חומרא דאתי לידי קולא

חומרא דאתי לידי קולא (חומרה המביאה לידי הקלה) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי שמשמעותו היא שהקפדה מוגברת בנושא אחד מביאה לידי הקפדה פחותה בנושא אחר.

השימוש בביטוי מגיע על מנת להטיל קושיא על העמדה המחמירה.

בתלמוד הבבליעריכה

בתלמוד הבבלי הביטוי נזכר בארבעה מקורות שונים.

במסכת יבמות[1] הביטוי מופיע פעמיים בדיון לגבי ספקות בקידושין וגירושין:

  • בספק קידושין: אח אחד נשא אישה, אח שני קידש בקידושי ספק את אחת מקרובותיה של האישה הראשונה, ולאחר מכן האח הראשון (בעלה של האישה הראשונה) מת ללא בנים. במשנה הוכרע שבמצב כזה צריכה להתקיים חליצה ולא ייבום. בגמרא אביי מעלה את השאלה מדוע האישה צריכה לעבור חליצה? הרי לפני שהתרחשו קידושי הספק הייתה לה חזקה - שבמקרה שבעלה ימות, היא תוכל להתייבם, ואיך ספק הקידושין יבטל את החזקה? התירוץ שמסביר את הדרישה של המשנה לקיום חליצה הוא שבכל אפשרות אחרת סביר שאחד מהמעורבים בסיפור יגיע לידי איסור.

במסכת בבא קמא[2] נחלקו לגבי טומאת יולדת ופסילת טהרות, במקרה של הפלת עובר שהתחילה ביום אחד והסתיימה ביום הבא, מאיזה יום צריך להתחיל לספור את ימי טומאת הלידה. הדעה המחמירה הייתה שיש לספור מהיום הראשון, ולכן אם האישה נגעה בטהרות לאחר התחלת ההפלה הן נטמאו[3]. השימוש בביטוי מציג שגישה מחמירה כזו מביאה לידי הקלה בטומאת הלידה, מפני שהטומאה תסתיים יום קודם.

במסכת נידה[4] נזכר שבני רבי חייא סיפרו לאביהם שהם פסקו לאישה שהפילה עובר שפניו 'טוחות' (שטוחות) שהיא טמאה בטומאת לידה. רבי חייא השיב להם שהם צריכים לתקן את טעותם ולטהר את אותה אישה מטומאת לידה. טענתו של רבי חייא היא שהחומרא שבניו הטילו על האישה מביאה גם לידי קולא - מפני שדם שיצא מהאישה לאחר ימי טומאת הלידה ייחשב לדם טוהר, ולא לדם נידה או זבה.

הערות שולייםעריכה