פתיחת התפריט הראשי

חבר הוא כינוי תלמודי לאדם שקיבל על עצמו חומרות מסוימות בעיקר בענייני תרומות ומעשרות, וטומאה וטהרה, הנקראות בלשון התלמוד "דברי חברות".

גם אשה יכולה לקבל על עצמה חומרות אלו ולהיקרא "חברה"[1].

את "דברי החברות" יש לקבל בפני שלושה חברים, חוץ מזקן היושב בישיבה[2], ונחלקו אבא שאול וחכמים האם גם תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים[3].

תוכן עניינים

טומאה וטהרהעריכה

המשנה[4] מביאה את רשימת הדברים עליהם צריך להתחייב אדם בדיני טומאה וטהרה כדי להיקרא חבר:

  • אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש - אינו מוכר לו מאכלים לחים או יבשים מכיוון שעם הארץ יטמאם.
  • אינו לוקח ממנו לח - וקונה ממנו רק פירות יבשים שלא הוכשרו לקבל טומאה ובוודאי טהורים.
  • ואינו מתארח אצל עם הארץ - אינו נכנס כלל לבית של עם הארץ כדי שלא יטמא.
  • ולא מארחו אצלו בכסותו - וכשמארח עם הארץ בביתו, לא נותן לו להכניס לשם את בגדיו הנחשבים לטמאים.

תרומות ומעשרותעריכה

המקבל עליו דברי חברות נחשב גם לנאמן על המעשרות, ועליו להקפיד על:

  • עישור כל הפירות שקונה מעם הארץ.
  • עישור פירות שדותיו שהוא מוכר לאחרים.
  • עישור פירות שהוא קונה מאחרים אפילו כאשר בכוונתו למכרן.
  • שלא לאכול כלל אצל אנשים שאינם חברים.

דינים ומושגים נוספיםעריכה

  • אשת חבר כחבר - אשתו של החבר, שווה בדיניה לחבר עצמו, ונאמנת על כל מה שהחבר נאמן ואף זוכה לכבוד, כמו קימה והידור וכו' כעומדת במקום בעלה.
  • חבר אין צריך התראה - אדם העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים כי הדבר אסור, ועליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני, אך אדם שקיבל על עצמו דברי חברות, נענש על פי עדים גם ללא שנתקיימה בו התראה.
  • חברותא - לימוד התורה עם חבר.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.