חולדה מצויה

מין של חולדה הנפוץ בכל העולם

חולדה מצויה או גם חולדת עֲלִיּוֹת[2] או חולדת הבתים[3] (שם מדעי: Rattus rattus) היא מין נפוץ בסוג חולדה. זאת החולדה השנייה בתפוצתה לאחר חולדת החוף. מוצאה באסיה הטרופית, משם היא התפשטה למזרח הקרוב בתקופה הרומאית, ולאחר מכן לאירופה במאה הראשונה ומשם התפשטה עם האירופאים סביב העולם.

קריאת טבלת מיוןחולדה מצויה
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכרסמים
תת־סדרה: דמויי עכבר
משפחה: עכבריים
סוג: חולדה
מין: חולדה מצויה
שם מדעי
Rattus rattus
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
השוואה בין חולדה מצויה (למעלה) לבין חולדת חוף (למטה)

מאפיינים

עריכה

החולדה המצויה היא פעילת לילה, חברותית, וחיה בלהקות גדולות וטריטוריאליות המכילות זכר שליט, זכרים נוספים ונקבות. החולדות מסמנות את הטריטוריה באמצעות חומר המופרש מבלוטות הנמצאות בבטן ובלחיי החולדה. ניתן לזהות סימונים אלו לפי צבעם, אשר כהה יותר מהסביבה.

החולדה המצויה אינטליגנטית ביותר ולומדת מניסיונה ומניסיון חולדות אחרות. היא מרבה לקפוץ ולטפס. החולדה המצויה בונה בדרך כלל קינים במקומות גבוהים. בבנינים החולדה המצויה חיה בדרך כלל בקומות הגבוהות.

החולדה המצויה מתנהגת בתוקפנות כאשר היא נלקחת מהטבע בידי בני אדם, אך כאשר בני אדם מטפלים בה כגורה ללא אימה, החולדה לא מתנהגת בתוקפנות כלפי בני האדם ואף יכולה להיות חיית מחמד רגועה ושלווה.

חולדות מצויות נחשבות אוכלות כל, וניזונות ממגוון מזונות בהם זרעים, פירות, עלים, גבעולים, פטריות, חסרי חוליות ובעלי חוליות. הן ניזונות גם מציפורים וחרקים. ביום ממוצע הן ניזונות מכ-15 גרם ושותות כ-15 מיליליטרים מים.

החולדה המצויה היא סתגלנית ומשגשגת בערים ובמשכנות האדם. מאחר שהיא נושאת מחלות רבות, בהן מחלות מידבקות, היא נחשבת למזיק לאדם שפגיעתו גדולה ורעה.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא חולדה מצויה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ חולדה מצויה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ חולדה מצויה/חולדת עליות במילון בעלי חיים א"י (תשכ"ג), 1963, באתר האקדמיה ללשון העברית
  3. ^ האנציקלופדיה העברית כרך י"ז עמוד 441