חוק זיכיון ים המלח

חוק זיכיון ים המלח, התשכ"א-1961 מעגן בספר החוקים את הזכות הייחודית שניתנה לבעל הזיכיון להפיק מחצבים וכימיקלים מים המלח, להתקינם לשיווק ולמוכרם. זיכיון ים המלח הוענק לחברת מפעלי ים המלח בע"מ ומאז חברה ממשלתית, ומאז שהופרטה בשנות ה-90 היא בבעלות חברת כימיקלים לישראל בע"מ.

חוק זיכיון ים המלח, תשכ"א–1961
פרטי החוק
תאריך חקיקה 31 במאי 1961
תאריך חקיקה עברי ט"ז בסיוון תשכ"א
גוף מחוקק הכנסת הרביעית
חוברת פרסום ספר החוקים 11 ביוני 1961, עמ' 130
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד האוצר
מספר תיקונים 2
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שטח הזיכיון משתרע על כ-600 קמ"ר שהם 3% משטח מדינת ישראל. סך גודלו מגדיר בהכרח את טביעת הרגל האקולוגית של הזכיין הכורה ומפעליו הרחק מעבר לחופי ים המלח.[1]

החוק חוקק תחת מכבש לחצים מצד הבנק העולמי ולצידו בנקים אמריקאיים שתבעו חופש פעולה מלא לזכיין בתמורה למימון שהעניקו להרחבת כושר ייצור האשלג בדרום ים המלח."דומני כי קשה יהיה להגן בפני דעת הקהל בארץ ובעולם על עובדת הכניעה בפני דרישותיו השרירותיות של מר בלאק (יוג'ין רוברט בלאק, נשיא הבנק העולמי דאז)", הזהיר שר הפיתוח, מרדכי בנטוב, את שר האוצר, פנחס ספיר.[2]

הזיכיון הוארך בתיקון לחוק משנת 1986 והוא בתוקף עד שנת 2030.

ים המלח וסביבתו הם משאבי הטבע השייכים לציבור והמוחזקים על ידי המדינה למען הציבור ב"נאמנות ציבורית". על המדינה לשמור על משאבי טבע אלו ולנצלם באופן המשרת את האינטרס הציבורי.

סעיפי החוק

עריכה

החוק יוצא דופן בספר החוקים הישראלי בהיותו מנוסח כהסכם בין המדינה לבין חברת מפעלי ים המלח, אז עדיין חברה ממשלתית, שמקנה לחברה זכויות בשטח עצום.

עיקר הוראות החוק נכללות בשטר הזיכיון שניתן בתוספת לחוק.

סעיף 1 לשטר הזיכיון מגדיר בין השאר את תחום הזיכיון:

  • מימיו ואפיקו של אותו חלק של ים המלח הנמצא בגבולות מדינת ישראל
  • שטח האידוי
  • רצועת החוף שבמערבה קו דמיוני העובר במקביל לקו המים במרחק 150 מטר הימנו
  • קרקעות חכורות
  • קרקעות שמורות.

סעיף 2(ב) לשטר הזיכיון מעניק את הזכות לבעל הזיכיון "לעשות, להרחיב, לשנות, להחזיק ולהרוס, בים המלח ומתחתיו" על מנת לממש את סעיף 2(א) "הזכות הייחודית...להשיג בכל דרך את מלחי-המחצבים, המחצבים והכמיקלים...".

סעיף 15א עניינו תמלוגים בתמורה לכל הזכויות וזכויות היתר המוענקות לבעל הזיכיון בשטר זיכיון.

הצוות לקביעת פעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח

עריכה

ההתייחסות אל מרחב ים המלח ומחצביו כאל מקור תעסוקה ומטבע חוץ מבלי להביא בחשבון את ההשלכות הסביבתיות ולצידן עלויותיהן כפי שמצאה ביטוייה בחוק הזיכיון מקורה בתפיסה הציונית[3] לה היה שותף הממסד בראשית שנות המדינה[4] שפיתוח בכל מחיר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. לתובנה שהמציאות מורכבת יותר ופיתוח בר קיימא הוא צו השעה לקח זמן רב לחלחל לתודעת מקבלי ההחלטות ומינוי הצוות ומסקנותיו הם התוצאה.

מינוי הצוות

עריכה

החלטת ממשלה מ-20 בנובמבר 2014[5] הנחתה את שר האוצר למנות צוות אשר יגבש המלצות באשר לפעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופת זיכיון ים-המלח הקבועה בחוק הזיכיון ויבחן את אופן ההקצאה העתידי של משאבי הטבע הלאומיים. זאת, נוכח החשש של ועדת ששינסקי 2 כי היעדר הוודאות בנוגע לעתיד הזיכיון לאחר סיומו מקשה על ניהול מדיניות השקעה אחראית ויעילה בראייה ארוכת טווח.

עבודת הצוות

עריכה

הצוות קבל סקירות מומחים וערך שני שימועים ציבוריים לרשויות ממשלתיות, לארגוני חברה אזרחית שומרי טבע, מועצות אזוריות הנוגעות לעניין, חברת איי.סי.אל גרופ ופרסם דו"ח ביניים.

בינואר 2019 הגיש הצוות את הדו"ח הסופי.[6]

תמצית ההמלצות

עריכה

החלת דיני התכנון ודיני הגנת הסביבה מניעת מפגעי סביבה עתידיים וטיפול במפגעים קיימים

עריכה

יודגש, כי פעילות הפקת המשאבים מים המלח היא ככל פעילות תעשייתית אחרת, ועל רישיון ההפקה העתידי להבטיח כי תהיה כפופה לכלל הדינים ובהם דיני המים, התכנון והבניה ודיני הסביבה. בשטח הזיכיון קיימים כיום מפגעי פסולת וזיהום שונים. דוגמה בולטת היא "הר המלח" – מערום של פסולת מלח המקיף כיום שטח של כ-400 דונם ומתנשא לגובה 24 מ'. במסגרת הקצאת זכויות ההפקה העתידיות מוצע להגדיר באופן ברור את אחריות בעל זכות ההפקה החדש לגבי כל מפגע סביבתי אשר ייגרם באחריותו, ובכלל זה האחריות לסילוק מפגעים, להסדרה ולשיקום.

מגבלה על סך כמות המים הנשאבים (נטו) מהאגן הצפוני הסדרת השימוש במי תהום וניהול ניקוז ושיטפונות

עריכה

שאיבת המים מהאגן הצפוני היא אחת הסיבות, אם כי כיום לא המרכזית, לירידת מפלס ים המלח. לכן, מוצע כי במסגרת הסדרת התנאים לפעילות עתידית, ובהתאם לדיני המים, תקבע תקרה לסך השאיבה השנתית נטו. מהות התקרה לשקף איזון בין הערך הכלכלי הגדול שבהמשך פעולת המפעלים, לבין הרצון להגביל את היקף השפעתם הסביבתית השלילית ובהתאמה עם מדיניות הממשלה לגבי אזור ים המלח בכללותו. (החלטת ממשלה מתאריך 15 באפריל 2018 לטיפול במרחב ים המלח). בנוסף מומלץ לקבוע תמריץ כלכלי אשר יתמרץ את המפיק העתידי בשימוש יעיל במים הנשאבים.

הסדרת שימוש המפעלים במי תהום בהתאם לחוק המים ולדינים הכלליים בנוגע לקידוחים המשמשים כמקור מים לפעילות תעשייתית ובכלל זה חיוב בתעריף הפקה. שטחים המשמשים לצורך קידוחי מים לא ייחשבו בפני עצמם כשטחים הנדרשים לשם הפקת המשאבים, ועל כן לא יכללו במסגרת הרישיון העתידי.

האחריות על הניקוז ומניעת נזקי שיטפונות תיוותר בידי בעל זכויות ההפקה העתידי, וזאת לאור ערכם הגדול של הנכסים אל מול מול הסכנה המוחשית של שיטפונות באזור.

ראו גם

עריכה

ייבוש החולה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^   ניר חסון, רישיון להרוס מפעלי ים המלח רשאים לשנות את הטבע. כך זה נראה, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2022
  2. ^   ניר חסון, רישיון להרוס מפעלי ים המלח רשאים לשנות את הטבע. כך זה נראה, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2022
  3. ^ סגולותיו המיוחדות של ים המלח היו ידועות משכבר הימים, והחזון לפיתוח אוצרות הטבע והקמת מפעלי תעשייה לחופי ים המלח, תואר בספריהם של אלחנן ליב לוינסקי, 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי', שראה אור בשנת 1892 ובספרו של בנימין זאב הרצל, 'אלטנוילנד', שראה אור בשנת 1902
  4. ^ ראו ייבוש החולה
  5. ^ אימוץ המלצות הוועדה לבחינת חלק המדינה המתקבל בעד השימוש של גורמים פרטיים במשאבי טבע לאומיים (ועדת ששינסקי 2), אתר משרד ראש הממשלה, 20 בנובמבר 2014
  6. ^ הצוות לקביעת פעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח - הדו"ח הסופי.