פתיחת התפריט הראשי

חוקת גרמניה

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

חוק היסוד לרפובליקה הפדרלית של גרמניהגרמנית: Grundgesetz für die Bundesrepublik Deutschland) - חוקת גרמניה, הוא המסמך המשפטי המחייב והגבוה ביותר בחוק של גרמניה. החוקה מסדירה את היותה של גרמניה רפובליקה פדרלית חוקתית בעלת 16 יחידות מדיניות בעלות אוטונומיה מוגבלת - מדינות גרמניה. בנוסף, היא מכילה רשימה נרחבת של זכויות הפרט, אותן החוקה מעגנת.

החוקה אושרה רשמית ב-8 במאי 1949, ונכנסה לתוקפה ב-23 במאי אותה השנה. החוקה מבוססת על חוקתה של מערב גרמניה, ועם איחוד גרמניה בראשית שנות התשעים גם חלקה המזרחי של גרמניה הוכפף לה. עם האיחוד בוצעו בה מעט תיקונים קלים.

החוקה שמה דגש על חירות הפרט בקטלוג נרחב של זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות הפדרליות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבחינות רבות, החוק הבסיסי מ-1949 הוא מענה לפגמים שנתפסו בחוקת ויימאר מ-1919 שייתכן ונתנו את חלקם להתדרדרות הרפובליקה ועלייתה המאוחרת יותר של המפלגה הנאצית בשנת 1933.

היסטוריהעריכה

חוקת ממלכת בוואריהעריכה

בשנת 1818 נכתבה בבוואריה חוקה מודרנית יחסית לממלכות גרמניה האחרות, אשר יצרה פרלמנט המבוסס  על שני בתים: הבית העליון שישבו בו חברי האצולה ובעלי הקרקעות; והבית התחתון שישבו בו נציגי הציבור מהדרגות הנמוכות יותר.

חוקת הקונפדרציה הגרמניתעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – אביב העמים, מהפכות 1848

בין השנים 1848 ו-1849 פרצה סדרת מהפכות לאומיות בגרמניה כביטוי מקומי של "אביב העמים" שהתחולל באותה תקופה באירופה כולה. המהומות שפרצו בברלין בשנת 1848, אשר תבעו כינון של מדינת לאום גרמנית בנוסף לרפורמות ליברליות שונות, אילצו את המלך הפרוסי פרידריך וילהלם הרביעי להבטיח מונרכיה חוקתית.

ב-18 במאי 1848 התכנסה בפרנקפורט האספה הלאומית הראשונה, שמטרתה הייתה ליצור מדינה לאומית גרמנית. זו הייתה האספה הלאומית של פרנקפורט. האספה הראשונה אשר נבחרה בבחירות בכל שטח גרמניה, בתקופה שבה הייתה עדיין מחולקת לנסיכויות רבות. האספה שירתה בתפקידה ברשות מחוקקת מה-18 במאי 1848 ועד ה-31 במאי 1849 והתכנסה בכנסיית פאולסקירכה שבפרנקפורט. כינוס האספה היה אחת התביעות של המהפכנים במהפכת מרץ במדינות הקונפדרציה הגרמנית.

באמצעות דיונים סוערים וממושכים הצליחה האספה לחוקק את חוקת פאולסקירכה, אשר הכריזה על כינון קיסרות גרמנית מאוחדת, שמדינות גרמניה השונות יהיו כפופות אליה. כשפורסמה החוקה סירב המלך פרידריך וילהלם ליטול את כתר המדינה הגרמנית המאוחדת ולבסוף גרמניה אוחדה רק בשל הלחץ שהפעילו מנהיגיה הצבאיים של פרוסיה.

חוקה זו הגשימה את דרישות התנועות ליברליות והלאומיות אשר עמדו כאופוזיציה לשיטתו של מטרניך. החוקה פירטה זכויות אדם רבות, וקבעה את צורת המשטר על-פי עקרונות הדמוקרטיה הפרלמנטרית, במשולב עם מונרכיה חוקתית העוברת בירושה.

החוקה הצפון גרמניתעריכה

עוד בשנת 1866 חיבר ביסמרק את החוקה הצפון גרמנית בעקבות המלחמה האוסטרו-פרוסית ויצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, מתוך כוונה כי זו תהיה חוקת האימפריה הגרמנית של 1871, אם כי בתיקונים קלים.

חוקה זו העניקה לקאנצלר החדש אוטו פון ביסמרק סמכויות רבות, שכן היא הפכה אותו ל"אחראי" אך לא חייבה אותו לתת דין וחשבון בפני הבונדסטאג, והעבירה לידיו את הסמכויות על התקציב הצבאי (לאחר המשבר החוקתי אליו נקלע וילהלם הראשון בשנת 1862).

גרמניה, יחד עם המשטרים האוטוריטריים באיטליה ובאימפריה היפנית, כללה מספר יסודות דמוקרטיים, ובמיוחד הרייכסטאגפרלמנט בעל סמכויות מצומצמות. החקיקה דרשה את אישור ה"רייכסטראט", המועצה  של נציגי הנסיכויות, שבה נהנתה פרוסיה מרוב ברור. עיקר ההשפעה הפרוסית, עם זאת, נבע מעובדת שליטתה בגופי הסמכות המבצעת בגרמניה: ה"קייזר" והקאנצלר הקיסרי שמונה על-ידו – אוטו פון ביסמרק. בעוד שיתר הנסיכויות הורשו  לנהל ממשלות משל עצמן, כל כוחות הצבא היו בסמכותה של הממשלה הקיסרית, או למעשה, פרוסיה. הגם שנותרה אוטוריטרית בהיבטים רבים, התירה האימפריה את קיומן של מפלגות.

חוקת רפובליקת ויימארעריכה

ממשלת רפובליקת ויימאר אימצה את הנוסח של פרופסור הוגו פרויס, והחוקה נחתמה והתקבלה ב-11 באוגוסט 1919.

החוקה קבעה כי המדינה היא רפובליקה, וכי הסמכות הפוליטית נובעת מהעם. לחוקה היו שתי מגמות: להינתק מהרוח הפרוסית המיליטריסטית ולשמור על אחדות גרמניה כיחידה מדינית ולא כאוסף של ממשלות מקומיות, בלי לבטל את המבנה הפדרלי של גרמניה. במסגרת המגמה זו הוכרזו בחוקה עקרונות ליברליים, כדוגמת, שוויון בפני החוק, שמירת חירות הפרטחופש הדיבור וכיוצא בזה.

חוקת ויימאר, נחשבת כאחת ההצהרות הנעלות ביותר בדבר זכויות האדם וחירויותיו. אלא שהיה פער גדול בינה לבין המציאות העגומה בפועל, כפי ששררה בהמשך במהלך שנות קיומה של הרפובליקה. במסגרת המגמה השנייה נשמר המבנה הפדרלי של גרמניה - 18 מדינות שהן עצמן רפובליקות. לממשלה המרכזית בברלין ישנן סמכויות נרחבות. המשטר הוא פרלמנטרי: ברייכסטאג, שנבחר בבחירות כלליות ויחסיות, יושבים נציגי המפלגות וברייכסראט יושבים נציגי המדינות.

הנשיא נבחר על ידי העם לשבע שנים ויכול להוציא צווי חירום כאשר הממשל הפרלמנטרי אינו מתפקד. סעיף 48 בחוקה הגרמנית נתן בידי הנשיא את הכוח להכריז מצב חירום "כדי לשמור על הסדר הציבורי" ולבטל את כוחו של הפרלמנט. סעיף זה הופעל לעיתים קרובות במהלך 14 שנות קיומה של הרפובליקה, לפעמים ללא סיבה למעט רצון הממשלה להשיג רוב פרלמנטרית במצב בהם לא הצליחה להשיג רוב זה.

חוקת גרמניה הנאציתעריכה

לאחר שריפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, התקפה אשר הואשמו בה הקומוניסטיםהיטלר הכריז על מצב חירום לפי סעיף 48 ולאחריה חתם הנשיא פאול פון הינדנבורג על צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה (נודע גם כ"צו שריפת הרייכסטאג"), אשר משעה את חוקת ויימאר למשך כל תקופת הרייך השלישי, חוקת ויימאר לא בוטלה למעשה על ידי גרמניה הנאצית, אך "הושעתה ללא הגבלת זמן". חוק ההסמכה שאושר ברייכסטאג ב-23 במרץ 1933 העניק לממשלה סמכויות חקיקה מלאות, ובכך איפשר לממשלה לעקוף את הפרלמנט (הרייכסטאג עצמו), בו למפלגה הנאצית לא היה רוב מוחלט. החוקים האלה תרמו להאחדה, תהליך כינון השליטה הטוטליטרית תחת שלטון המפלגה הנאצית.

חוקת גרמניה המערביתעריכה

ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנכללה באזור כיבוש הבריטי)[1] וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. .

החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז. לא נערך משאל עם. רק בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר בפדרליזם בנוסח החוקה, ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. ב-23 במאי 1949 נכנסה החוקה לתוקף למחרת, 24 במאי 1949 קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

כלקח מקריסת רפובליקת ויימר נקבע בחוקה שלא ניתן לבטל זכויות אדם בסיסיות, והסדרים פרוצדורלים של נשיא ייצוגי בלבד, אחוז חסימה וחיוב הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית[1].

ב-30 במאי 1968 הועברו תיקונים לחוקה בהן נקבע שכמה מהזכויות הבסיסיות בחוקת גרמניה יוגבלו אם ידרש לכך במקרה של מצב הגנה, מצב של מתיחות, או מצב חירום פנימי או אסון. , למרות התנגדות עזה באופוזיציה החוץ-פרלמנטרית כביכול.

תיקונים אלו כללו בין היתר שינויים שהכילו התייחסות לאיחוד אפשרי עם גרמניה המזרחית.

חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניהעריכה

עיקרי החוקהעריכה

סעיף 79(2) לחוקה קובע שלכל שינוי בחוקה נדרש רוב של שני שלישים מחברי הבונדסטאג ושני שלישים מהמצביעים בבונדסראט.

סעיף 79(3) לחוקה מקנה שריון מוחלט לחלוקתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ל-16 מדינות גרמניה, לזכות המדינות להשתתף בהליכי החקיקה ולעקרונות שנקבעו בסעיפים 1 ו-20 לחוקה. תוכנם של סעיפים משוריינים אלה:

  • סעיף 1:
  • סעיף 20:
    • הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא דמוקרטיה פדרלית.
    • סמכויות המדינה נובעות מהעם. העם יממש את כוחו באמצעות בחירות והצבעות אחרות, ובאמצעות גופי החקיקה, הביצוע והשפיטה.
    • החקיקה כפופה לחוקה; הרשות המבצעת והרשות השופטת כפופות לחוק ולצדק.
    • לכל גרמני נתונה הזכות להתנגד לכל אדם החותר לבטל חוקה זו, כל עוד אין פתרון זמין אחר.

בחוקה נקבע כי מדינות גרמניה אינן רשאיות לנהל מערכה צבאית משלהן וענייני הביטחון ניטלים לאחריותה הבלעדית של הממשלה הפדרלית.

המוסדות חוקתייםעריכה

בית המשפט החוקתי הפדרלי (Bundesverfassungsgericht)עריכה

בית המשפט הפדרלי לחוקה הוא מוסד שתפקידו להבטיח כי נוהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם החוקה הגרמנית.

המשרד הפדרלי להגנת החוקה (Bundesamt für Verfassungsschutz, ‏BfV)עריכה

המשרד הפדרלי להגנת החוקה הוא הארגון הגרמני לביטחון פנים האחראי לפיקוח ומודיעין פנימי. הארגון, הכפוף לקאנצלר גרמניה באמצעות משרד הפנים, הוקם ב-1950 כדי לפקח על פעילויות מרגלים מגרמניה המזרחית וסיכול ריגול סובייטי בגרמניה המערבית. מטה הארגון נמצא בברלין הבירה לאחר שהועבר לשם באחרונה מהמטה בקלן, ששימש מרכז הארגון מאז הקמתו ועד 2009.

בכל אחת מ-16 ממדינות הפדרציה הגרמנית קיים משרד ממלכתי להגנת החוקה (Landesämter für Verfassungsschutzz), שהוא הסניף האזורי של הארגון.

קביעות נוספותעריכה

התיקונים לחוקהעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 ישי פלג על בסיס ספרו של ג'ורג' פאקר, ‏"שיחה עולמית - גרמניה 1949 : החוקה שאחרי", השילוח גיליון 15, יוני 2019