פתיחת התפריט הראשי

חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט)

חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 הוא חוק שחוקקה הכנסת השנייה, ב-16 באוגוסט 1954, לשם התמודדות עם ההסתננות (בעיקר של פלסטינים) לישראל. שני תיקונים לחוק זה, שנחקקו בעשור השני של המאה ה-21 ובאו להתמודד עם ההסתננות מאפריקה לישראל, נפסלו על ידי בג"ץ, בנימוק שיש בהם סתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תיקונים נוספים, חוקקו במסגרת החוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה - 2014, שפורסם ביום 17.12.2014.[1]

תוכן עניינים

הרקע לחקיקת החוקעריכה

החוק נחקק על רקע תופעת הפדאיון, שהסתננו לישראל כדי לבצע פעולות טרור ועבירות אחרות. כשהוצגה הצעת החוק בפני הכנסת הסביר ממלא מקום שר הביטחון, פנחס לבון:

המלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו על-ידי מדינות ערב, והנקראת בלשון סגי נהור ״הסתננות״, מלווה את חיי מדינתנו במשך שנים. לצורכי מלחמה זו מופעלים יסודות מדיניים ופליליים כאחד. על-ידי שלילת כל פתרון חיובי לבעיית הפליטים, מפנות מדינות ערב חלקים מביניהם לפעולות חבלה וחדירה לשטח ישראל. כוונת ההסתננות היא לזעזע את יסודות קיומנו. מטרה זו לא הושגה ולא תושג, כי הננו מתקדמים בלי הרף בשכלול ובגיוון של דרכי התגוננותנו. אולם תוצאותיה חמורות למדי... כדי להבין את חומרת הבעיה, די לסקור את פעולות ההסתננות בשנה זו. בתקופה שבין 1 בינואר 1953 ל-1 בנובמבר 1953 נרצחו על-ידי מסתננים 56 ישראליים, ונפצעו 93. בתקופה שבין חודש מאי שנה זו לחודש נובמבר שנה זו, נרצחו מתוך המספר הכולל 46 ישראליים ונפצעו 65. במשך שני החדשים אוקטובר—נובמבר נרצחו 3 ישראליים ונפצעו 6. באותה תקופה (מאי — נובמבר) היו 14 מקרי מיקוש, 11 מקרי חבלה, 263 התנקשויות מזויינות, 54 מקרי שוד ו-542 גניבות. כל זה מחוץ להברחות ונסיונות לגניבות שלא הצליחו.[2]

באותה העת, החקיקה הקיימת אפשרה את העמדתם לדין של מסתננים בפני בית דין צבאי רק אם הסתננו לשטח צבאי סגור, בהתאם לתקנות ההגנה (שעת חירום). יתר המסתננים הועמדו לדין בפני מערכת המשפט האזרחית, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, ואולם העונש המרבי שניתן היה לגזור על העובר עליהם הוא שלושה חודשי מאסר או קנס של 300 לירות. הצעת החוק נועדה לקבוע את ההסתננות כעבירה חמורה, וכן להקים מערכת שיפוט צבאית מיוחדת שתוכל לשפוט את המסתננים במהירות.[3]

במהלך הדיונים במליאת הכנסת בקריאה הראשונה, תמכו מרבית חברי הכנסת במאבק בתופעה, אך לכמה מהם היו השגות.[4] חבר הכנסת שלום זיסמן מהציונים הכלליים סבר כי סמכות הגירוש צריכה להיות בידי שר הפנים ולא בידי שר הביטחון. חבר הכנסת ישראל בר-יהודה ממפ"ם סבר כי יש להבחין בין מסתננים שהם שלוחיהן של מדינות ערב לבין מסתננים על רקע פלילי. לשיטתו, את האחרונים הציע בר-יהודה להעמיד לדין בבית משפט רגיל ולא בבית דין צבאי, שהשופטים בו הם קציני צבא ללא רקע משפטי. כן העלה בר-יהודה חשש שמא החזקה הקבועה בחוק תוחל, בפועל, רק על אזרחים ערבים. חיים לנדאו מתנועת החרות גרס שכל ההליכים צריכים להתקיים בפני בתי משפט אזרחיים, במסגרת סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים. חבר הכנסת אמיל חביבי ממק"י, שהתנגד לחוק, גרס שהחוק לא נועד להילחם בתופעת ההסתננות, וכי מטרתו האמיתית היא לאפשר את גירושם של ערבים מישראל. בסופו של דבר עבר החוק קריאה ראשונה ברוב של 40 מול 6.

במהלך הדיונים בוועדת החוץ והביטחון, הכניסה הוועדה מספר תיקונים בהצעת החוק. בין היתר, הוחלט כי שם החוק לא יהיה "חוק ביטחון הגבולות (עבירות ושיפוט)", כפי שהציעה הממשלה, אלא חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט). הוועדה בחנה גם את האפשרות להחיל את החוק למפרע, והחליטה לקבל אותה באופן חלקי, כך שסמכות הגירוש שבחוק תחול גם על מי שהסתנן לישראל לפני תחילתו של החוק, אם ניתן היה לגרשו גם לפי פקודת העלייה או חוק הכניסה לישראל. הוועדה קיבלה גם החלטה לפיה בית הדין יהיה רשאי להטיל עונש מוות אם הרשיע מסתנן שביצע עבירה במטרה לפגוע בביטחון המדינה, ואולם סעיף זה הושמט לאחר שמליאת הכנסת קיבלה את הסתייגותו של חבר הכנסת יעקב ריפתין. הסתייגות נוספת שקיבלה הכנסת הייתה מטעם חבר הכנסת יצחק רפאל, ובעקבות זאת לא נכללה בחוק הוראה המאפשרת לגזור מאסר עולם על מסתנן שהסתנן מתוך כוונה לבצע עבירה שיש בה פגיעה ברכוש, שימוש בכוח או הפרת השלום, אלא רק אם ביצע בפועל עבירה כזו. החוק אושר בקריאה שלישית ברוב של 52 מול 9, ו-4 נמנעים.[5]

הוראות החוקעריכה

עם חקיקתו, הגדיר החוק מסתנן כך:

מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין, וביום מן הימים שבין ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין כניסתו היה אחד מאלה –
(1) אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עיראק או תימן
(2) תושב או מבקר באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל
(3) אזרח ארצישראלי או תושב ארצישראלי חסר אזרחות או נתינות או שאזרחותו או שנתינותו מוטלת בספק, ויצא באותו פרק זמן ממקום מגוריו הרגיל בשטח שהיה לחלק מישראל אל מקום שמחוץ לישראל

הגדרה זו התבססה במידה רבה על הגדרת "נפקד" בחוק נכסי נפקדים.

תוקפו של החוק כולו הוצמד לתוקף ההכרזה על מצב חירום שנתנה מועצת המדינה הזמנית עם קום המדינה (ושעודה נמצאת בתוקף). השר שמונה על יישום החוק הוא שר הביטחון, וכן ניתנו לחיילים סמכויות החיפוש המסורות לשוטר.

סעיפי העונשיןעריכה

החוק קבע שורה של עבירות הקשורות בהסתננות:

עבירה עונש מרבי
הסתננות חמש שנות מאסר וקנס 5,000 לירות
הסתננות של אדם שכבר גורש מהארץ שבע שנות מאסר וקנס 7,000 לירות
הסתננות של אדם מזוין, בחברת אדם מזוין או בתמיכת אדם מזוין 15 שנות מאסר ואם כלי הנשק היה כלי ירייה, חומר נפץ או חומר מתלקח - מאסר עולם
הסתננות וביצוע פשע או עבירה שיש בה פגיעה ברכוש, שימוש בכוח או הפרת השלום מאסר עולם
מתן מחסה למסתנן או סעד אחר שנועד להקל על הסתננותו או שהותו שלא כדין בישראל חמש שנות מאסר וקנס 5,000 לירות
מסחר עם מסתנן חמש שנות מאסר וקנס 5,000 לירות
מתן מחסה למסתנן או סעד אחר שנועד להקל על הסתננותו או שהותו שלא כדין בישראל, שלא בפעם הראשונה מאסר חמש עשרה שנה וקנס 10,000 לירות

בצד סעיפים אלה נקבעו בחוק שתי חזקות, המהוות חריג במשפט הפלילי, משום שהן מעבירות את נטל ההוכחה אל הנאשם. ראשית, נקבע כי מי שנתן מחסה או סעד למסתנן, או שסחר עם מסתנן, חזקה עליו שידע כי מדובר במסתנן. שנית, נקבע כי כל מי ששוהה בישראל שלא כדין, חזקה עליו שהוא מסתנן כל עוד לא הוכיח שאינו מסתנן.

בתי הדיןעריכה

החוק הסמיך את שר הביטחון להקים בתי דין מיוחדים להסתננות. החוק קבע כי הדיינים בבית הדין יהיו קציני צה"ל, וכי הם יכללו שתי ערכאות - ערכאה ראשונה בה ישב דיין יחיד וערכאת ערעור בה ישבו שלושה דיינים. החוק קבע כי רק אב בית הדין בערכאת הערעור חייב להיות בעל השכלה משפטית. מבחינת סדרי הדין קובע החוק כי בתי הדין רשאים לסטות מדיני הראיות, וכי שר הביטחון רשאי לקבוע סדרי דין שונים מהמקובל בבתי המשפט (השר לא השתמש בסמכותו זו). כן נקבע כי פסקי הדין של ערכאת הערעור לא ניתנים לערעור נוסף.

תיקונים בנוגע ליציאה מישראלעריכה

בשנת 1960 יזמה הממשלה תיקון לחוק, בו נקבע כי "היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר-הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו - מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות". בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי מטרתה להיאבק בתופעה שבה אזרחים ישראלים יוצאים שלא כדין למדינות אויב שכנות ונפגשים עם סוכנים זרים, גם אם לא זו הייתה מטרת יציאתם מלכתחילה. החוק נועד להשוות בין מי שיוצא מישראל שלא כדין לבין מי שנכנס אליה שלא כדין (אף שבנוסח שאושר, החליטה הכנסת להעמיד את העונש על יציאה שלא כדין על ארבע שנות מאסר, ולא חמש, כפי שביקשה הממשלה). בשנת 2007 תוקן החוק בשנית, ביוזמת חבר הכנסת אריה אלדד, ואיראן נוספה לרשימת המדינות שיציאה שלא כדין אליה מהווה עבירה לפי החוק.

תיקון מס' 3 והוראת שעה (2012)עריכה

רקעעריכה

במסגרת המאמצים לניתוק זיקתם של דברי חקיקה שונים ממצב החירום, יזמה הממשלה בשנת 2008 הצעת חוק[6] המנוסחת באופן מודרני יותר. ההצעה אושרה בקריאה הראשונה, והכנסת ה-18 החילה עליה דין רציפות. בתוך כך, לאחר עשורים רבים בהם נעשה בחוק שימוש דל (תופעת הפדאיון פסקה כבר ב-1956, בעקבות מבצע קדש), החלה מאז 2007 תופעה חדשה, של הסתננות דרך גבול ישראל-מצרים. התופעה הלכה והתרחבה ובין אותה שנה ל-2011 נכנסו לישראל למעלה מ-50 אלף מסתננים, כ-16 אלף מהם בשנת 2011 לבדה.[7] כ-95% מהמסתננים הגיעו מסודאן ומאריתריאה. מאחר שסודאן היא מדינה עוינת לישראל, שאין עמה יחסים דיפלומטיים, ואריתריאה הוכרזה על ידי נציבות האו"ם לפליטים כמדינה שבאופן זמני לא ניתן להחזיר אליה מהגרים בלתי חוקיים, ניצבה ישראל בפני קושי. מצד אחד, לא ניתן לגרשם חזרה למדינותיהם, ומצד שני, אין בידיה כלים משפטיים להתמודד עם התופעה. מסתננים שנתפסו בגבול הוחזקו במשמורת ל-60 ימים, לפי חוק הכניסה לישראל, ומשלא ניתן היה לגרשם - שוחררו. ככל שהתגברה התופעה, החלה ישראל לשחרר את המסתננים אף קודם לכן, עקב מגבלת מקום במתקני המשמורת. באופן רשמי, שוחררו המסתננים בהיתר שהייה זמני, שאסר עליהם לעבוד, ואולם מתוך הבנה שעליהם להתקיים, ישראל לא אכפה את איסור ההעסקה.

כדי להתמודד עם התופעה החליטה ישראל על מספר צעדים. בין היתר, בנתה גדר מערכת בגבול עם מצרים ובהקמת מתקן שהייה שיוכל לקלוט כמות גדולה יותר של מסתננים. בשנת 2010 משכה הממשלה את הצעת החוק שיזמה, ובשנת 2011 הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה, מחמירה יותר, כתיקון בחוק הקיים, חלקו בהוראת שעה, במטרה להקנות לה כלים חדשים להתמודדות עם התופעה.[8]

הדיונים בהצעת החוקעריכה

במהלך דיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה בהצעת החוק, הושמעו טענות שונות נגד הצעת החוק.[9]

בין היתר, נטען כי מדובר בתיקון לחוק ארכאי מ-1954, שנחקק במטרה להתמודד עם בעיה ביטחונית, ושכולל הוראות שאינן מתאימות למסתננים אלה, שמרביתם אינם מסתננים לשם ביצוע פעילות חבלנית עוינת. בהקשר זה נטען כי ההוראות הפליליות הקבועות בחוק חמורות יתר על המידה, ועלולות להביא לכך שמסתנן שביצע עבירה פעוטה יהיה צפוי לעונש של מאסר עולם, וכי אדם שנתן סיוע הומניטרי למסתנן יהיה צפוי לעונש של 5 עד 15 שנות מאסר. עוד נטען בהקשר זה כי העובדה ששר הביטחון הוא הממונה על החוק מקנה לו נופך ביטחוני, בשעה ששר הפנים הוא השר הממונה על כניסה ויציאה מישראל, ושעליו לאכוף את הטיפול בתופעה. עמדת הממשלה בשאלת סעיפי העונשין הייתה כי הפתרון מצוי במדיניות אכיפה, וכי הפרקליטות לא העמידה לדין אזרחים תמימים שסייעו למסתננים ערב חקיקתו של החוק, ולא תעשה זאת גם לאחר מכן. הוועדה לא קיבלה עמדה זו, והוסיפה סעיף שקבע כי ההוראות הפליליות המחמירות שבחוק יחולו רק לגבי מסתנן מזוין או לגבי מי שהסתנן כדי לבצע עבירה של סחר בבני אדם או סחר בסמים, ולגבי מי שסייעו להם. שר המשפטים יעקב נאמן הגיש הסתייגות לפיה תיקון זה לא ייכלל בהצעת החוק, ואולם במהלך הדיונים בקריאה השנייה והשלישית, בעקבות דין ודברים בין יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים האחרון שלא להצביע על ההסתייגות, והסעיף נותר על כנו.[10]

טענה מרכזית נוספת שנטענה היא כי החוק אינו מבחין בין מסתננים שהם מהגרי עבודה, מסתננים שהם פליטים, מסתננים על רקע פלילי ומסתננים על רקע ביטחוני. נציגי ארגונים שונים וכמה מחברי הכנסת סברו שיש לעגן בחוק את מחויבויותיה של ישראל לפי האמנה בדבר מעמדם של פליטים, כדי להבטיח שלא יהיה בחוק כדי לפגוע בפליטים. עמדת הממשלה בעניין זה הייתה כי מעמדו של כל מסתנן מתברר בהליך מסודר, וכי מי שמוכר כפליט אינו צפוי למאסר או גירוש. הוועדה קיבלה את עמדת הממשלה בסוגיה זו.

טענה נוספת שנשמעה נגד החוק התייחסה לתקופה הממושכת שניתן להחזיק בה במשמורת את המסתננים. לפי החוק, פרט למקרים הומניטריים שבחלקם מנויים בו, רק לאחר שהמסתנן מוחזק במשמורת שלוש שנים רשאי ממונה ביקורת הגבולות לשקול לשחררו. בסעיף נוסף נקבע כי אם הוגשה לממונה ביקורת הגבולות חוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים שלפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו של המסתנן מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה, לא ניתן יהיה לשחררו גם בתום שלוש שנים, אלא בהתקיים נסיבות הומניטריות מיוחדות. ארגוני זכויות האדם וחברי כנסת מהשמאל טענו כי החזקת אדם לתקופה כל כך ממושכת (שלמעשה אינה מוגבלת בזמן) ללא משפט מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות לחירות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עמדת הממשלה בהקשר זה הייתה כי ההסתננות הפכה למכת מדינה, ויש לנקוט צעדים חריפים כדי להתמודד עמה, במטרה להרתיע מסתננים נוספים. גם בסוגיה זו קיבלה הוועדה את עמדת הממשלה.

מנגד, כמה מחברי הכנסת טענו שהחוק אינו מחמיר דיו, וכי עליו להתייחס גם להיבט של החמרת הקנסות נגד מעסיקים. עמדת הממשלה, שהתקבלה בוועדה, הייתה כי היבטים אלה יש להסדיר בחקיקה נפרדת, שנדונה בוועדת חוקה, חוק ומשפט. כן נטען נגד החוק כי הוא מניעתי בעיקרו, ואינו נותן פתרון לכ-50 אלף המסתננים שכבר נמצאים בישראל.

התיקון אושר ב-9 בינואר 2012, ברוב של 37 מול 8.

הוראות התיקוןעריכה

תיקון החוק כולל סעיפים שתוקנו באופן קבוע וסעיפים שנקבעו כהוראת שעה לשלוש שנים.

שלושה תיקונים עיקריים נקבעו כהוראת קבע. תיקון ראשון שינה את הגדרת מסתנן, כך שלא תהיה תלויה עוד בכך שהמסתנן היה אזרח או תושב של מדינה ערבית מסוימת, או שביקר בה. ההגדרה החדשה קובעת כי מסתנן הוא "מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל". תיקון שני ביטל את מערכת בתי הדין הצבאיים לענייני הסתננות, שממילא לא היו פעילים זה עשרות שנים. ההיבטים הפליליים של החוק נדונים, לפיכך, בפני מערכת המשפט האזרחית הרגילה. תיקון שלישי ניתק את הזיקה של החוק להכרזה על מצב חירום. פירושו של דבר שהחוק יעמוד בתוקפו גם אם הכנסת תכריז על ביטול מצב החירום או שלא תשוב ותכריז על מצב חירום לתקופה נוספת.

התיקון העיקרי בחוק, שעניינו ההליכים המינהליים לטיפול במסתננים והחזקתם במשמורת, נקבע כהוראת שעה לשלוש שנים (עד ראשית 2015), כדי לבחון את השפעתו על התופעה במהלך תקופה זו. לפי ההליך שנקבע, סמכותו של שר הביטחון להוציא צו גירוש למסתנן תותנה בבחינת נסיבותיו האישיות של המסתנן ומדינת היעד לגירושו, ובכך שלא ניתנה לו אשרת שהייה בישראל. עד לגירוש, ניתן יהיה להחזיק את המסתנן במשמורת, ולממונה ביקורת הגבולות תהיה הסמכות להורות על שחרורו בערובה בנסיבות הקבועות בחוק:

  • בשל גילו או מצב בריאותו של המסתנן, החזקתו במשמורת עלולה לסכן את בריאותו, ואין דרך אחרת למנוע את הנזק.
  • טעמים הומניטריים אחרים, בין היתר אם הדבר יביא לכך שקטין יישאר בלי השגחה.
  • המסתנן הוא קטין שאינו מלווה על ידי בן משפחה או אפוטרופוס.
  • יש בשחרור כדי לסייע לגירושו.
  • חלפו שלושה חודשים מאז שהמסתנן הגיש בקשה לקבלת אשרה ורישיון לישיבה בישראל, וטרם הוחל בטיפול בבקשה, או שחלפו תשעה חודשים וטרם התקבלה החלטה בבקשה.
  • חלפו שלוש שנים מיום תחילת החזקתו במשמורת.

בתוך כך, קובע החוק נסיבות שבהתקיימן אין הוא רשאי להורות על שחרורו של המסתנן (למעט מסתנן שהחזקתו במשמורת עלולה לסכן את בריאותו, או מסתנן שהוא קטין שאינו מלווה): אם גירושו נמנע או מתעכב בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו, אם יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור, או אם גורמי הביטחון המוסמכים קבעו כי במדינת מושבו או באזור מגוריו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה.

החוק מסמיך את שר המשפטים למנות בית דין לביקורת משמורת של מסתננים, מקרב שופטי בתי הדין לביקורת משמורת, שבסמכותו יהיה לאשר את החלטת ממונה ביקורת הגבולות להחזיק את המסתנן במשמורת, או להורות על שחרורו בערובה, באותן נסיבות ומגבלות הקבועות לגבי ממונה ביקורת הגבולות. על החלטת בית הדין ניתן לערער בפני בית משפט לעניינים מינהליים.

עתירה לבג"ץעריכה

  ערך מורחב – בג"ץ אדם נגד הכנסת

באוקטובר 2012 עתרו לבג"ץ חמישה מסתננים וחמישה ארגוני סיוע, בדרישה לבטל את הוראת השעה. לעתירה הצטרפה נציבות האו"ם לפליטים במעמד של ידיד בית המשפט. במרץ 2013 החל בג"ץ לדון בעתירה, והוציא צו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא תבוטל הוראת השעה.[11] ב-16 בספטמבר 2013 קבע הרכב של 9 שופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס פה אחד שסעיף 30א לחוק, המאפשר להחזיק במשמורת במשך שלוש שנים מסתנן שהוצא נגדו צו גירוש, אינו חוקתי, ופסל אותו.[12][13]

תיקון מס' 4 והוראת שעה (2013)עריכה

ב-10 בדצמבר 2013 אישרה הכנסת ברוב של 30 נגד 15 הצעת חוק של ממשלת ישראל השלושים ושלוש שמהווה גרסה מרוככת יותר של תיקון מס' 3 מ-2012.[14] במסגרת התיקון, ניתן להחזיק מסתננים במשמורת לשנה, ואפשרות זו חלה אך ורק על מסתננים שנכנסו לישראל החל מיום תחילתו של התיקון. עוד נקבע בתיקון שמסתנן שיש קושי בגירושו (בעיקר אזרחי אריתראה וסודאן) ניתן להחזיק במתקן שהיה ובו תנאי מחיה בסיסיים (כגון מזון, שירותי רווחה ובריאות), ובמקרה זה הוא לא יהיה רשאי לעבוד: אפשרות זו חלה גם על המסתננים הוותיקים יותר בארץ.[15]

בהתאם לתיקון זה הוקם מתקן חולות בנגב. נגד חוקתיות התיקון הוגשה עתירה לבג"ץ וב-22 בספטמבר קבע בג"ץ כי גם תיקון זה אינו חוקתי וביטל חלק עיקרי ממנו.[16]

הוראת שעה (2014)עריכה

בעקבות פסיקת בג"ץ אישרה הכנסת ב-8 בדצמבר 2014 הוראת שעה נוספת,[17] שבאה להתמודד עם הליקויים שמצא בג"ץ בחקיקה הקודמת. גם נגד חקיקה זו הוגשה עתירה לבג"ץ, ונפסק כי: "בכפוף לפרשנות המוצעת צולחות הוראות החוק את מבחן החוקתיות, פרט להוראותיהם של סעיפים 32ד (א) ו-32כא – הקובעים את התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה – שדינם בטלות. על-פי הכרעת שופטי הרוב, תושעה הכרזת הבטלות לגבי סעיפים אלה למשך שישה חודשים. במשך תקופה זו תעמוד התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה הנקובה בסעיפים אלה על שנים-עשר חודשים. שוהים השוהים במרכז השהייה ביום מתן פסק דין זה שנים-עשר חודשים או יותר, ישוחררו ממנו לאלתר".[18]

הוראת שעה בדבר הגבלת הוצאת רכוש מישראלעריכה

ביוני 2013 אישרה הכנסת הוראת שעה נוספת, לפיה החל מ-11 בספטמבר 2013 ועד לתום הוראת השעה הקודמת, יוכל מסתנן להוציא את רכושו מישראל רק בעת עזיבתו את המדינה.[19] בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "החוק המוצע נועד לסייע בהתמודדות עם תופעת ההסתננות לישראל, באמצעות קביעת איסור פלילי על הוצאת כספי מסתנן מישראל, שמטרתו להביא להקטנת הכדאיות הכלכלית שבהסתננות ועל ידי כך לצמצם את התמריץ להסתננות לישראל, וכן לעודד מסתננים לצאת מישראל."[20]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ס"ח 2483, התשע"ה, עמ' 84.
  2. ^ פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 16 בדצמבר 1953
  3. ^ הצעת חוק ביטחון הגבולות (עבירות ושיפוט), התשי"ג-1953 (מאתר "נבו")
  4. ^ פרוטוקולי מליאת הכנסת מ-16 בדצמבר וה-21 בדצמבר 1953
  5. ^ פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 16 באוגוסט 1954
  6. ^ הצעת חוק למניעת הסתננות, התשס"ח-2008 באתר הכנסת
  7. ^ אתר רשות האוכלוסין וההגירה
  8. ^ הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס` 3 והוראת שעה), התשע”א-2011, ה"ח הממשלה 577 מ-28 במרץ 2011
  9. ^ ראו פרוטוקולי ועדת הפנים והגנת הסביבה מיום 25 ביולי 2011, 10 באוגוסט 2011, 14 בנובמבר 2011, 13 בדצמבר 2011 ו-19 בדצמבר 2011
  10. ^ פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 9 בינואר 2012
  11. ^ בג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח', באתר בתי המשפט
  12. ^ בג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח', ניתן ב-16 בספטמבר 2013
  13. ^ אילן ליאור, בג"ץ פסל את התיקון לחוק המסתננים וקבע כי אינו חוקתי, באתר הארץ, 16.9.2013
  14. ^ חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ד-2013, ס"ח 2419 מיום 11 בדצמבר 2013
  15. ^ אושר סופית: "החוק למניעת הסתננות", אתר הכנסת, 10 בדצמבר 2013.
    הדיון הסוער בכנסת על אישור החוק, באתר mako (כולל וידאו), 10 בדצמבר 2013.
  16. ^ בג"ץ 7385/13 זרי גבריסלאסי ואח' נ' הכנסת ואח', 22.9.2014
    אביאל מגנזי ועומרי אפרים, מתקן חולות ייסגר, אסור לכלוא מסתננים לשנה, באתר ynet
  17. ^ חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע”ה-2014, ס"ח 2483 מ-17 בדצמבר 2014
  18. ^ בג"ץ 8665/14 טשומה נגה דסטה ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב-11 באוגוסט 2015
  19. ^ חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג-2013, ס"ח 2398 מיום 13 ביוני 2013
  20. ^ הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן - הוראת שעה), התשע"ב-2012, ה"ח הממשלה 718 מיום 23 ביולי 2012