פתיחת התפריט הראשי

חומש (יהדות)

ספר

חוּמָש הוא כינוי שהיה מקובל בימי הביניים למגילה או ספר שנכתב בה רק ספר אחד מחמשת הספרים המכילים את כל נוסח התורה, בשונה מספר תורה בה הובא הטקסט של כל חמשת הספרים. חומשים אלו נועדו לצורך לימוד התורה, וקדושתם ההלכתית הייתה פחותה מקדושת ספר תורה.

בעת החדשה עם התפתחות הדפוס. נהוג אצל יהודי מזרח-אירופה, לכנות בשם "חומש" את כל הספרים המודפסים המכילים את טקסט המקרא, במקרה שהודפסו בכרכים נפרדים, אך אם הודפסו יחד - אז נהוג לכנותם בשם חמשה חומשי תורה. לעיתים השתמשו במילה "חומש" כמקבילה למילה "תורה" כדי להבדילה ממשמעותה המופשטת של המילה "תורה" - מכלול ספרי הלימוד היהודיים.

מקור המילהעריכה

נוסח התורה מורכב מחמשה ספרים. בספרות התנאית מובאות שמותם של ארבעה מתוך החמשה: ספר אברהם יצחק יעקב, או בשמו האחר ספר הישר[1]; תורת כהנים; חומש הפקודים; משנה תורה. אצל אמוראי ארץ ישראל הם כונו לפי המילה הפותחת: ספר בראשית; ספר שמות; ספר ויקרא; ספר במדבר; ספר דברים.

בתקופת התלמוד, החלו לכנות את הספרים בשם "חומשים" כדי להבדילם מהכינוי "ספר" שניתן לספר התורה בשלמותו[2].

החומש בהלכהעריכה

לפי ההלכה, אין לחומש קדושה כמו לספר תורה ולכן אין להניח חומש מעל ספר תורה. ובכל זאת קדושתו חמורה משאר ספרים.

בני עיר שאין להם ספר תורה, חייבים לשמוע את קריאת התורה מתוך חומש בלא ברכה, כדי שלא תשתכח אצלם חובת הקריאה.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה