G.M.Trevelyan English Social History Penguin Books, 1982 עמוד 215
  6. ^ D.Vlami עמוד 133, הערת 17 ציטוט מ-Wood
  7. ^ 1 2 3 A.Decei עמוד 260
  8. ^ G.M.Trevelyan 1982 1982 עמוד 232
  9. ^ D.Vlami עמוד 133
  10. ^ D.Vlami הערה 14 עמוד 132–133, ציטוט לפי Anderson - Paul Rycaut