ויקיפדיה

חוק אזרחות הרייך

חוק אזרחות הרייך (בגרמנית: Reichsbürgergesetz, RBG) מ-15 בספטמבר 1935 חילק את האוכלוסייה הגרמנית ל"אזרחים בעלי דם גרמני או דם קשור" ולנתינים "פשוטים", "בני לאום לא גזעי".[1] כך נוצרה חברה דו-מעמדית: אזרחי הרייך בעלי מלוא הזכויות, ואזרחי הרייך עם פחות זכויות. קשור לכך "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" (חוק ההגנה על הדם), שנחקק במקביל, שהתייחס גם לנישואים בין יהודים לבעלי "דם גרמני". יחסי מין מחוץ לנישואים בין חלקים אלה של האומה נחשבו "בגידה גזעית" והחוק הפך זאת לעבירה בת ענישה.

וילהלם שטוקרט, הנס גלובקה : פרשנות על חוק אזרחות הרייך (1936)

על בסיס חוק אזרחות הרייך נחקקו פקודות על חוק אזרחות הרייך. הראשונה בהן הכילה הגדרה נאצית למונח "יהודי" והורתה על פיטורי עובדי המדינה היהודים האחרונים שנותרו במדינה ועד אז זכו לפריבילגיית לוחם חזית. אזרחות גרמנית ניתנה בהתאם לחוק הרייך והלאום (RuSTAG) מ-22 ביולי 1913, אך עם הפקודה ה-12 מ-25 באפריל 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוכנסו חוקי אזרחות הניתנת לביטול (Staatsangehörigkeit auf Widerruf) והגנה על סמך קרבת משפחה (Schutzangehörige) וכך נקבע כי צוענים ויהודים לא יוכלו להפוך לאזרחים ולא יזכו להגנה.

חוק אזרחות הרייך היה אחד משני חוקי נירנברג שהתקבלו ב-7 בנובמבר 1935 בקונגרס המפלגה הנאצית (10-16 בספטמבר 1935) על ידי הרייכסטאג והוכרזו על ידי נשיא הרייכסטאג הרמן גרינג. הרייכסטאג התוועד למטרה זו ב-15 בספטמבר 1935 וטלגרף לנירנברג.

תוכן החוק עריכה

 
פרסום חוק הרייך (Reichsgesetzblatt), חלק א', עמ' 1146, 16 בספטמבר 1935: "חוק אזרחות הרייך"

חוק אזרחות הרייך הפר את השוויון המשפטי של אזרחי גרמניה.[2] הוא הבחין בין "אזרח הרייך" שהוא לבדו בעל זכויות פוליטיות מלאות, לבין האזרח ה"פשוט":[3]

  • אזרח שייך לאגודת ההגנה של הרייך הגרמני ו"מחויב" לכך במיוחד.
  • אזרח הרייך הוא הנושא היחיד של זכויות פוליטיות מלאות "על פי החוק". הוא חייב להיות אזרח בעל "דם גרמני או קשור" (תקן אובייקטיבי). בנוסף, עליו להוכיח באמצעות התנהגותו כי הוא "מוכן ומסוגל לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך" (תקן סובייקטיבי). "אזרחות הרייך" הייתה אמורה להינתן (בכתב) באמצעות כתב אזרחות רייך.[4]

עם זאת, החקיקה שהתבססה על הסמכות להוציא פקודות עברה שינויים בין השנים 1935 ל-1943, כך שבזמן ביטול חוק אזרחות הרייך ב-1945 היו חמש קטגוריות שונות:

  1. אזרחי הרייך (ולכן אזרחים בו זמנית),
  2. אזרחים (פשוטים),
  3. אזרח שמעמדו בוטל,
  4. חברים מוגנים של הרייך הגרמני (תושבים זרים של האזורים המשולבים, למשל הפרוטקטורט),
  5. אנשים ללא מעמד חוקי (למשל יהודים וצוענים בשטחים שנכבשו במלחמת העולם השנייה).[5]

ההנפקה המתוכננת של מכתבי אזרחות הרייך לא התרחשה.[6] עד לביטול חוק אזרחות הרייך נותרה רק אזרחות רייך זמנית. החוק במקורו נועד לתת אזרחות רק למעגל אזרחים קטן.[7] עם סיפוח אוסטריה ב-13 במרץ 1938 והכניסה לתוקף של "הפקודה על אזרחות גרמנית באוסטריה" מ-3 ביולי 1938 (RGBl א' עמ' 790) לא הייתה יותר אזרחות אוסטרית.[8] "אזרחות הרייך הזמנית" הייתה קשורה לזכות ההצבעה ברייכסטאג בזמן כניסת חוק אזרחות הרייך לתוקף, ולכן לא הונהגה באוסטריה. במקום זאת, כל האוסטרים קיבלו בתחילה איפסו יורה אזרחות גרמנית, כולל יהודים וצוענים. עם הגזרות שהטיל לאחר מכן חוק אזרחות הרייך, אזרחותם של יהודי אוסטריה וצוענים נשחקה בהדרגה.[9]

משמעות עריכה

עם חלוקת הגרמנים לשני מעמדות, לאזרחי רייך (מיוחסים) ולנתינים (פשוטים), החלה כרסום בזכות האזרחות, שחלה באופן שווה על כולם. יצירת אזרחות הרייך המיוחסת של "דם גרמני או קשור" אפשרה את השלילה העתידית של זכויותיהם של שאר האזרחים, שמעתה והלאה נחשבו נחותים. כך הוצא לפועל תפקידו המרכזי של החוק.[10]

יהודים לא הוזכרו במפורש בחוק.[11] אף על פי כן, חוק זה נועד בעיקר להדרתם ולשלילת זכויותיהם. הפקודה הראשונה לחוק אזרחות הרייך מ-14 בנובמבר 1935 הפכה את חוק הגזע לפרקטיקה בירוקרטית. הוא קבע תפיסה גנאלוגית הדרגתית של יהודים (§ 5): "יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבא וסבתא יהודים", "חצי יהודי הוא מי שמוצאו מסבא וסבתא יהודים, אחד או שניים" (§ 2).[2]

סיווג כ"יהודי" התבסס על היותם של הסבים והסבתות יהודים בלידתם, ללא קשר אם בחייהם היו יהודים, נוצרים או אתאיסטים. לעומת זאת, הסיווג כ"חצי יהודי " התבסס על קריטריונים עובדתיים. מה שנקרא "חצי יהודי", היה במקרה של "שני ... סבים יהודים לחלוטין". אם אלה היו שייכים ל"קהילה הדתית היהודית" או היו נשואים ל"יהודי" או הרות מחוץ לנישואים, המונח "יהודי" חל גם עליהם, מה שנקרא "יהודי בעל תוקף".[2]

יהודים לא יכלו להיות אזרחי הרייך ולכן נשללו מהם זכויות פוליטית, במיוחד זכות ההצבעה, ונאסר עליהם למלא תפקיד ציבורי (§ 4). עם זאת, הדרישה של תוכנית המפלגה הנאצית משנת 1920 להסיר כליל את אזרחותם הגרמנית לא יושמה בצו הראשון של חוק אזרחות הרייך.[2]

אבל חוק זה צמח עד מהרה לכלי מסכן קיום, כי כתוצאה מכך הוצאו עוד שתים עשרה "תקנות לפי חוק אזרחות הרייך", שבאמצעותן הודח המיעוט היהודי עוד יותר לשוליים ונשלל ממנו זכויות. פקודות אלו הסדירו וקבעו בין היתר:

  • פיטורי הפקידים והנוטריונים היהודים האחרונים,
  • איסור על פעילותם המקצועית של רופאים יהודים, רופאי שיניים, וטרינרים, רוקחים, עורכי דין ועורכי פטנטים,
  • חובת רישום של עסקים יהודיים,
  • חברות חובה בהתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה; פירוק כל הארגונים היהודיים שבניהול עצמי,
  • הדרה מהציבור ומלימודים בבתי ספר ממלכתיים,
  • אובדן אזרחות בעת יציאה משטח המדינה,
  • החרמת רכוש,
  • החרמת נכסים במקרה של מוות,
  • הכנסה לתחום השיפוט של הגסטפו במקום תחום השיפוט הרגיל.

תוקף עריכה

חוק אזרחות הרייך פורסם ברשומות, בעיתון החוקים של הרייך (Reichsgesetzblatt) ב-16 בספטמבר 1935 ונכנס לתוקף באותו יום.

באוסטריה נחקק החוק ב-24 במאי 1938, פורסם ב-27 במאי[12] ונכנס לתוקף עם חוק הגנת הדם.[13][14]

תקנות לחוק אזרחות הרייך עריכה

 
חוק הרייך מ-14 בנובמבר 1935: "צו ראשון לפי חוק אזרחות הרייך"

בצו הראשון לחוק אזרחות הרייך, כל האזרחים בעלי הדם הגרמני עד להכרזה על תקנה סופית - שמעולם לא הגיעה – קיבלו אזרחות רייך זמנית. "בעלי דם יהודי למחצה" זכו בתחילה גם לזכויות פוליטיות כאזרחי הרייך.

צו (פקודה) זה הגדיר מי נחשב יהודי או "חצי גזע יהודי" ברייך הגרמני. בהיעדר מאפיין ניתן לאימות, שימשה ההשתייכות הדתית של האבות כקריטריון לשיוך אדם ל"גזע יהודי" קיים כביכול:

  • "יהודים" ("יהודים מלאים, Volljuden") היו מי ששלושה או ארבעה מהסבים שלהם היו יהודים "גזעיים".
  • "חצי יהודי" הוגדר כאדם "שמקורו מסבא אחד או שניים שהם יהודים לחלוטין מבחינת גזע" אך לא היו לו קשרים נוספים ליהדות.

כדי לקבוע האם הסבים היו יהודים "מבחינה גזעית", היה צריך לחזור לדור הסבים, מה שהיה מוביל למאמץ מחקרי כמעט בלתי אפשרי. לכן, בעל סבא וסבתא יהודים נחשב אוטומטית "יהודי לחלוטין" אם השתייך לקהילה היהודית הדתית. בעל סבא וסבתא עם "דם גרמני", שנישא למשפחה יהודית והצטרף לקהילה הדתית היהודית, יכול היה להיחשב יהודי "לפי גזע" בתעודה הארית.[15]

אדם נחשב יהודי גם אם היו לו שני סבים יהודים "מבחינת גזע" ובנוסף

  • עדיין השתייך לציבור הדתי היהודי או התקבל אליו לאחר חקיקת החוק;
  • היה נשוי ליהודי או נישא ליהודי לאחר חקיקת החוק;
  • היה נשוי ליהודי לאחר 15 ספטמבר 1935, או
  • היה ילד לא חוקי שנולד אחרי 31 ביולי 1936 ליהודי שמת לאחר ה-31 בספטמבר 1935.

יהודי שמבחינה גזעית נחשב "חצי יהודי" אך נחשב "יהודי מלא" לפי מאפיינים נוספים אלה, כונה גם "יהודי בתוקף".

מאפיינים לא-גזעיים, כמו השתייכותם הדתית של הסבים והסבתות, השתייכותו הדתית או הצהרת כוונות בעסקה משפטית, הכריעו את היותו של אדם יהודי. לכן הפקודה הייתה בעלת סתירות גם בעיני מי שתמכו בהשקפת העולם הנאצית. תקנה זו קבעה כי "יהודים" במשמעות הגדרה מ-31 בדצמבר 1935 הם גם יהודים שהיו עובדי מדינה שפרשו לגמלאות. עד אז, על פי חריג בפסקה § 3 סעיף 2 לחוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שיעור גבוה באופן בלתי צפוי של "לא ארים" שיכולים להפעיל את פריבילגיית הלוחם בחזית נותרו במעמד של משרתי המדינה ולפיכך היו פטורים עד אז מהחוק.[16]

כתוצאה הכרחית מכך ש"יהודים" לעולם לא יוכלו להיות אזרחי הרייך (סעיף § 4 לתקנה 1), היו חייבים לפי פסקה 2 כל הפקידים היהודים לפרוש לגמלאות ב-31 בדצמבר 1935.[17]

שלוש תקנות נוספות מתייחסות ל"תקנה הראשונה" ומשנות או משלימות אותה בנקודה אחת. "הצו השני לחוק אזרחות הרייך" (1935) מגדיר אילו אנשים אמורים לצאת לפנסיה. "הצו השביעי לפי חוק אזרחות הרייך" (1938) ביטל את הוראות צו אזרחות הרייך הראשון, לפיו עובדי מדינה יהודים בדימוס קיבלו את מלוא השכר הפנסיוני עד גיל פרישה. במקביל הופחתו קצבאות הפנסיה הללו. ב"צו התשיעי לחוק אזרחות הרייך" (1939) הותר ל"חצי יהודים" מהאוסטמרק (אוסטריה לפני הסיפוח) שלא היו נשואים ליהודים להמשיך בנישואין אם על פי חוק הנישואין האוסטרי מ-6 ביולי 1938 עד פרסום חוק אזרחות הרייך ישנו במיטות נפרדות.[18]

צו שני מ-21 בדצמבר 1935 עריכה

הצו השני מייצג בעיקר פירוט של סעיף 4 לצו הראשון. החידוש הוא שתת-סעיף 4 בסעיף 1 לצו הראשון חל גם על רופא בכיר בבתי חולים ציבוריים ועצמאיים ללא מטרות רווח ובעל תפקיד רפואי. הצו נכנס לתוקף לגבי אלה שפרשו לגמלאות מ-31 בדצמבר 1936.[19]

תקנה זו לא פורסמה באוסטריה. במקומה באה הפקודה לארגון מחדש של שירות המדינה המקצועי מ-31 במאי 1938.[20]

צו שלישי מ-14 ביוני 1938 עריכה

"צו שלישי לחוק אזרחות הרייך" הגדיר אילו מפעלים מסחריים ייחשבו "יהודיים". אלה היו אמורים להירשם בפנקס נפרד שהיה נגיש לציבור. שר הכלכלה של הרייך הוסמך להסדיר, בהסכמה עם שר הפנים של הרייך וסגן הפיהרר, כי על חברות אלה להשתמש בסימן מיוחד החל מ"מועד שייקבע".[21]

צו רביעי מ-25 ביולי 1938 עריכה

לאחר חקיקת "הצו הרביעי לחוק אזרחות הרייך" מ-25 ביולי 1938, החל מ-30 בספטמבר 1938 נשלל רישיונם של רופאים יהודים לעסוק ברפואה. כמו כן, אף יהודי לא יכול היה לקבל רישיון לעסוק ברפואה. חוזי שירות עם רופאים יהודים בוטלו החל מ-31 בדצמבר 1938. הסכמי שכירות לחדרים שהרופא שכר לעצמו, למשפחתו או למקצועו היו אמורים להתבטל גם הם החל מ-30 בספטמבר 1938.[22]

מתוך 3,152 רופאים יהודים שעדיין עסקו במקצועם, 709 קיבלו "אישור ניתן לביטול" לעבוד עבור חולים יהודים על בסיס צו זה.[23] המשמעות היא שמבין כ-9,000 הרופאים היהודים העוסקים ב-1933, רק פחות מעשרה אחוזים עדיין היו בעלי רישיון. לפחות 5,000 היגרו. כ-1,500 גורשו.[24]

צו חמישי מ-27 בספטמבר 1938 עריכה

"הצו החמישי לחוק אזרחות הרייך" מ-27 בספטמבר 1938 אסר באלטרייך (גרמניה הנאצית, ללא אוסטריה) על עורכי דין יהודים לעבוד, גם על אלה שעל פי חריג בחוק הקבלה למקצוע עריכת הדין, הורשו להמשיך לעבוד לאחר 1933. הרישיון בוטל בגרמניה ב-30 בנובמבר 1938 ובאוסטריה ב-31 בדצמבר 1938. ניתן היה לוותר על הביטול לעת עתה רק במקרה של עורכי דין בעלי רישיון בווינה, שהתגוררו באוסטריה לפחות 50 שנה והיו לוחמים לשעבר. אולם הביטול היה אפשרי בכל עת. הצו הסדיר סיום חוזי שירות והשכרה שהיו קשורים אליו.[25]

על משפטנים יהודים נאסר לספק ייעוץ משפטי מאז 1935. בשנת 1938 הורשו מספר "יועצים" לייצג ולספק ייעוץ משפטי ללקוחות יהודים. מתוך 1,753 עורכי דין יהודים שעדיין היו מורשים לעבוד, רק 172 הורשו לעבוד כיועצים.[23] פעילות זו הייתה עשויה להתבטל בכל עת, והיועצים היו נתונים לפיקוח משפטי.[25]

צו שישי מ-31 באוקטובר 1938 עריכה

ב"צו השישי לחוק אזרחות הרייך" מ-31 באוקטובר 1938 נאסר על יהודים לעבוד בתור עורכי פטנטים. הפקודה הסדירה הפסקת שירות וחוזי שכירות הקשורים בכך.[26]

צו שביעי מ-5 בדצמבר 1938 עריכה

מלוא התגמולים של עובדי המדינה שיצאו לגמלאות על פי פקודה ראשונה, שעדיין שולמו על בסיס "פריבילגיית לוחם חזית", הופחתו בפקודה זו מ-1 בינואר 1939 לשיעור הפנסיה הכללית.[26]

הצו פורסם באוסטמרק (אוסטריה), אך לא היה אמור להיות מיושם שם.[20]

צו שמיני מ-17 בינואר 1939 עריכה

ב"צו השמיני לחוק אזרחות הרייך" מ-17 בינואר 1939 נאסר על רופאי שיניים, וטרינרים ורוקחים יהודים לעסוק במקצועם החל מ-31 בינואר 1939. הצו סגר כל תחום רפואה בפני יהודים. הם הורשו להמשיך לעבוד רק כעוזרים לעבודות עם יהודים או בבתי חולים יהודיים. מעט רופאי שיניים וטכנאי שיניים שהורשו להמשיך בעיסוקם הורשו לטפל רק בנשים וילדים יהודים. פקודה זו הסדירה גם סיום חוזי שירות ושכירות תואמים.[26]

צו תשיעי מ-5 במאי 1939 עריכה

ב"צו התשיעי לחוק אזרחות הרייך" מ-5 במאי 1939 נקבע ש"יהודים למחצה" מהאוסטמרק לא ייחשבו נשואים ליהודי אם הנישואים נמשכו עד לפרסום חוק אזרחות הרייך (16 בספטמבר 1935). לא ניתן היה להפריד זוגות על פי חוק הנישואין האוסטרי, אלא רק להפריד שולחנות ומיטות, בתנאי שלא נערכו נישואים חדשים (שאז אפשר היה להפריד בין בני הזוג).[18]

צו עשירי מ-7 ביולי 1939 עריכה

צו זה חייב יהודים להיות חברים ב"התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה", אשר פעלה כהרחבה של המשרד הראשי לביטחון הרייך ומאוחר יותר הוכרחה לסייע בגירושים.

האגודה נדרשה לקדם הגירה של יהודים ולגבות היטל רכוש כדי לסייע למהגרים עניים. האגודה הייתה מחויבת להבטיח את השכלת היהודים. כמוסד האחראי על הרווחה היהודית, היה עליה לספק תמיכה ליהודים נזקקים כדי שמוסדות רווחת הציבור לא יצטרכו להתערב.[27] הסיוע אמור היה להיות ממומן מתרומות הקהילה היהודית הענייה והמזדקנת. משנת 1941 נתן המשרד לביטחון הרייך כספים מרכוש שהוחרם מהיהודים המגורשים.[28]

הגזירה העשירית לא הייתה בתוקף באוסטמרק (שמה של אוסטריה לאחר האנשלוס).[20]

צו 11 מ-25 בנובמבר 1941 עריכה

יהודי איבד אזרחות גרמנית "עם העברת מקום מגוריו לחו"ל". המשמעות היא שכל יהודי גרמניה שהיגרו, נשללה אזרחותם, מה שהשפיע על כ-250,000 עד 280,000 יהודים מהגרים. בפקודה נקבע כי הדבר חל על העברות מגורים לאחר מכן. לאחר פקודת היינריך הימלר ב-18 באוקטובר 1941 נאסר על היהודים להגר, מה שהקל על איתורם בגרמניה וגירושם המסיבי בשנים שלאחר מכן.[29]

הצו היה כנראה גם חלק מהאריזציה במטרה להעביר את יתרת נכסיהם של יהודי גרמניה למדינה הנאצית לצורך גירושם הקרוב ללא צורך בביצוע פרטני כפי שהיה מקובל לפני כן. הוחלט ש"רכושו של יהודי המאבד אזרחות גרמנית כתוצאה מצו זה יחזור לרייך עם אובדן האזרחות. […] הנכסים המעוקלים ישמשו לקידום המטרות הקשורות בפתרון השאלה היהודית."[30] נאסרו גם ירושה ותרומות. אולם אם היו על נכס התחייבויות כגון תביעות מזונות, חובות וכדומה, אלו לא נלקחו לידי הרייך ולא קוזזו משווי הרכוש המעוקל.[31]

רכבות גירוש רבות היו אמורות להוביל לגנרלגוברנמן, לנציבות הרייך אוסטלנד או לנציבות הרייך אוקראינה, שלא נחשבו למדינות זרות על פי חוקי הרייך. לכן, אזורי יעד אלו נקבעו על ידי שר הפנים מ-3 דצמבר 1941 כ"מדינה זרה במשמעות הצו ה-11".[32]

לפני מועד זה התקבלה החלטה פרטנית כאקט מינהלי פורמלי, ששימש לאחר מכן רק כלפי יהודים חסרי אזרחות לשם גירוש לגטו טרזינשטט.[33] ליהודים אלה הוגש מסמך על ידי פקיד במחנה הריכוז, לפיו כל רכושם הוחרם כ"נכסים עוינים לעם ולמדינה".[34] היה חוק החרמת רכוש עוין לעם ולמדינה כבר מ-1933 וצו מ-29 במאי 1941, אך לא ניתן לגזור סיבה להחרמת נכסים לא מהנוסחים ולא ממשמעותם המילולית.

העוול שבצו ה-11, בו נקבע "ללא הליך ברור נוסף", היה בשלילת אזרחות גרמנית לאחר גירוש, אובדן נכסים והשעיית זכויות לפנסיה.[35] עם זאת, לדברי אוה דיטריך אדם, פקודה זו לא יצרה "חוק חדש מהפכני" אלא רק קבעה בחוק את המצב בפועל, בעת גזל רכוש יהודי, ובכך ייצגה פישוט מינהלי. בניגוד לתוכניות המקוריות, לא הוחל על היהודים המתגוררים ברייך מס על החרמת נכסיהם.[36]

בין 30 בינואר 1933 ו-8 במאי 1945, האזרחות הגרמנית נשללה מאנשים מסיבות פוליטיות, גזעיות או דתיות. בית המשפט החוקתי הפדרלי קבע בהחלטה ב-14 בפברואר 1968 שצו 11 לפקודת חוק אזרחות הרייך הוא סתירה בלתי נסבלת לצדק ובטל מלכתחילה.[37]

מהצו ה-11 חוסר האזרחות דה יורה הנובע מהפקודה על חוק אזרחות הרייך נתפס כבלתי מעורער. יהודים ששרדו ממחנה ריכוז או השמדה והיו מחוץ לגרמניה לקראת סוף המלחמה נחשבו עקורים חסרי אזרחות.[38]

צו 12 מ-25 באפריל 1943 עריכה

ב"צו ה-12 לחוק אזרחות הרייך" נקבע "ביטול אזרחות" גרמנית ומעמד משפטי של "חבר מוגן ברייך הגרמני". היו ארבע קטגוריות עם סטטוסים משפטיים שונים:[39]

  1. אזרח הרייך
  2. אזרח לאומי
  3. אזרח עם ביטול
  4. אנשים מוגנים שלא יכלו להיות אזרחים

צוענים ויהודים (וגם "חצי יהודים") לא יכלו להיות או להפוך לאזרחים שניתן להגן על מעמדם.[20] הדבר השפיע על ילדים של יהודים או צוענים שמתו לאחר 30 באפריל 1943, התאריך שבו נכנסה תקנה זו לתוקף. יהודים או צוענים שהחזיקו באזרחות גרמנית איבדו אותה לאחר פקודת חוק אזרחות הרייך ה-12.[40]

צו 13 מ-1 ביולי 1943 עריכה

באמצעות "הצו ה-13 לחוק אזרחות הרייך" הורחקו היהודים מתחום השיפוט הרגיל. מעשים פליליים של יהודים נענשו מעתה על ידי המשטרה. היהודים המעטים שנשארו לפי חוק ברייך, רובם שרדו בהגנה הלא ודאית של "נישואי תערובת", והיו נתונים לחסדי הגסטפו. לאחר מותו של יהודי, רכושו עבר לרייך.[20]

ביטול החוק עריכה

חוק אזרחות הרייך, יחד עם תקנותיו, בוטל באמצעות חוק מועצת הפיקוח של בעלות הברית מס' 1 (Kontrollratsgesetz Nr. 1 betreffend die Aufhebung von NS-Recht), 20 בספטמבר 1945 בגרמניה.

באוסטריה פורסם הביטול בעיתון המדינה החוקי ב-6 ביוני 1945 בדיעבד, החל מ-10 באפריל 1945.[14]

בית המשפט הפדרלי החוקתי ניסח את העקרונות המנחים הבאים בשנת 1968: "ניתן לשלול תוקף תקנות משפטיות נאציות אם הן סותרות באופן כה ברור עקרונות יסוד של צדק עד שהשופט שירצה ליישם אותן או להכיר בתוצאות המשפטיות שלהן יגיד שזהו אי צדק במקום צדק. בצו ה-11 לחוק אזרחות הרייך מ-25 בנובמבר 1941 הסתירה לצדק הגיעה לרמה בלתי נסבלת עד כדי כך שיש לראותה בטלה מלכתחילה."[41] אחד מעקרונות המשפט הבסיסיים הוא איסור השרירותיות, המעוגן כיום בחוקת גרמניה.

בטלות בשווייץ עריכה

החל משנת 1935, בית המשפט העליון הפדרלי של שווייץ הבהיר במספר החלטות כי בשווייץ יש לראות בחקיקה הנאצית האנטישמית - במיוחד חוק אזרחות הרייך - כעוולה המפרה עקרונות משפטיים, שמשמעותה היא שאסור ליישמה. בפועל, השלטונות התעלמו מכך בדרישת ויזה ל"לא-ארים" ב-1938, וראו הפקודה לגבי דרכונים יהודיים וביטול היתר ההתיישבות ליהודי גרמניה גולים מנובמבר 1941.[42]

ספרות עריכה

  • וילהלם שטוקרט, הנס גלובקה : Reichsbürgergesetz vom 15. September 1935. Gesetz zum Schutze des deutschen Blutes und der deutschen Ehre vom 15. September 1935; Gesetz zum Schutze der Erbgesundheit des deutschen Volkes (Ehegesundheitsgesetz) vom 18. Oktober 1935; Nebst allen Ausführungsvorschriften und den einschlägigen Gesetzen und Verordnungen. C.H. Beck, München 1936, S. XII u. 287 (einschl. Kommentare zur deutschen Rassengesetzgebung von Stuckart).
  • Cornelia Essner: Die „Nürnberger Gesetze“ oder Die Verwaltung des Rassenwahns 1933–1945. Schöningh, Paderborn 2002, [[:de:Special:BookSources/3506722603|ISBN 3-506-72260-3]]. Zugleich Habil.-Schr., TU Berlin, 2000 (Volltext bei Digi20).
  • Walter F. Schleser: Die deutsche Staatsangehörigkeit. 4. Auflage, Verlag für Standesamtswesen, Frankfurt am Main 1980, [[:de:Special:BookSources/3801956032|ISBN 3-8019-5603-2]], Abschnitt IV: Staatsangehörigkeitsbestimmungen nach 1933 (A. Ausbürgerungsgesetze, B. Wiedergutmachung auf staatsangehörigkeitsrechtlichem Gebiet), S. 69–74.
  • Magnus Brechtken, Hans-Christian Jasch, Christoph Kreutzmüller (Hg.): Die Nürnberger Gesetze – 80 Jahre danach: Vorgeschichte, Entstehung, Auswirkungen. Wallstein Verlag, 2017, [[:de:Special:BookSources/9783835331495|ISBN 978-3-8353-3149-5]].

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא חוק אזרחות הרייך בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Ernst Rudolf Huber: Bau und Gefüge des Reiches, in: ders. (Hrsg.): Idee und Ordnung des Reiches, Bd. 1 (Sammelwerk), Hanseatische Verlagsanstalt, 1941, S. 16, 31.
  2. ^ 1 2 3 4 Cornelia Essner: Einführung bzw. Zusammenfassung zu Reichsbürgergesetz und Gesetz zum Schutze des deutschen Blutes und der deutschen Ehre [„Nürnberger Gesetze“], 15. September 1935, und die beiden ersten Ausführungsbestimmungen, 14. November 1935, 100(0) Schlüsseldokumente zur deutschen Geschichte im 20. Jahrhundert – online. Abgerufen am 1. Dezember 2015.
  3. ^ Dieter Gosewinkel: Einbürgern und Ausschließen. Die Nationalisierung der Staatsangehörigkeit vom Deutschen Bund bis zur Bundesrepublik Deutschland. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 2001, ISBN 3-525-35165-8, S. 385.
  4. ^ Ingo von Münch: Die deutsche Staatsangehörigkeit. Vergangenheit – Gegenwart – Zukunft. De Gruyter Recht, Berlin 2007, S. 65.
  5. ^ Nach Georg Hansen, Die Deutschmachung – Ethnizität und Ethnisierung im Prozess von Ein - und Ausgrenzungen. Waxmann, Münster/New York/München/Berlin 2001, ISBN 3-8309-1043-6, S. 102.
  6. ^ Ingo von Münch: Die deutsche Staatsangehörigkeit, 2007, S. 65.
  7. ^ Cornelia Essner: Die „Nürnberger Gesetze“ oder die Verwaltung des Rassenwahns 1933–1945. Schöningh, Paderborn 2002, S. 136.
  8. ^ Die „Zweite Verordnung über die deutsche Staatsangehörigkeit im Lande Österreich“ vom 30. Juni 1939, RGBl. I S. 1072 (GBl. f. d. L. Ö. Nr. 840/1939) setzte das RuStAG von 1913 mit Wirkung vom 1. Juli 1939 in der Ostmark in Geltung. Vgl. Walter Schätzel, Das deutsche Staatsangehörigkeitsrecht, Kommentar, 2. Aufl., Berlin 1958, S. 323.
  9. ^ Vgl. Hannelore Burger, Harald Wendelin, Vertreibung, Rückkehr und Staatsbürgerschaft. Die Praxis der Vollziehung des Staatsbürgerschaftsrechts an den österreichischen Juden, in: Dieter Kolonovits/Hannelore Burger/Harald Wendelin (Hg.), Staatsbürgerschaft und Vertreibung. Oldenbourg, Wien/München 2004, S. 239–501, hier S. 284.
  10. ^ Dieter Gosewinkel: Einbürgern und Ausschließen. Die Nationalisierung der Staatsangehörigkeit vom Deutschen Bund bis zur Bundesrepublik Deutschland. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 2001, S. 392.
  11. ^ Isabel Heinemann: „Rasse, Siedlung, Blut“. Das Rasse - & Siedlungshauptamt der SS und die rassenpolitische Neuordnung Europas. Wallstein Verlag, Göttingen 2003, ISBN 3-89244-623-7, S. 83.
  12. ^ Wolfgang Form/Wolfgang Neugebauer/Theo Schiller (Hrsg.): NS-Justiz und politische Verfolgung in Österreich 1938–1945. Analysen zu den Verfahren vor dem Volksgerichtshof und dem Oberlandesgericht Wien. München 2006, S. 461.
  13. ^ RGBl. I S. 594 (GBlÖ Nr. 150/1938, Kundmachung des Reichsstatthalters in Österreich, wodurch die Verordnung über die Einführung der Nürnberger Rassengesetze im Lande Österreich vom 20. Mai 1938 bekanntgemacht wird). Vgl. Sievert Lorenzen, Die Juden und die Justiz. Bearbeitet im Auftrage des Reichsministers der Justiz. Schriften des Reichsinstituts für Geschichte des neuen Deutschlands, 2. Aufl., Berlin/Hamburg 1943, S. 189.
  14. ^ 1 2 Hannah Mang: Nürnberger Rassegesetze und die 13 Verordnungen zum Reichsbürgergesetz, München 2012, ISBN 978-3-656-28942-5, S. 24.
  15. ^ Vgl. Hans-Christian Jasch: Staatssekretär Wilhelm Stuckart und die Judenpolitik. Der Mythos von der sauberen Verwaltung (= Studien zur Zeitgeschichte, Nr. 84), Oldenbourg, München 2012, ISBN 978-3-486-70313-9, S. 206 f.
  16. ^ Vgl. Peter Longerich: Politik der Vernichtung. Eine Gesamtdarstellung der nationalsozialistischen Judenverfolgung. Piper, München 1998, ISBN 3-492-03755-0, S. 42–43.
  17. ^ Mang, S. 11.
  18. ^ 1 2 Mang, S. 18.
  19. ^ Mang, S. 13.
  20. ^ 1 2 3 4 5 Mang, S. 23.
  21. ^ Mang, S. 14.
  22. ^ Mang, S. 15.
  23. ^ 1 2 Konrad Kwiet: Nach dem Pogrom: Stufen der Ausgrenzung. In: Wolfgang Benz (Hrsg.): Die Juden in Deutschland 1933–1945. München 1966, ISBN 3-406-33324-9, S. 548.
  24. ^ Thomas Beddies, Susanne Doetz, Christoph Kopke (Hrsg.): Jüdische Ärztinnen und Ärzte im Nationalsozialismus. Entrechtung, Vertreibung, Ermordung, de Gruyter, Berlin 2014. Zahlen nach Bernward Dörner in: Zeitschrift für Geschichtswissenschaft 64(2016), Heft 2, S. 198.
  25. ^ 1 2 Mang, S. 16.
  26. ^ 1 2 3 Mang, S. 17.
  27. ^ „Verordnung des Reichsministers des Innern, des Reichsarbeitsministers und des Reichsministers der Finanzen über die öffentliche Fürsorge für Juden“ vom 19. November 1938. Zitiert nach Georg Lilienthal: Der NS-Anstaltsmord an jüdischen Patientinnen und Patienten, in: Ingo Wille: Transport in den Tod: Von Hamburg-Langenhorn in die Tötungsanstalt Brandenburg. Lebensbilder von 136 jüdischen Patientinnen und Patienten, Hrsg. Landeszentrale für politische Bildung Hamburg, ISBN 978-3-946246-11-4, S. 17–39, hier S. 23.
  28. ^ Mang, S. 18–21.
  29. ^ Vgl. Mang, S. 21.
  30. ^ RGBl. I 1941, S. 723.
  31. ^ Vgl. Mang, S. 22.
  32. ^ Hans-Dieter Schmid: ‚Finanztod‘ – Die Zusammenarbeit von Gestapo und Finanzverwaltung bei der Ausplünderung der Juden in Deutschland. In: Gerhard Paul, Klaus-Michael Mallmann (Hrsg.): Die Gestapo im Zweiten Weltkrieg. Darmstadt 2000, ISBN 3-89678-188-X, S. 151.
  33. ^ Christiane Kuller: ‚Erster Grundsatz: Horten für die Reichsfinanzverwaltung.‘ Die Verwertung des Eigentums der deportierten Nürnberger Juden. In: Birthe Kundrus, Beate Meyer (Hrsg.): Die Deportation der Juden aus Deutschland. Göttingen 2004, ISBN 3-89244-792-6, S. 166.
  34. ^ Wolf Gruner: Widerstand in der Rosenstraße…, Frankfurt am Main 2005, ISBN 3-596-16883-X, S. 68; als Dokument abgedruckt bei Hans Günther Adler: Die verheimlichte Wahrheit. Theresienstädter Dokumente. Tübingen 1958, S. 61; Text der Urkunde auch in Walther Hofer: Der Nationalsozialismus. Dokumente 1933–1945. FiTb 6084, überarb. Neuausgabe Frankfurt am Main 1982, ISBN 3-596-26084-1, S. 172, 298 f.
  35. ^ Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik im Dritten Reich. Unv. Nachdruck Düsseldorf 2003, ISBN 3-7700-4063-5, S. 210.
  36. ^ Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik im Dritten Reich. Unv. Nachdruck Düsseldorf 2003, S. 211.
  37. ^ BVerfG, Beschluss vom 14. Februar 1968 – 2 BvR 557/62
  38. ^ Martin Stiller: Eine Völkerrechtsgeschichte der Staatenlosigkeit. Dargestellt anhand ausgewählter Beispiele aus Europa, Russland und den USA. Springer, Wien 2011, ISBN 978-3-7046-6223-1, S. 98.
  39. ^ Ingo von Münch: Die deutsche Staatsangehörigkeit, 2007, S. 73.
  40. ^ Joachim Neander: Das Staatsangehörigkeitsrecht des „Dritten Reiches“ und seine Auswirkungen auf das Verfolgungsschicksal deutscher Staatsangehöriger. In: theologie.geschichte – Zeitschrift für Theologie und Kulturgeschichte, Bd. 3 (2008), Universaar, Saarbrücken 2008, ISSN 1862-1678 (online). Abgerufen am 1. Dezember 2015.
  41. ^ Entscheidung des BVerfG vom 14. Februar 1968 – 2 BvR 557/62 (online auf OpinioIuris); vgl. hierzu die Radbruchsche Formel. (Hinweis: Im Zitat der Entscheidung ist ein Schreibfehler enthalten, die 11. Verordnung zum Reichsbürgergesetz findet sich in RGBl. I S. 722.)
  42. ^ Die Schweiz, der Nationalsozialismus und der Zweite Weltkrieg: Schlussbericht der Unabhängigen Expertenkommission Schweiz – Zweiter Weltkrieg, Universität Zürich, 2002, Abschn. „Recht und Rechtspraxis“, S. 407–439, zum Behördenhandeln insbesondere S. 414.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חוק_אזרחות_הרייך&oldid=37134657"