פתיחת התפריט הראשי

חדר אוכל (קיבוץ)

חברי פלגות הלילה אוכלים בחדר האוכל של קיבוץ עין חרוד, 1938
חדר אוכל ערוך ומקושט בראש השנה לאורחים הרבים המגיעים לחוג בקיבוץ אילות (2005)
חנוכת חדר האוכל החדש בגן שמואל (1980)
פנים חדר האוכל בקיבוץ מזרע (2010)
חזית מבנה חדר האוכל שהוקם בגבעת השלושה הישנה, ונחנך בשנת 1939 (אדריכלו של המבנה בסגנון המינימליזם המודרני הוא אריה שרון)
חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק, תוכנן על ידי האדריכל מוניו גיתאי-ויינרויב, כמבנה באוהאוס
חדר האוכל בקיבוץ כפר בלום, תוכנן על ידי האדריכל פרדי כהנא
חדר האוכל בקיבוץ גלעד, 2018

חדר אוכל בקיבוץ הוא חדר אוכל מרכזי ושיתופי שבו ניהלה החברה הקיבוצית את חייה החברתיים והתרבותיים. במרבית בתי החברים לא היה מטבח, והאוכל הוגש והוכן בחדר אוכל משותף על ידי חברי הקיבוץ שעבדו בו בתורנות. מרבית חדרי האוכל עוצבו במינימליזם מודרני, כשאת קירותיו קישטו יצירות של אמני הקיבוץ, וביציאה ממנו נפרשו מדשאות.

היסטוריהעריכה

ראשית המאה ה-20עריכה

חדרי האוכל בקיבוץ החלו כמטבחי פועלים שהנהיגו אנשי העלייה השנייה במושבות. הפועלים, שנאלצו לרכוש את מרבית מזונם, התארגנו בקבוצות ויצרו מטבח משותף. הם ביקשו וקיבלו מהמוסדות הציוניים מענק לקניית סירים וכירות, ומינו את אחד מחברי הקבוצה להכין את האוכל. המטבחים פעלו גם בערים ובחוות הציוניות כדוגמת כנרת ובן שמן ואצל קבוצות פועלים ניידות ברחבי הארץ.

מחסור במזון היה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שבה נדדו הקבוצות. צבאות טורקיה וגרמניה החרימו מזונות, וארבה תקף את הגידולים בארץ ישראל. בנוסף, נפסק ייצוא של פירות מהארץ, חלק מהאוכלוסייה הוגלתה וגדל הצורך בתמיכה הדדית. בעקבות המצב יזם ארגון שכלל את מושבות הגליל והקבוצות חברת מניות לשיווק הוגן של חיטה.

עם סיום המלחמה פנו המוסדות המיישבים יק"א, פיק"א והמשרד הארץ ישראלי לארגון מחדש של ההתיישבות יחד עם מפלגות הפועלים. רק שש עשרה שנים לאחר שנוסדה דגניה הוקם בה חדר אוכל תכליתי ראשון.

חדרי האוכל הראשונים היו לרוב צריפים ארעיים, שבהם אכלו לעיתים בכלים שבורים, תוך צפיפות ובעיות תברואה. רהיטי החדר היו לעיתים שולחנות ארוכים המיועדים ל-8-10 סועדים וספסלי עץ ארוכים משני הצדדים. חלק מחדרי האוכל כללו תפריט דל, ובשל כך ארגנו מטבח ילדים נפרד, עם אוכל מזין יותר. בכמה כניסות לחדר האוכל הוצב פעמון, שבאמצעותו נקראו החברים להתכנסויות חירום ולחגים, וכן לאסיפות ולהשכמה לעבודה.

חדרי האוכל שימשו מקום התכנסות מרכזי, שבו התנהלו האסיפות והפעילות התרבותית כגון: ערבי שירה וריקודי עם. נהגו להגיע אליו אורחים ותיירים, קרובי משפחה וחברי התנועה, ומנהיגים נשאו בו דברים.

במרכזי השולחנות הייתה קערה שזכתה לכינוי "כולבויניק", ולתוכה הוכנסו קליפות ושאריות מזון מהארוחה.

גודלו של חדר האוכל נקבע על פי קנה מידה של ליל הסדר וחגים, שבהם אי אפשר היה לערוך אותו במשמרות, וכל חברי הקיבוץ והאורחים היו מסובים סביב השולחנות יחד.

מסוף שנות ה-20 עד שנות ה-80עריכה

החל מסוף שנות ה-20 החלו להיבנות חדרי אוכל שתוכננו למטרה זו, חלקם על ידי אדריכלים. חדר האוכל הקיבוצי הראשון שתוכנן ככזה, נחנך בגניגר ב-1928 ותוכנן על ידי ריכרד קאופמן.[1] קיבוצי חומה ומגדל והחיילים המשוחררים ממלחמת העולם השנייה וממלחמת העצמאות, ביססו את מבני חדר האוכל שלהם על המבנים בקיבוצים הוותיקים. את הציוד השיגו ממקומות שונים; כך, בכפר גלעדי הגיעו אביזרי המטבח עבור חדר האוכל ממטבחה של אנייה שהושבתה.

לאחר מלחמת העצמאות, תעשיית הבטון התקשתה לעמוד בקצב העלייה לארץ. בקיבוצים השתמשו בחדרי אוכל שעשויים מצריפי עץ גדולים ונקראו "צריפים שוודים". מרביתם היו צריפים מגרמניה או משוודיה מתקופת שיקומה של גרמניה בתום מלחמת העולם.

במהלך שנות ה-50 נהגו לקשור את הסכינים לשולחן בשרשרת, היות שהיה מחסור גדול בכלי שולחן, ובכל שולחן היה סכין או שניים עבור שישה או שמונה סועדים. בתקופת הצנע, אכלו חברי הקיבוץ בעיקר מתוצרתם והמיכון במטבח השתכלל, אך נוצרו מתחים בשל דלות האוכל.

בהמשך החלה להתפתח ארוחה מחוץ לחדר האוכל בשעות אחר הצהריים. ארוחות ארבע שנאכלו במסגרת המשפחה סימנו את המעבר לתרבות משפחתית.

בשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 החל להתפתח דור חדש של חדרי אוכל. בחלקם הפסיקו לאכול במשמרות, וההגעה לחדרי האוכל הייתה בשעות שונות. החל גם שירות עצמי, ולא מילאו את השולחנות. ספסלי העץ והשולחנות הארוכים הוחלפו בכיסאות ושולחנות ריבועיים ועגולים. כל אחד החליט היכן הוא רוצה לשבת וכך החלו החברים לשבת במקומות קבועים, בצהריים לפי מוצא או ענף מקצוע, ובערב עם המשפחות. האוכל נעשה מגוון ועשיר. במהלך תקופה זו בוטלו מטבחי הילדים, היות שצומצם הפער בין טיב האוכל של המבוגרים והילדים. כמו כן, ניכרה לאיטה השפעתם של המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית והמעבר לבניית בתים עם מטבחים, על מקומו של חדר האוכל.

לאחר ההפרטה בקיבוציםעריכה

מאמצע שנות ה-80 פקד את הקיבוצים משבר, הפסיקו להיבנות חדרי אוכל חדשים ועם תהליך הפרטת השירותים בקיבוצים נסגרו חדרי האוכל ברבים מהם. יש שהסבו את חדר האוכל למסעדה הפתוחה לציבור הרחב.

באמנותעריכה

הצייר אהרן גלעדי, ממייסדי קיבוץ אפיקים, הרבה לצייר נושאים מהחיים הקיבוציים, ובהם חדר האוכל.

בשנת 2009 חזרה מיכל שכנאי-יעקבי, שעזבה את קיבוץ יפעת, לחדר האוכל הנטוש של הקיבוץ כדי להציג בו תערוכה בשם: "חדר האוכל כמשל", בהשתתפות 40 אמנים. בתערוכה הוצגו תצלומים עדכניים של חדרי אוכל בקיבוצים במצבם הנוכחי: חלקם פשטו צורה ומשמשים למטרות שונות, וחלקם נטושים לחלוטין. בראיון לעיתון "הארץ" אמרה האמנית:

"חדר האוכל הוא מקום טעון מאוד לחברי קיבוץ ובוודאי לעוזבי קיבוץ. הוא מעורר הרבה רגשות לכאן ולכאן, ולא קל להיכנס אליו. יש כאלה שעצובים לראות אותו סגור, שהוא מאוד חסר להם, ולאחרים זה מקום די טראומטי. אני הייתי מאלה, אך בעבודה על התערוכה הוצפתי בהרבה זיכרונות מהחגים והביחד ברגע שהקיבוץ משנה את הייעוד שלו והוא כבר לא קיבוץ, חדרי האוכל הגדולים והמרכזיים, שכל חיי הקהילה התרכזו סביבם, מאבדים את התפקיד שלהם. מכל קהילה מופרטת נדרשת המון חשיבה איך להשתמש במבנה הזה כדי שלא יעמוד ריק ונטוש כמו פיל לבן במרכז הקיבוץ. שישרת את הקהילה ולא יפריע לחיים השוטפים".[2]

אדריכלים בולטים בתכנון חדרי אוכל קיבוצייםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Nir Avieli, 'The collective and the individual in contemporary kibbutz dining rooms,' Hagar (Studies in Culture, Polity and Identities) 10,2 (2012), 107-137.
  • Grossman, R. (2003). 'Tourism and the Construction of Community Boundaries on a Kibbutz'. Journal of Rural Cooperation. 31/1:5-23.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חדר אוכל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיכאל יעקובסון, גניגר: משמרים את חדר האוכל הקיבוצי הראשון, באתר mynet‏ קיבוץ, 1 בפברואר 2012
  2. ^ דפנה ארד, חוזרים לסיפורי חדר האוכל הנוסטלגיים מימי פריחת הקיבוצים , באתר הארץ, 13 בספטמבר 2012