חוק יסוד: הכנסת

חוק היסוד הראשון שחוקק במדינת ישראל

חוק יסוד: הכנסת נתקבל בכנסת בתאריך כ"ב בשבט התשי"ח, 12 בפברואר 1958, על ידי הכנסת השלישית, ברוב של 96 חברי כנסת וללא מתנגדים.[1] חוק זה הוא חוק היסוד הראשון שחוקק במדינת ישראל.

חוק יסוד: הכנסת
Knesset in Jerusalem Israel.jpg
תאריך לועזי 12 בפברואר 1958 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עברי כ"ב בשבט ה'תשי"ח
כנסת שלישית
מספר תומכים 96
מספר מתנגדים 0
עיקרי החוק
  • קביעת הכנסת כבית הנבחרים של המדינה.
  • מקום מושב הכנסת בירושלים
  • שיטת הבחירות ונוהלי כהונת חברי הכנסת.
  • אורך הקדנציה ונהלים לשינוי החוק.
נוסח מלא אתר הכנסת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוק יסוד זה אינו מגדיר את סמכויותיה של הכנסת (ראו הצעת חוק יסוד: החקיקה), אך קובע בסעיף 1 שלו כי: "הכנסת היא בית-הנבחרים של המדינה".

סעיף 2 לחוק היסוד קובע: "מקום מושבה של הכנסת הוא ירושלים", ובסעיף 3 נאמר: "הכנסת בהיבחרה תהיה בת מאה ועשרים חבר".

משך כהונתה של הכנסת נקבע בסעיף 8 לארבע שנים מיום היבחרה, וסעיפים נוספים בחוק היסוד מגדירים את מועדן המדויק של הבחירות לכנסת ואת המקרים בהם מועד זה משתנה. חוק יסוד: הממשלה מונה שני מקרים נוספים בהם מוקדמות הבחירות לכנסת מהמועד המקורי הנקוב בחוק יסוד: הכנסת.

נושאים נוספים בהם עוסק חוק יסוד: הכנסת הם שיטת הבחירות, הזכות לבחור ולהיבחר, כהונת חברי הכנסת, חסינות חברי הכנסת ובנייני הכנסת, עבודת הכנסת, עבודת ועדות הכנסת ועוד. לבסוף, חוק היסוד קובע עצמו כחסין בפני תקנות שעת חירום, ומשריין חלק מסעיפיו כך שעל מנת לשנותם יהא דרוש רוב מוחלט או אף רוב מיוחס של חברי הכנסת.

מועד הבחירות לכנסתעריכה

היסטוריה חקיקתית עד לחקיקת חוק היסודעריכה

חוק המעבר, התש"ט-1949, הפך את המועצה המכוננת, שהייתה אמורה לכונן חוקה למדינת ישראל, לכנסת הראשונה. החוק הסדיר באופן בסיסי את פעילותם ודרך בחירתם של מוסדות השלטון בישראל ובכללם הכנסת, אך לא קבע את משך כהונת הכנסת ואת דרך בחירתן של הכנסות מהכנסת השנייה ואילך.

בשל משבר קואליציוני שהפריע לתפקודה של ממשלת ישראל השנייה, הגיש ראש הממשלה דוד בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה בפברואר 1951, והמשיך לכהן כראש ממשלת מעבר. לאחר תקופת אי-ודאות שלטונית שנבעה אף מחוסרים בחוק, חוקקה הכנסת הראשונה שלושה חוקים בחודש אפריל של אותה שנה. ב-12 לחודש נחקק חוק המעבר לכנסת השנייה, התשי"א-1951, והוא קבע בין השאר כי הכנסת הראשונה תמשיך לכהן עד כינוסה של הכנסת השנייה, וכן לגבי כל הכנסות הבאות, וכי משך כהונותיהן הסדירות של הכנסות החל מהכנסת השנייה ואילך יהיה ארבע שנים מיום היבחרן, זולת אם תחוקק הכנסת חוקים המשנים מהוראה זו.

לאחר שבוע, חוקקה הכנסת שני חוקים נוספים. חוק הבחירות לכנסת השנייה, התשי"א-1951, הסדיר את שיטת הבחירות לכנסת השנייה ואת ארגונו של יום הבחירות, בדומה לחוק הבחירות לכנסת הנהוג כיום. בנוסף, החוק קבע כי המועד המקורי לבחירות לכנסת השלישית ולכל כנסת שתבוא אחריה, הוא יום ג' הראשון שבחודש האחרון לכהונת הכנסת היוצאת, אך אם חל יום זה בחג או בערב חג, יידחו הבחירות ליום החול הראשון שלאחר גמר החג. חוק לקביעת יום הבחירות לכנסת השנייה, התשי"א-1951, קבע כי הבחירות לכנסת השנייה יתקיימו ב-30 ביולי של אותה שנה.

בהתאם לחקיקה זו, מילאה הכנסת השנייה את ימיה והבחירות לכנסת השלישית התקיימו במועדן - 26 ביולי 1955. הכנסת השלישית, חוקקה ב-12 בפברואר 1958 את חוק יסוד: הכנסת שביטל את החקיקה הקודמת המורה על מועדן המדויק של הבחירות לכנסת.

מועד הבחירות המקוריעריכה

סעיף 8 לחוק יסוד: הכנסת קובע כי משך כהונתה של הכנסת הוא ארבע שנים מיום היבחרה. סעיף 9 קובע את מועד הבחירות המדויק: יום ג' השלישי לחודש חשוון שבה תמה כהונתה של הכנסת היוצאת. ביולי 1959, מחשש לגשמים ביום הבחירות, תוקן חוק היסוד כך שבמקרה שהשנה הקודמת לשנה זו הייתה מעוברת, הבחירות יתקיימו ביום ג' הראשון לחודש חשוון.

מאז שנחקק חוק יסוד: הכנסת על ידי הכנסת השלישית בשנת 1958 ומועד הבחירות המקורי נקבע ליום ג' הראשון או השלישי לחודש חשוון, הבחירות לכנסת התקיימו במועדן הנקוב בחוק היסוד ארבע פעמים בלבד: הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, לכנסת השישית ב-1965, לכנסת השביעית ב-1969 ולכנסת השתים עשרה ב-1988. אף הבחירות לכנסת השמינית היו צפויות להיערך במועד זה שבשנת 1973, אך הן נדחו על ידי הכנסת בחוק, בשל מלחמת יום הכיפורים.

הקדמת הבחירותעריכה

על אף האמור לעיל, ישנם מספר מקרים בהם הכנסת מתפזרת לפני תום תקופת כהונתה. בחוק יסוד: הכנסת מפורטות שתי דרכים בהן הבחירות לכנסת הבאה מוקדמות: חקיקת חוק לפיזור הכנסת, ואי קבלת חוק התקציב במועד. בחוק יסוד: הממשלה מנויות שתי דרכים נוספות בהן מוקדמות הבחירות לכנסת: כישלון ההליכים להרכבת ממשלה חדשה, ופיזור הכנסת בצו על ידי ראש הממשלה.

בכל אחת מהדרכים הנ"ל, למעט במקרה של חקיקת חוק לפיזור הכנסת, מציינים הסעיפים הרלוונטיים בחוקי היסוד כי רואים את הכנסת כאילו חוקקה חוק לפיזורה וכי הבחירות לכנסת יתקיימו ביום ג' האחרון שלפני תום 90 ימים מיום היווצרות העילה לבחירות, אלא אם כן יום הבחירות הצפוי יחול בסמיכות ליום חג, מועד או זיכרון. במקרה כזה, רשאית הכנסת להחליט, בתוך חמישה ימים מהיווצרות העילה לבחירות וברוב חברי הכנסת, כי הבחירות יידחו למועד מאוחר יותר שהוא בתוך 100 ימים מיום היווצרות העילה.

על-פי סעיף 36 לחוק יסוד: הכנסת ועל פי הנגזר ממנו, במקרה בו הוקדמו הבחירות לכנסת, תסתיים כהונת הכנסת החדשה בחודש חשוון הקרוב שלאחר תום ארבע שנות כהונתה. לכן, כל כנסת בישראל עשויה לכהן בפועל בין ארבע לחמש שנים, זולת אם תתפזר לפני תום תקופת כהונתה המקורית. רוב הכנסות בישראל התפזרו בפועל לפני תום תקופת כהונתן.

להלן יפורטו המקרים שבגינן חוק יסוד: הכנסת קובע כי יוקדמו הבחירות.

חקיקת חוק לפיזור הכנסתעריכה

סעיף 34 לחוק היסוד מאפשר לכנסת להחליט על התפזרותה לפני גמר תקופת כהונתה המקורית ובכך להקדים את הבחירות לכנסת הבאה, זאת על ידי קבלת חוק בעניין שנתקבל ברוב של חברי הכנסת. סעיף 35 קובע כי על החוק המורה על התפזרות הכנסת לציין את מועד הבחירות המוקדמות לכנסת הבאה, וכי מועד זה יהיה לא יאוחר מחמישה חודשים מיום קבלת החוק.

בפועל, רוב הכנסות בישראל התפזרו באופן זה של חקיקת חוק לפיזורן.

התפזרות הכנסת בשל אי קבלת חוק התקציבעריכה

מקרה נוסף בו הכנסת מתפזרת לפני תום תקופת כהונתה המקורית, מפורט בסעיף 36א לחוק היסוד: אי קבלת חוק התקציב על ידי הכנסת בזמן. המועד האחרון, הנקוב בסעיף, להעברת תקציב המדינה בכנסת מבלי שיוקדמו הבחירות הוא ה-31 במרץ בכל שנה, ואם לא עבר חוק התקציב עד מועד זה יוקדמו הבחירות לכנסת הבאה.

על-אף האמור לעיל, הסעיף קובע כי במקרה בו בין היום האחרון אותו קבעה ועדת הכנסת להגשת את תקציב המדינה לכנסת לבין 31 במרץ של שנת הכספים, התרחש לפחות אחד מכמה אירועים הנוגעים להתפזרות הכנסת או להקמת ממשלה חדשה, המועד האחרון לאישור תקציב המדינה על ידי הכנסת מבלי שיוקדמו הבחירות הוא המועד המאוחר מבין 31 במרץ לתום 100 ימים מיום הקמת הממשלה החדשה. בנוסף, אם הצעת חוק התקציב הונחה על ידי הממשלה על שולחן הכנסת בתוך 55 ימים מיום כינון הממשלה, המועד האחרון הוא 45 ימים לאחר הנחת הצעת חוק התקציב על שולחן הכנסת. האירועים שבגינם תיתכן הארכת זמן להעברת התקציב כנאמר לעיל הם: קבלת חוק לפיזור הכנסת, קיום הבחירות לכנסת, פתיחת נשיא המדינה בהליכים להקמת ממשלה חדשה והקמת ממשלה חדשה.

בכל מקרה בו לא עובר במועד חוק התקציב, רואים ביום שלאחר המועד האחרון לחקיקת החוק כיום הקובע שלפיו נקבע מועד הבחירות לכנסת הבאה.

בתחילת כהונתה, בשנת 2020, קיבלה הכנסת העשרים ושלוש תיקון והוראת שעה לסעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת שנועדו לשרת את הקמת הממשלה השלושים וחמש כממשלת חילופים. התיקון לחוק קבע כי על-אף המפורט לעיל, בתקופת כהונתה של הכנסת העשרים ושלוש, אם מכהנת ממשלת חילופים בתחילת שנת 2022, המועד האחרון להעברת תקציב המדינה לשנת כספים זו, מבלי שיוקדמו הבחירות, הוא ה-30 ביוני 2022.

בנוסף, באוגוסט 2020, בשל העמקת המשבר הפוליטי בישראל ואי הסכמה בנוגע להעברת תקציב המדינה לשנת 2020, חוקקה כנסת זו, תיקון והוראת שעה נוספת לחוק היסוד, הקובע כי על אף האמור בנוגע למועד האחרון להעברת תקציב המדינה טרם התפזרות הכנסת, המועד האחרון בנוגע להעברת תקציב המדינה לשנת 2020 יהיה 200 ימים לאחר כינון ממשלת ישראל השלושים וחמש.

בפועל, אף עם מלאת 200 ימים לממשלה בדצמבר 2020, לא עבר תקציב המדינה לשנה זו, ובכך התפזרה הכנסת עקב אי העברת חוק התקציב במועד והבחירות לכנסת העשרים וארבע הוקדמו. בשל כך, הוראת השעה הנוגעת לתקציב לשנת 2022 הפכה ללא רלוונטית, והכנסת העשרים ושלוש הפכה לכנסת היחידה עד כה שהתפזרה בשל אי קבלת חוק התקציב במועד.

דחיית הבחירותעריכה

היסטוריה חקיקתיתעריכה

בתחילה, כאשר נחקק חוק יסוד: הכנסת, הוא הביא בחשבון מקרה של קיום בחירות במועדן או של הקדמת מועד הבחירות. הכנסת השלישית שחוקקה את חוק היסוד, וכן מספר כנסות שכיהנו לאחריה, לא נתנו את הדעת על אפשרות שבה לא יהיה ניתן לקיים את הבחירות במועד שנקבע בחוק יסוד: הכנסת או בחוק שחוקקה הכנסת לפיזורה.

בשלהי כהונתה של הכנסת השביעית, ב-6 באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה, קיימה לראשונה מליאת הכנסת ישיבה מיוחדת, בצל הקרבות העזים המתחוללים בחזית. במהלך הישיבה, יושב-ראש הכנסת, ישראל ישעיהו-שרעבי, יידע את הכנסת על כך שיושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השמינית, חיווה דעתו בפניו כי לא ניתן לקיים את הבחירות לכנסת השמינית במועדן הקבוע בחוק יסוד: הכנסת, 30 באוקטובר 1973, וכן את הבחירות לרשויות המקומיות שתוכננו להתקיים באותו היום, הן בשל קשיים טכניים ברורים של קיום בחירות לכנסת כאשר אזרחים רבים כל כך מגויסים ונמצאים בחזית, והן בשל החשש לפגיעה במאמץ המלחמתי של מדינת ישראל.

למעט לחברי כנסת בודדים שהתנגדו לכך, ברור היה לכל כי לא ניתן לקיים את הבחירות במועדן תוך כדי המלחמה, ואף לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, ידוע היה כי יש הכרח לדחות בחוק את הבחירות למועד מאוחר יותר, שכן לא היה ידוע מה טיבה של הפסקת האש, ואזרחים רבים עודם היו מגויסים ומוצבים בחזית.

ב-25 באוקטובר 1973, חמישה ימים לפני מועד הבחירות המקורי, חוקקה הכנסת, ברוב של 67 חברי כנסת מול מתנגד אחד, את חוק הבחירות לכנסת השמינית ולרשויות המקומיות (הוראת שעה), התשל"ד-1973. החוק קבע כי על אף האמור בחוק יסוד: הכנסת, הבחירות לכנסת השמינית ולרשויות המקומיות יידחו ל-31 בדצמבר 1973, וכי כהונתה של הכנסת השביעית תוארך עד כינוסה של הכנסת השמינית. עוד קבע החוק כי לעניין מועד הבחירות לכנסת התשיעית, יראו את הכנסת השמינית כאילו היא נבחרה במועד הבחירות המקורי - 30 באוקטובר 1973.

חוק זה היה חוק חריג של הכנסת בו חקיקה רגילה גברה על חוק יסוד, כאשר חוק היסוד לא מציין כי ניתן לשנות ממנו על ידי חקיקה רגילה. למרות זאת, האפשרות של דחיית הבחירות בשל מצב חירום או מקרה מיוחד אחר שלא מאפשר עריכת בחירות בזמנן, הוסדרה, עם הוספת סעיף 9א לחוק היסוד, רק בשנת 1992, יחד עם הנהגת שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. על אף ששיטת הבחירה הישירה בוטלה ב-2001, הושאר סעיף 9א על כנו והוא תקף עד היום.

אופן דחיית הבחירות הקבוע בחוק היסודעריכה

כאמור, סעיף 9א לחוק היסוד הוא המסדיר את האפשרות לדחיית הבחירות לכנסת. הסעיף מתייחס הן למקרה בה מועד הבחירות המקורי העולה מסעיפים 8,9 ו-36 לא שונה, ובין אם הבחירות הוקדמו ממועד זה מכל סיבה שהיא. על פי הנקבע בסעיף, הכנסת רשאית להאריך את תקופת כהונתה ולדחות את הבחירות לכנסת הבאה, בחוק שנתקבל ברוב של שמונים חברי הכנסת, ובו מצוין מועד הבחירות החדש. הסעיף קובע כי ניתן לבצע זאת רק אם נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות עריכת בחירות בעיתן. עוד קובע הסעיף כי תקופת ההארכה של כהונת הכנסת לא תעלה על פרק זמן ההארכה המתחייב מהנסיבות האמורות.

בנוסף, קובע הסעיף כי אם דחתה הכנסת את הבחירות, היא רשאית להקדימן, בהחלטה שנתקבלה ברוב חבריה, למועד שאינו מוקדם ממועד הבחירות המקורי שנקבע בסעיף 9, כלומר יום ג' השלישי (או הראשון) לחודש חשוון שלאחר ארבע שנים מתום כהונת הכנסת. עם זאת, מצוין כי אין בהוראות אלה כדי לגרוע מסמכותה של הכנסת על פי סעיף 34 לחוקק חוק המורה על הקדמת הבחירות.

מכאן עולה כי ההבדל בין הקדמת הבחירות הדחויות למועד המאוחר מהמועד המקורי לבחירות בישראל לבין המועד המוקדם ממנו הוא פרוצדורלי בלבד: הקדמת הבחירות הדחויות למועד המאוחר מהמועד המקורי מצריכה החלטה פשוטה של הכנסת ברוב של חבריה, בעוד הקדמה למועד המוקדם מהמועד המקורי מצריכה חקיקה ראשית בשלוש קריאות שנתקבלו ברוב חבריה.

בפועל, דחיית הבחירות לכנסת השמינית ב-1973 בשל מלחמת יום הכיפורים, שקדמה לתיקון של חוק יסוד: הכנסת בעניין דחיית הבחירות, הייתה הפעם היחידה מקום המדינה בה נדחו הבחירות לכנסת.

סעיפים משוריינים בחוקעריכה

אחדים מסעיפי החוק הם סעיפים משוריינים, כלומר דורשים רוב מיוחס לשם שינוים:

  • סעיף 4 - שיטת הבחירות: "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת; אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת".
  • סעיף 9א - הארכת תקופת כהונת הכנסת: (א)הכנסת לא תאריך את תקופת כהונתה אלא בחוק שנתקבל ברוב של שמונים חברי הכנסת ואם נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות עריכת בחירות בעיתן; תקופת ההארכה לא תעלה על הזמן המתחייב מהנסיבות האמורות; בחוק כאמור ייקבע מועד הבחירות.
(ב)מבלי לגרוע מהוראות סעיף 34, רשאית הכנסת, בהחלטה ברוב חבריה, להקדים את מועד הבחירות שנקבע לפי סעיף קטן (א), ובלבד שהמועד החדש לא יהיה מוקדם מהמועד לקיום הבחירות לכנסת לפי סעיף 9.
  • סעיף 34 - פיזור הכנסת טרם הזמן: "לא תחליט הכנסת להתפזר לפני גמר תקופת כהונתה, אלא בדרך קבלת חוק לעניין זה, ברוב חברי הכנסת"
  • סעיפים 4445 - יציבות החוק:
    • 44. על אף האמור בכל דין אחר, אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים.
    • 45. אין לשנות סעיף 44 או סעיף זה, אלא ברוב של שמונים חברי כנסת.
  • סעיף 46 לחוק קובע כי הרוב הדרוש לעיל לעניין שינוי סעיפים מסוימים, יהא דרוש לגבי כל אחת משלוש הקריאות בכנסת (קריאה ראשונה, שנייה ושלישית).

תיקונים מרכזייםעריכה

בית המשפט העליון נדרש פעמים לא מעטות לפרש את תיקון זה, וקבע מבחן מחמיר לפסילת רשימות לכנסת. כחלק מהמבחנים נקבע שאחד מהקריטריונים לפסילה צריך להיות מרכיב דומיננטי במטרותיה או במעשיה של הרשימה, ושישנן ראיות מכריעות לכך שהרשימה חותרת ליעד כזה. כל זאת כדי למנוע ניצול לרעה של החוק בידי ועדת הבחירות המרכזית, שחבריה (למעט ראש הוועדה) הם פוליטיקאים, וכדי לוודא שפסילה מתבצעת רק במקרים חריגים וקיצוניים ולפי רף הוכחה מחמיר מאוד. בית המשפט העליון נדרש להכריע בערעורים על החלטות ועדת הבחירות המרכזית (להפעיל את הסעיף או להימנע מהפעלתו), וברוב המקרים נמנע מהפעלתו. הרשימות היחידות שאושרה סופית פסילתן בבחירות בשל סעיף זה היו רשימות כ"ך וכהנא חי בבחירות לכנסת ה-12 (1988) ובבחירות לכנסת ה-13 (1992); עוד לפני קיומו של הסעיף, נפסלה "רשימת הסוציאליסטים" בפסק דין ירדור בבחירות לכנסת השישית (1965). מאז 1992 (גם בנוסחיו החדשים של הסעיף) טרם אושרה פסילת רשימות על פיו, ואף שוועדת הבחירות המרכזית פסלה לעיתים רשימות שונות (רשימת בל"ד ב-2003 וב-2009, רשימת רע"ם-תע"ל ב-2009, רשימת רע"ם-בל"ד ב-2019 ורשימת "משפט צדק" ב-2020), בית המשפט העליון לא אישר את הפסילות, וכן דחה ערעורים שהוגשו לו בדרישה לפסול את הרשימה המתקדמת לשלום (1988) ואת חד"ש-תע"ל (2019), בנימוק שהפסילות לא עמדו בקריטריונים הראייתיים המחמירים הנדרשים לפסילת רשימה לכנסת.
בנוסף לשתי הרשימות, נפסלו שלושה מועמדים מהתמודדות לכנסת: ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן-ארי, שלושתם בעקבות החלטה של בית המשפט העליון ובניגוד להחלטת ועדת הבחירות המרכזית.
  • תיקון מס' 10 (נחקק: כ"ו באדר ב' התשמ"א, 1 באפריל 1981) - הוסיף את סעיפים 42א ו-42ב, אשר קובעים את מעמדו של חבר הכנסת שהורשע בעבירה פלילית, הן טרם נתינת פסק הדין הסופי (סעיף 42ב), והן לאחר נתינת פסק הדין הסופי בעניינו (סעיף 42א).
  • תיקון מס' 12 (נחקק: כ"ח בשבט התשנ"א, 12 בפברואר 1991) - הוסיף את סעיף 6א, המגביל את יכולתם של חברי כנסת לפרוש מסיעתם ולעבור אל סיעה הקיימת באותה הכנסת, בכלל ותמורת טובות הנאה בפרט, ואף קובע כי "חבר הכנסת שפרש מסיעתו ולא התפטר מכהונתו סמוך לפרישתו, לא ייכלל, בבחירות לכנסת שלאחריה, ברשימת מועמדים שהגישה מפלגה שהייתה מיוצגת על ידי סיעה של הכנסת היוצאת".
  • תיקון מס' 30 (נחקק: י"ב באדר התשס"א, 7 במרץ 2001)[2] - הוסיף את סעיף 36א, הקובע כי אם לא אושר בכנסת חוק התקציב עד ל-31 במרץ באותה השנה, אזי יחשב הדבר כאילו הכנסת החליטה להתפזר טרם סיום כהונתה, ויערכו בחירות לכנסת בתוך 90 ימים.
סעיף קטן (ב) לאותו התיקון מסייג ואומר, כי אם התקיימו בחירות לכנסת, או התקבל חוק לפיזור הכנסת, או שנשיא המדינה פתח בהליכים להרכבת ממשלה חדשה, בין היום בו אמורה הממשלה להגיש את התקציב (שהוא, לכל המאוחר, 1 בנובמבר שלפני תחילת שנת הכספים) לבין תום שלושת החודשים הראשונים של שנת התקציב (31 במרץ) - אזי חוק תקציב המדינה חייב להתקבל בכנסת עד 31 במרץ, או עד 45 יום מיום כינון הממשלה, לפי המאוחר. הכנסת העשרים ושלוש הייתה הראשונה שהתפזרה בהתאם לתיקון זה, לאחר שהממשלה כלל לא הגישה לאישורה את תקציב המדינה לשנת 2020, גם לאחר הוראת שעה שנחקקה להאריך את המועד שנקבע לשם אישור התקציב.
  • תיקון מס' 35 (נחקק: ד' באייר התשס"ב, 15 במאי 2002) - תיקן את סעיף 7א, כך שיאפשר גם פסילת מועמדות של מועמד בודד (ולא רק רשימה) אם יש במעשיו שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד המדינה. המועמד הראשון, שפסילתו אושרה סופית בבית המשפט העליון היה מיכאל בן-ארי, שביקש להתמודד לכנסת במסגרת רשימת איחוד מפלגות הימין בבחירות לכנסת ה-21 (2019).[3] בבחירות לכנסת ה-22 פסל בית המשפט העליון את מועמדותם של ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, שהתמודדו מטעם עוצמה יהודית, בשל הסתה לגזענות.[4] ועדת הבחירות המרכזית פסלה בעבר גם את המועמדים עזמי בשארה (2003), אחמד טיבי (2003), חנין זועבי (2013 ו-2015), ברוך מרזל (2015), עופר כסיף (2019) והיבה יזבק (2020), וכן הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון בדרישה לפסול את ברוך מרזל (2003) ואת איתמר בן-גביר (2019), אך בית המשפט העליון לא אישר אף אחת מאותן פסילות, בנימוק שהן לא עמדו בקריטריונים הראייתיים המחמירים הנדרשים לפסילת מועמד לכנסת.

  • תיקון מס' 42 (נחקק ב-30 ביולי 2015), המכונה גם "החוק הנורווגי הקטן" - תיקון זה נחקק כהוראת שעה, לתקופת כהונתה של הכנסת העשרים בלבד. במרכזו חקיקת סעיף 42ג והרחבת סעיף 43. התיקון מסדיר את אפשרותו של חבר הכנסת המכהן כשר או כסגן שר להפסיק את חברותו בכנסת. במקומו של חבר הכנסת שהפסיק את כהונתו לפי סעיפים אלו יבוא המועמד הבא בתור ברשימת המועמדים לכנסת של המפלגה אליה משתייך חבר הכנסת. בשונה מהתפטרות מהכנסת, במקרה של הפסקת חברות, היה וחבר הכנסת שחברותו הופסקה יחדל מלכהן כשר או כסגן שר, או ימונה לתפקיד ראש הממשלה, ראש הממשלה בפועל או ממלא מקום ראש הממשלה, תחודש חברותו בכנסת, והאחרון שנהיה לחבר הכנסת מבין חברי רשימתו - יחדל מלכהן.
    על פי הוראות התיקון, חבר הכנסת אחד בלבד מכל רשימת מועמדים רשאי להפסיק את חברותו בכנסת בהתאם לסעיף זה, אך מי שהפסיק את חברותו בכנסת רשאי "להתחלף" עם שר או סגן שר אחר מרשימתו, ובכך לחזור ולכהן בכנסת עם הפסקת חברותו בה של שר או סגן שר אחר.

  • תיקון מס' 44 (נחקק ב-27 ביולי 2016), המכונה גם "חוק ההדחה" מאפשר להדיח חבר הכנסת מכהונתו בשל העילות המנויות בסעיף 7א (שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במדינת אויב או בארגון טרור). תיקון זה נחקק בעקבות הביקורת שמתחה ח"כ חנין זועבי על מעשיהם של חיילי צה"ל בהשתלטותם על הספינה מרמרה. לפי התיקון לחוק, ועדת הכנסת צריכה להציע לכנסת את ההדחה, ברוב של שלושה רבעים מחבריה, וזאת לאחר שקיבלה בקשה של 70 חברי כנסת, 10 מתוכם לא חברי קואליציה. הרוב הנדרש בכנסת להדחת חבר הכנסת הוא של 90 חברי הכנסת, וההדחה תיכנס לתוקף בתוך 14 יום.

  • תיקון מס' 49 (נחקק ב-16 ביוני 2020) המכונה גם "החוק הנורווגי" - במרכזו חקיקת סעיף 42ג והרחבת סעיף 43. התיקון מסדיר את אפשרותו של חבר הכנסת המכהן כשר או כסגן שר להפסיק את חברותו בכנסת. במקומו של חבר הכנסת שהפסיק את כהונתו לפי סעיפים אלו יבוא המועמד הבא בתור ברשימת המועמדים לכנסת של המפלגה אליה משתייך חבר הכנסת. בשונה מהתפטרות מהכנסת, במקרה של הפסקת חברות, היה וחבר הכנסת שחברותו הופסקה יחדל מלכהן כשר או כסגן שר, או ימונה לתפקיד ראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, ראש הממשלה בפועל או ממלא מקום ראש הממשלה, תחודש חברותו בכנסת, והאחרון שנהיה לחבר הכנסת מבין חברי רשימתו - יחדל מלכהן. בניגוד ל"חוק הנורווגי" הקודם, שנחקק כהוראת שעה והתיר התפטרות של ח"כ אחד בלבד מכל רשימה, התיקון הנוכחי אינו מוגבל בזמן, והוא מאפשר התפטרות של עד שליש מחברי הכנסת מאותה סיעה (עם עיגול כלפי מעלה כאשר בסיעה פחות מ-12 ח"כים).[5]
  • תיקון מס' 50 (נחקק ב-24 באוגוסט 2020): בהוראת שעה שאושרה במהלך המשבר הפוליטי בישראל (2019–2020) נקבע כי בשנת 2020 המועד האחרון להגשת תקציב יחול ב-22 בדצמבר 2020[6] כיוון שעד ל-22 בדצמבר 2020 הממשלה כלל לא הגישה תקציב לאישור הכנסת, הכנסת העשרים ושלוש התפזרה ב-23 בדצמבר, לראשונה בתולדות הממשלה והכנסת מסיבה זו. במאי 2021 הוציא בג"ץ התראת בטלות להוראת השעה, בנימוק שהוראת השעה "מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת, שאין לקבלו".[7]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה