חבר (הלכה)

חבר הוא כינוי תלמודי לאדם שקיבל על עצמו חומרות מסוימות בעיקר בענייני תרומות ומעשרות, וטומאה וטהרה, הנקראות בלשון התלמוד "דברי חברות".

גם אשה יכולה לקבל על עצמה חומרות אלו ולהיקרא "חברה"[1].

את "דברי החברות" יש לקבל בפני שלושה חברים, חוץ מזקן היושב בישיבה[2], ונחלקו אבא שאול וחכמים האם גם תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים[3].

טומאה וטהרהעריכה

המשנה[4] מביאה את רשימת הדברים עליהם צריך להתחייב אדם בדיני טומאה וטהרה כדי להיקרא חבר:

  • אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש - אינו מוכר לו מאכלים לחים או יבשים מכיוון שעם הארץ יטמאם.
  • אינו לוקח ממנו לח - וקונה ממנו רק פירות יבשים שלא הוכשרו לקבל טומאה ובוודאי טהורים.
  • ואינו מתארח אצל עם הארץ - אינו נכנס כלל לבית של עם הארץ כדי שלא יטמא.
  • ולא מארחו אצלו בכסותו - וכשמארח עם הארץ בביתו, לא נותן לו להכניס לשם את בגדיו הנחשבים לטמאים.
  • אוכל חולין בטהרה - מתייחס לפירות חולין כאל אוכל קדוש, שאסור לטמאו ואסור לאכלו בטומאה

תרומות ומעשרותעריכה

המקבל עליו דברי חברות נחשב גם לנאמן על המעשרות, ועליו להקפיד על:

  • עישור כל הפירות שקונה מעם הארץ.
  • עישור פירות שדותיו שהוא מוכר לאחרים.
  • עישור פירות שהוא קונה מאחרים אפילו כאשר בכוונתו למכרן.
  • שלא לאכול כלל אצל אנשים שאינם חברים.

דינים ומושגים נוספיםעריכה

  • אשת חבר כחבר[5] – אשתו של החבר, שווה בדיניה לחבר עצמו, ונאמנת על כל מה שהחבר נאמן ואף זוכה לכבוד, כמו קימה והידור וכו' כעומדת במקום בעלה.
  • חבר אין צריך התראה[6] – אדם העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים כי הדבר אסור, ועליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני, אך אדם שקיבל על עצמו דברי חברות, נענש על פי עדים גם ללא שנתקיימה בו התראה.
  • חברותאלימוד התורה עם חבר.
  • ירושלים עושה כל ישראל חברים[7] – בירושלים בימי העלייה לרגל הועלו כל הבאים בשערי העיר למעמד של חברים, וכך הופקעה טומאתם של עמי הארץ ששהו בירושלים בימי הרגל.[8] המטרה הייתה לאפשר לכל העם לעלות לרגל, להשתתף בטקסי החגים ולמנוע חציצה בין חברים ופרושים לאנשים שאינם מקפידים על ענייני טהרה כמוהם.[9]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ח', עמוד ב'
  2. ^ הגדרה תלמודית לתלמיד חכם המלמד תלמידים בישיבה, הראשון שנקרא כך היה אברהם אבינו בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל', עמוד ב'
  4. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ב', משנה ג'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'
  7. ^ דברי רבי יהושע בן לוי בתלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג', הלכה ו'; ראו גם תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ו, עמוד א' ומקורות אחרים בדברי חז"ל
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"א, עמוד ב' (ובדומה תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ו, עמוד א'): "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן"
  9. ^ אהרן אופנהיימר, "חבורות שהיו בירושלים", בתוך: אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט, ירושלים: הוצאת יד בן צבי ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, תשמ"א, ISBN 965-217-000-3, עמ' 178–179

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.