פתיחת התפריט הראשי

חוגלת סלעים

עוף ממשפחת הפסיוניים

תיאור המין ובית גידולועריכה

אורך החוגלה 32-35 סנטימטר ומשקלה כ-500 גרם, דומה בגודלה ליונה, אך נראית שמנה ממנה בשל היחס השונה בין הגוף והזנב. צבע גבה אפור-תכול, מגוון בחום. צבע הבטן חום-אדמדם. על כנפיה קווים שחורים, וגרונה מעוטר בכתם דמוי סינר בצבע לבן-קרם, מוקף במסגרת שחורה. המקור והרגליים אדומים.

החוגלה שוכנת בנופים פתוחים, בעיקר במקומות הרריים וסלעיים. היא שוהה רוב הזמן על הקרקע, ועפה רק כשנשקפת לה סכנה. מזונה בא בעיקר מן הצומח - זרעים, פירות ועלים, אך גם מן החי - חרקים, תולעים וכיוצא בזה.

קן החוגלה הוא גומה מרופדת בעלים על הקרקע. החוגלה מטילה 6-15 ביצים בכל הטלה, והדגירה עליהן נמשכת כ־24 ימים. יש מקרים שבהם הנקבה מטילה שתי הטלות בזו אחר זו, על הראשונה דוגר הזכר, ועל השנייה היא דוגרת בעצמה. כל אחד מבני הזוג דוגר ומגדל את האפרוחים בנפרד. האפרוחים נשארים עם ההורים עד האביב הבא.

תפוצהעריכה

חוגלת הסלעים נפוצה ברחבי אסיה, ממערב הודו ופקיסטן במזרח ועד המזרח התיכון, כולל טורקיה, במערב. חוקרים תיארו 14 תת מינים שלה, הנבדלים בצבעי הנוצות ובמספר מאפיינים מורפולוגיים נוספים. בארץ ישראל זוהו שני תת-מינים. האחד, Alectoris chukar cypriotes נפוץ באזור הים תיכוני בצפון הארץ ובמרכזה, והשני, Alectoris chukar sinaica (המכונה גם "חוגלת סיני"), באזורים המדבריים בנגב, בדרום בקעת הירדן ובערבה.[2]

בשל היותה עוף הציד העיקרי בישראל, ניצודו בעבר חוגלות בכמויות גדולות והדבר הביא לצמצום ניכר באוכלוסייתן, לכן נאסר ציד החוגלות מאז שנת 2000.[3]

החוגלה בתרבותעריכה

על שם החוגלה קרויה אחת מבנות צלפחד בתנ"ך (במדבר כ"ו ל"ג ועוד)[דרוש מקור], וכן היישוב בית חגלה הנזכר בגבול נחלות שבטי יהודה (יהושע ט"ו ו') ובנימין (שם, י"ח י"ט)[דרוש מקור]. שם המקום השתמר בשם המנזר דיר חג'לה ועין חג'לה שלידו, מדרום-מזרח ליריחו.

חוגלת הסלעים היא הציפור הלאומית של עיראק ופקיסטן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה