פתיחת התפריט הראשי

חברת הנפט הלאומית האיראנית

חברת הנפט הלאומית האיראנית (בפרסית: شرکت ملّی نفت ایران) היא תאגיד בבעלות ממשלתית בניהולו של משרד הנפט של איראן, האחראי להפקה ולהפצה של נפט וגז טבעי של איראן. מטה החברה נמצא בטהראן. החברה הוקמה בשנת 1948 והוגדרה מחדש במסגרת הסכם הקונסורציום משנת 1954. החברה מדורגת כחברת הנפט השנייה בגודלה בעולם, לאחר עראמקו שנמצאת בבעלות סעודית. [1]

חברת הנפט הלאומית האיראנית
מייסדים מוחמד מוסאדק עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 30 באפריל 1951 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה טהראן עריכת הנתון בוויקינתונים
ענפי תעשייה תעשיית הנפט עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות 51,000,000,000 דולר אמריקני (נכון ל־2007) עריכת הנתון בוויקינתונים
 
en.nioc.ir/Portal/Home/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

החברה אחראית באופן בלעדי לחיפוש, קידוח, ייצור, הפצה וייצוא של נפט גולמי, כמו גם חיפוש, מיצוי ומכירות של גז טבעי וגז טבעי נוזלי. חברת הנפט האיראנית מייצאת את עודפי הייצור לפי שיקולים מסחריים במסגרת המכסות שנקבעו על ידי אופ"ק. בתחילת 2015 עתודות הפחמימנים הנוזלים הניתנים לשחזור של החברה עמדו על 156.53 מיליארד חביות (24.886 קילומטר מעוקב) (10% מכלל העולם). כושר הייצור הנוכחי של חברת הנפט האיראנית כולל מעל 4 מיליון חביות (640 אלף מטר מעוקב) נפט גולמי ומעל 750 מיליון קוב מעוקב גז ליום.

היסטוריהעריכה

רקע: 1901 - 1951עריכה

 
השאה פותח את מתקני חברת הנפט הימי של איראן בשנת 1970

במאי 1901 קיבל וויליאם נוקס ד'ארסי זיכיון מהשאה לחיפוש נפט. במאי 1908 התגלה נפט,[2] והיה זה הממצא המשמעותי הראשון במזרח התיכון.

בשנת 1935 ביקש רזא שאה מהקהילה הבינלאומית להתייחס לפרס כאל "איראן", ובעקבות זאת שונה השם של חברת הנפט האנגלו-פרסית (APOC) לחברת הנפט האנגלו-איראנית (AIOC).[2] לאחר מלחמת העולם השנייה, התעצמה התנועה הלאומית באיראן, במיוחד סביב משאבי הטבע האיראניים המנוצלים על ידי החברות הזרות מבלי לפצות כראוי את משלמי המיסים האיראניים. חברת הנפט האנגלו-איראנית והממשלה הפרו-איראנית המערבית בראשות ראש הממשלה חאג'עלי רזמארא, התנגדו בתחילה ללחץ לאומני לשנות את תנאי הזיכיון של חברת הנפט לטובת איראן. במרץ 1951 נרצח רזמארא; ומוחמד מוסאדק, לאומני, נבחר לראש הממשלה החדש על ידי המג'ליס של איראן .[3] [4]

חברת הנפט האיראנית: 1951–1979עריכה

 
סמל חברת הנפט משנות החמישים ועד שנות השבעים

באפריל 1951 הלאים המג'ליס את תעשיית הנפט האיראנית בהצבעה פה אחד, והוקמה חברת הנפט הלאומית האיראנית.[5] חברת הנפט האנגלו-איראנית משכה את הנהלתה מאיראן וארגנה אמברגו יעיל ברחבי העולם של נפט איראני. הממשלה הבריטית, שהחזיקה בבעלות על החברה האנגלו-איראנית, ערערה על ההלאמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, אולם תלונתה נדחתה.

באביב 1953 אישר נשיא ארצות הברית הנכנס דווייט אייזנהאואר לסוכנות הביון המרכזית (CIA), לארגן הפיכה נגד ממשלת מוסאדק. באוגוסט 1953 העלתה ההפיכה לשלטון את הגנרל הפרו-מערבי פזל-אללה זאהדי כראש הממשלה החדש, יחד עם שובו לאיראן של השאה מוחמד רזא פהלווי מגלותו הקצרה באיטליה. [6]

בשנת 1954 הפכה חברת הנפט האנגלו-איראנית לחברת בריטיש פטרוליום. בלחץ של ארצות הברית, החברה קיבלה בהכרעה את החברות בקונסורציום של חברות, שנוסד באוקטובר 1954, כדי להחזיר את הנפט האיראני לשוק הבינלאומי. היא התאגדה בלונדון כחברת אחזקות "Iranian Oil Participants" ‏(IOP).[7][8] החברים המייסדים של IOP כללו את בריטיש פטרוליום (40%), גאלף (לימים שברון, 8%), של (14%) ו- Compagnie Française des Pétroles (לימים Total SA, 6%). ארבע השותפות לארמקו - Standard Oil מקליפורניה (SoCal, לימים שברון), Standard Oil מניו ג'רזי (לימים אקסון, אחר כך ExxonMobil), Standard Oil מניו יורק (לימים מוביל, אחר כך ExxonMobil), ו-Texaco (לימים שברון) - כל אחת החזיקה ב-8% בחברת האחזקות.[3]

כל חברי IOP הכירו בבעלות של חברת הנפט הלאומית האיראנית בנפט ובמתקנים באיראן, והתפקיד של IOP היה להפעיל ולנהל אותם. תאגיד IOP הסכים לחלוק רווחים על בסיס 50-50 עם איראן, "אך לא לפתוח את ספריה בפני מבקרי איראן או לאפשר לאיראנים להיכנס למועצת המנהלים".[9]

באיראן IOP המשיכה לפעול עד המהפכה האיסלאמית בשנת 1979. המשטר החדש של איתוללה חומייני החרים את כל נכסי החברה באיראן. על פי אתר האינטרנט של החברה: ניצחון המהפכה האיסלאמית ביטל את הסכם הקונסורציום משנת 1954 ואת כל התקנות הנוגעות לו. נטילת השלטון באיראן על ידי הרפובליקה האיסלאמית החדשה הובילה לנסיגת עובדים זרים מתעשיית הנפט של איראן, ואיראנים השתלטו על מלוא ענייניה. [10]

מאגרי הנפט של חברת הנפט הלאומית האיראניתעריכה

 
שדות נפט וגז איראניים, תשתיות
 
ייצור נפט איראני, צריכה מקומית ויצוא

על פי נתוני אופ"ק, עתודות הפחמימנים הנוזלים של חברת הנפט האיראנית בסוף 2006 היו 1,384 מיליארד חביות (2.200×1011 מטר מעוקב).[11]

בראשית 2001 עתודות הנפט נאמדו בכ-99 מיליארד חביות (1.57×1010 מטר מעוקב) ,[11] אולם בשנת 2002 התוצאה של המחקר שיזמה חברת הנפט הראה עתודות ענק, והוסיף כ-317 מיליארד חביות (5.04×1010 מטר מעוקב) לרזרבות הנפט האיראניות.

לאחר 2003 גילתה איראן כמה תגליות משמעותיות שהובילו לתוספת של 7.7 מיליארד חביות (1.22×109 מטר מעוקב) נפט לעתודות.

הרוב המכריע של מאגרי הנפט הגולמי של איראן ממוקמים בשדות ענקיים על חוף הים בדרום מערב ח'וזסטן, בסמוך לגבול עיראק. בסך הכל, יש לאיראן 40 שדות מייצרים - 27 ביבשה ו-13 מחוץ לחוף. הנפט הגולמי של איראן הוא בדרך כלל בינוני בגופרית ובטווח ה-API של 28–35 °.

שדות הנפט הגדולים של חברת הנפט הלאומית האיראנית; [12]
דירוג שם שדה היווצרות שמן במקום
(מיליארד חביות)
עתודות להחלפה
(מיליארד חביות)
הפקה
אלפי חביות ביום
1 שדה אהוואז אסמארי ובנגסטן 65.5 25.5 945
2 שדה גצ'סאראן אסמארי ובנגסטן 52.9 16.2 480
3 שדה מארון אסמארי 46.7 21.9 520
4 שדה נפט אזאדגן בנגסטאן וח'מיי 33.2 5.4 70
5 שדה אע'ג'ארי אסמארי ובנגסטן 30.2 17.4 300
6 שדה נפט רג ספיד אסמארי ובנגסטן 16.5 4.49 180
7 שדה נפט אבתימור בנגסטן 15.2 2.6 60
8 שדה נפט סורושה אסמארי ובנגסטן 14.2 9.1 46
9 שדה נפט כרנג' אסמארי ובנגסטן 11.2 5.7 230
10 שדה נפט ביבי חכימה אסמארי ובנגסטן 7.59 5.6 120

עתודות נפט אסטרטגיותעריכה

 
איראן - תשתית נפט

איראן החלה בשנת 2006 בתוכנית לייצר עתודת נפט אסטרטגית עולמית עם הקמת 15 מיכלי אחסון נפט גולמי בהספק מתוכנן של 10 מיליון חביות (1,600,000 מטר מעוקב). [13] נכון לשנת 2012 איראן מסוגלת לאגור נפט גולמי במפרץ הפרסי למשך 10–12 יום. הנתון אמור להגיע ל 30–40 יום לאחר סיום בניית מתקני האחסון החדשים. [14]

עתודות גזעריכה

חברת הנפט הלאומית האיראנית מחזיקה בערך 1,000 ביליון cubic feet (28,000 קילומטר מעוקב) של מאגרי גז טבעי מוכחים. היא נהנית מעתודות גז השניות בגודלן בעולם אחרי רוסיה. [15]

שדות גז הגדולים של חברת הנפט האיראנית [16]
שם השדה גז במקום Tcf Tcf רזרבה בר השבה
דרום פארס 500 322
צפון פארס [17] 60 47
שדה גז קיש 60 45
שדה גז גולשאן [18] 55 25 - 45
שדה הגז טבנאק 21,2
שדה הגז של קנגן 20,1
שדה הגז של ח'נגירן 16,8
שדה נאר גז 13
שדה גז Aghar 11,6
שדה פרסי 11 - 22

שותפות בשדות גז זריםעריכה

  • איראן מחזיקה ב -50% משדה הגז הימי של ראם בים הצפוני, במיזם משותף עם BP בשווי מיליון דולר ליום במחירי השוק של 15 ביוני 2010.[19]
  • איראן מקיימת שותפות נוספת במיזם משותף של 10% עם BP וחברות נפט זרות אחרות בשדה הגז האזרביג'אני שאה דניז, המייצר 8 מיליארד מ"ק גז לשנה. הישות האיראנית עמה שותפה BP במיזמים אלה היא Naftiran Intertrade, השווייצרית, חברת בת של חברת הנפט הלאומית האיראנית. שאה דניז אינו כפוף לסנקציות של ארצות הברית . [20]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "PIW Ranks The World's Top Oil Companies". Energyintel. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2012. 
  2. ^ 2.0 2.1 "D'Arcy, William Knox (1849–1917)". Darcy William Knox. Australian Dictionary of Biography. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2010. 
  3. ^ 3.0 3.1 The Cambridge History of Iran, Volume 7. Cambridge University Press. p. 665.
  4. ^ Yousof Mazandi, United Press, and Edwin Muller, Government by Assassination (Reader's Digest September 1951).
  5. ^ "Britain Fights Oil Nationalism". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2010. 
  6. ^ "New York Times article, 1953". The New York Times. 20 באוגוסט 1953. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2010. 
  7. ^ Marius Vassiliou, Historical Dictionary of the Petroleum Industry : Volume 3. p. 269.
  8. ^ Lauterpacht, E. International Law Reports. p. 375.
  9. ^ Kinzer, All the Shah's Men, (2003), pp. 195–6.
  10. ^ NIOC Website Brief History of Iran Oil Company
  11. ^ 11.0 11.1 "OPEC Annual Statistical Bulletin 2006". OPEC. אורכב מ-המקור ב-19 April 2012. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2012. 
  12. ^ The 8th IIES International Conference "Energy Security and New Challenges", held in 29–30 November 2003, IRIB Conference Center, Tehran, Iran "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-11 September 2008. בדיקה אחרונה ב-29 במאי 2008. 
  13. ^ "U.S. Energy Information Administration (EIA)". אורכב מ-המקור ב-2 October 2008. בדיקה אחרונה ב-2 באוקטובר 2008. 
  14. ^ "PressTV". presstv.com. בדיקה אחרונה ב-13 בינואר 2018. 
  15. ^ Iran Oil Ministry Annual Bulletin, 5th Edition, pages 190-193 (available in Persian) (كتاب نفت و توسعه). https://web.archive.org/web/20071113105156/http://www.nioc.ir/newnioc/(S(ybwy1lvhxhblir55mu2gcfzx))/publication/naft/naft.aspx. אורכב מ-המקור ב-2007-11-13. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2009.  Missing or empty |title= (עזרה)
  16. ^ Iran Oil Ministry Annual Bulletin, 5th Edition, pages 190-193 (available in Persian) (كتاب نفت و توسعه). https://web.archive.org/web/20071113105156/http://www.nioc.ir/newnioc/(S(ybwy1lvhxhblir55mu2gcfzx))/publication/naft/naft.aspx. אורכב מ-המקור ב-2007-11-13. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2009.  Missing or empty |title= (עזרה) and Iran Energy Balance Sheet (ترازنامه انرژی ایران ) (available in Persian) Published by; Iran’s Energy Ministry, Secretariat of Energy and Electricity,2000 "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-27 December 2008. בדיקה אחרונה ב-16 בינואר 2009. 
  17. ^ "POGC Website". Pogc.ir. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2012. 
  18. ^ "POGC Website". Pogc.ir. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2012. 
  19. ^ Calabresi, Massimo (16 ביוני 2010). "Sleeping with the Enemy: BP's Deals with Iran". TIME. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2012. 
  20. ^ "BP exempted from US ban on Iran oil". PressTV. 23 בינואר 2012. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2012.