חוקת ירדן

החוקה של הממלכה הירדנית ההאשמית היא החוקה של ממלכת ירדן. החוקה אומצה ב־11 בינואר 1952 ותוקנה פעמים רבות. חוקת ירדן מגדירה את השלטון כמלוכני עם מערכת ייצוג פרלמנטרית (מונרכיה חוקתית). היא קובעת את רשויות המדינה המופרדות (ביצועית, חקיקתית ושיפוטית), את זכויות וחובות האזרחים, עניינים כספיים ותקנות חוקתיות אחרות.

רקע

חוקה כתובה ראשונה הוכרזה באפריל 1928, באמירות עבר הירדן תחת המנדט הבריטי.

לאחר שירדן קיבלה עצמאות מלאה במאי 1946, בעקבות ביטול המנדט הבריטי, גובשה חוקה חדשה, שפורסמה ברשומות ב־1 בפברואר 1947, ואומצה על ידי המועצה המחוקקת ב־28 בנובמבר 1947.

כמה שנים לאחר מכן, החוקה תוקנה על ידי המלך טלאל ואושרה ב־1 בינואר 1952.

חוקת ירדן נחשבת בדרך כלל כליברלית, אם כי ביקורת עלולה להתעורר ביחס לסמכויות הרבות המוקנות למלוכה.

החוקה

חוקת ירדן, שנתקבלה ביום 1 בינואר 1952, קובעת כי "הממלכה הירדנית ההאשמית היא מדינה ערבית, עצמאית, וריבונית. מלכותה לא תתחלק ולא ייגרע ממנה מאומה. העם הירדני הוא חלק מהאומה הערבית, והמשטר בה הוא ייצוגי, מלוכני ועובר בירושה״. האסלם היא דת המדינה, והשפה הערבית היא השפה הרשמית בה.

על פי החוקה הגוף המחוקק מורכב משני בתים: הבית התחתון ("בית הנציגים") ש-150 נציגיו נבחרים בבחירות דמוקרטיות והבית העליון ("סנאט") ש-75 נציגיו מתמנים על ידי המלך. ויחד הם מהווים את האספה הלאומית. המלך הוא ראש המדינה וראש הרשות השלטונית וחסין מכל חבות ואחריות; המפקד העליון של הצבא; מורה על עריכת בחירות לבית התחתון ויכול לפזרו; ממנה את חברי הבית העליון ויכול לפטרם ולפזרו; ממנה את הממשלה; מאשרר חוקים ואמנות; ממנה את השופטים בצו מלכותי (בבתי המשפט האזרחיים והדתיים); ממנה את המושלים האזוריים; מכריז מלחמה וחותם על הסכמי שלום.

יש מספר מגבלות בהפעלת סמכויותיו אך יכולתו למנות ולפזר את כל מוסדות השלטון וזכויות הווטו שלו הופכות אותו לשליט עליון לכל דבר.

לקריאה נוספת

• שמעון שטרית, זכויות האזרח במשפט הירדני, משפט חוקתי משפט משווה, כרך א', 5 בינואר 2018

קישורים חיצוניים

• תרגום לאנגלית של החוקה הירדנית