פתיחת התפריט הראשי

חוה נובק

עיתונאית, סופרת, מחזאית, עורכת ומבקרת תיאטרון רומנייה-ישראלית

חוה נוֹבַקרומנית: Eva Novak;‏ 6 בינואר 19273 בדצמבר[1] 1987) הייתה עיתונאית, סופרת, מחזאית, עורכת ומבקרת תיאטרון רומנייה-ישראלית, מבקרת ועורכת המדור לתיאטרון ב"דבר" בשנות ה-60 וה-70.

חוה נובק
חוה נובק, דבר 1978
חוה נובק, דבר 1978
לידה 6 בינואר 1927
אוראדיה, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בדצמבר 1987 (בגיל 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אווה רוֹזנֶר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בשנותיה האחרונות הייתה פסלת קרמיקה.

ביוגרפיהעריכה

חוה נובק נולדה בינואר 1927 באוראדיה שבטרנסילבניה, רומניה בשם אווה רוֹזנֶר, בתם של רגינה לבית קוּן וזיגמונד (סיגיסמונד) רוזנר. בבגרותה התיישבה בבירה בוקרשט. בשנת 1946 החלה להשתתף בעיתונים וכתבי עת ברומניה ולשלוח ידה בתרגום ספרותי. מ-1948 ועד עזיבתה את רומניה ב-1959 עבדה כעיתונאית, עורכת, מבקרת וסופרת במספר עיתונים ברומניה. ב-21 במרץ 1953 נישאה לקורנליוס (נלו) נובק (בארץ נודע בשם דן זכריה), עיתונאי, עורך, סופר ומחזאי יליד בוקרשט.

בשנת 1959 עלתה לישראל עם בן-זוגה. לאחר עלייתה החלה לפרסם בעברית ב"אומר" (העיתון המנוקד לעולים חדשים שהוציאה ההסתדרות). בשנת 1960 החלה לעבוד בעיתון האם שלו, "דבר", ככתבת לענייני תרבות. כעבור מספר שנים התמנתה למבקרת התיאטרון של העיתון. בנוסף ביקרה גם קולנוע ומופעים אמנותיים אחרים, וכן ערכה את מדור התיאטרון והקולנוע "כוכבים ולילות". כתבה וערכה ב"דבר" לאורך שנות ה-60 וה-70.

בבוקרשט הייתה חברת האיגוד המקצועי של אמנים, עיתונאים וסופרים, איגוד העיתונאים של רומניה ואיגוד הסופרים של רומניה. בארץ הייתה חברת אגודת העיתונאים מ-1963. כלת פרס דישוֹן לעיתונאות מטעם אגודת העיתונאים הארצית (1961). לדברי חוקר תולדות התיאטרון הישראלי שמעון לב-ארי, נובק "הייתה בקיאה בספרות הדרמה העולמית, הקלאסית והמודרנית, וכמבקרת תיאטרון הצטיינה בהגינות ובשיקול דעת".[2]

חיברה מחזות קצרים וסיפורים קצרים, ותרגמה מחזות אחדים. כתבה עם בן-זוגה את המחזמר "חי, חי וקיים, או: סיוט ליל חמסין", שתורגם לעברית על ידי אוריאל אופק (1965). ערכה עם דקלה גולומב את הקובץ מפרי עטו "שני מחזות מיסוגיניים" (1967).

בשנות חייה האחרונות, החל באוקטובר 1977, עסקה בפיסול בקרמיקה. בהיותה נערה צעירה עסקה בקרמיקה (אחותה, שהיגרה לקנדה, הייתה קרמיקאית מקצועית). בבגרותה החל העיסוק בקרמיקה כתחביב: היא ביקשה ליצור כלים יפים עבור אוסף הקקטוסים שלה ושל בן-זוגה, שכן העציצים הרגילים לא נראו לה אסתטיים דיים. את ההדרכה הראשונית סיפקה לה ידידתה הקרמיקאית ג'ניה ברגר, ובעלה יהודה גבאי סיפק את מלאי החומר הראשון. תוך כדי העבודה הפכו כלי הקיבול לפסלים, כשהקקטוסים מהווים חלק מהקומפוזיציה. לאור זאת, החלה לבחור קקטוסים שיתאימו ליצירות, מהמשתלה של יהודה גלעדי ברמת השרון. כשראתה את היצירות הגמורות ידידתה הסופרת והמשוררת אנדה עמיר, מייסדת ומנהלת בית מניה ביאליק לנשים יוצרות שליד בית ביאליק, החליטה להציגן. בתערוכה, שנפתחה באוגוסט 1978, הוצגו 40 יצירות, תוצר של עשרה חודשי עבודה – פסלים ותבליטים המכילים יסודות של קקטוסים. לאחר מכן הוסיפה נובק להציג את עבודותיה בתערוכות.

בחודש דצמבר 1978 התאלמנה מבעלה. לבני הזוג לא היו ילדים. חוה נובק נפטרה ערירית בתל אביב לאחר מחלה ממושכת בדצמבר 1987, סמוך למלאת לה 61. נקברה בבית העלמין הדרום.[1]

פרסומיהעריכה

  • חוה נובק ודן זכריה, חי, חי וקיים, או סיוט ליל חמסין: מחזמר בשלוש מערכות; תרגם לעברית: אוריאל אופק, [ח"מ]: [חמו"ל], 1965.[2]

בעריכתהעריכה

  • דן זכריה, שני מחזות מיסוגיניים: מה אתה יודע על ניוחין?; ו... מֹח הזהב; הביאו לדפוס: חוה נובק ודקלה גולומב, תל אביב : "אדם וחוה" (דפוס דבר), 1967.

תערוכותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • 'Novak, Eva,' in: Who's Who in World Jewry, 1972, p. 660.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 חוה נובק באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ 2.0 2.1 חוה נובק, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
  3. ^ זאב רב-נוף, חוה נובק: קקטוס בראש פתוח, דבר, 18 באוגוסט 1978; נפתחה תערוכת "קרמיקקטוס", דבר, 28 באוגוסט 1978.
  4. ^ יהודית דגן, ההונגרים דוקרים "בקריקקטוס", דבר, 9 במאי 1979; ציונה תג'ר, יוסל ברגנר וטובה ברלינסקי בת"א, מעריב, טור 2, 24 במאי 1979; תל-אביב: הוארכה תערוכת "קריקטוס", דבר, 29 במאי 1979.
  5. ^ משה בן-שאול, תערוכות חדשות, מעריב, טור 1, 4 בספטמבר 1980.
  6. ^ גנרל ג'וקוף בתערוכה, מעריב, טורים 3–4, 10 באוקטובר 1984.