חוק מוות מוחי-נשימתי

חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008 הוא חוק שקובע את התנאים לקביעת מוות מוחי נשימתי בישראל, שיקבעו על פי מעמדם, זכויותיהם, דתם ואמונתם של המטופל ומשפחתו[1].

החוק אושר בכנסת ב-23 במרץ 2008 ביוזמת חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר, ונכנס לתוקף בתחילת יוני 2009. בשנת 2009 יצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שמפרט את הנהלים בפועל ליישום החוק[1].

עיקרי החוקעריכה

חוק מוות מוחי נשימתי קובע כי עת קביעת מותו של אדם הוא כאשר נקבע מוות מוחי נשימתי או לבבי[2],ומסדיר את התנאים וההוראות לקביעת מוות מוחי נשימתי בישראל תוך התחשבות בדתם, מעמדם, זכויותיהם ואמונותיהם של המטופל ומשפחתו[1].

על פי החוק, קביעת מוות מוחי נשימתי תבוצע בידי שני רופאים מוסמכים שמינתה ועדת הסמכה רפואית מיוחדת שתורכב על ידי מנכ"ל משרד הבריאות, ותכלול רופאים מההסתדרות הרפואית בישראל, רבנים, נציג דעת המיעוט, ונציגים מתחום האתיקה, פילוסופיה ומשפט. על הרופאים החברים בוועדה לא להתערב בטיפול באופן ישיר ולא לעסוק בהשתלת איברים.

כחלק מהנוהל לקביעת מוות מוחי נשימתי, הרופא המטפל יודיע לקרוביו של המטופל כי קיים חשד שהמטופל סובל ממוות מוחי נשימתי. רק לאחר מכן הרופאים שהוסמכו על ידי הוועדה יפעלו לקביעת המוות המוחי נשימתי בתנאי שבני משפחתו של המטופל רוצים בכך[3].

הליך קביעת המוות המוחי נשימתי יבוצע בתנאי שבבית החולים קיים מכשיר לעריכת בדיקות מכשירניות מיוחדות, הקובעות אם תפקוד המוח הופסק באופן מלא ובלתי הפיך, לרבות גזע המוח[2]. במצב כזה, אם הגורם הרפואי למצב ברור לחלוטין ויש עדויות קליניות להפסקת הנשימה העצמאית, ניתן לקבוע כי המצב הוא מוות מוחי נשימתי.

אם נקבע מוות מוחי נשימתי, המשפחה על פי דתה ואמונתה יכולה לקבוע אם להמשיך את הטיפול בחולה או להפסיקו, כלומר, לנתק את המטופל מהמכשירים ולקבל את מסמכיו הרפואיים[3].

יישום החוק והשלכותיועריכה

שינויים בחוקעריכה

השינויים של החוק נקבעו על ידי שר הבריאות ובהסכמת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. התוספת הראשונה נמצאת בסעיף 1 והיא הגדרת "מכשיר רפואי" והתוספת השנייה נמצאת בסעיף 3(1) והיא שתחומי המומחיות הרפואית של הרופאים שבחרה ועדת ההסמכה הרפואית המיוחדת הם: הרדמה, טיפול נמרץ כללי, טיפול נמרץ לילדים, נוירולוגיה, נוירוכירורגיה, רפואה דחופה, רפואת ילדים, רפואה פנימית, וקרדיולוגיה.

השלכות החוקעריכה

בעקבות החוק, מספר רבנים הסכימו לוותר על העמדת משגיח דת בעת קביעה של מוות מוחי נשימתי בבתי חולים ואנשים מהמגזר הדתי החלו לתמוך בחוק ולהסכים לתרום איברים, למרות זרמים מסוימים שנשארו תקפים בדעתם נגד החוק כמו הזרם הליטאי בציבור החרדי המונהג בידי הרב יוסף שלום אלישיב שמתנגד לחוק בחריפות[2] וחושב כי ניתוק אדם ממכונות כאשר הוא סובל ממוות מוחי נשימתי או לבבי נחשב לרצח[3].

הבדיקה המכשירנית המיוחדת שתתבצע בעקבות החוק הקובעת כי המוח הפסיק לעבוד לרבות גזע המוח, וועדת ההיגוי המסמיכה את הרופאים הקובעים את המוות[2], הם אמצעים שלא בוצע בהם שימוש לפני חקיקת החוק[4].

ביקורות ודיונים שהתעוררו בעקבות החוקעריכה

החוק קיבל ביקורות שונות ממספר גורמים ועורר דיונים. על פי דבריו של ח"כ שנלר, החוק קודם במטרה להכניס למעגל תורמי האיברים להשתלה גם את האוכלוסייה הדתית, ויושב ראש המרכז הלאומי להשתלות, פרופ' גבריאל גורמן, ציפה לעלייה במספר התורמים. לדעת איגוד הרופאים לטיפול נמרץ לעומת זאת, החוק עלול דווקא להקטין את מספר השתלות האיברים בגלל המגבלות הקשות שהוא מטיל בדרך לקביעת המוות המוחי-נשימתי[2].

יהדות התורה התנגדה לחוק ואף קבעה כי הוא מהווה סיבה להצבעת אי-אימון בממשלה. לדעתו של משה גפני, חבר כנסת יהדות התורה: "חוק זה הוא בניגוד מוחלט להלכה כאשר ע"פ ההלכה מוות מוחי אינו מוות אלא רק מוות לבבי ואילו ע"פ חוק זה יוכלו לנתק חולה מהמכשירים גם כאשר אירע אצלו מוות מוחי והוא בעצם עדיין חי". בניגוד לכך, הרב שלמה משה עמאר תמך בחוק ובכך גרם גם לתמיכתם של חברי כנסת מש"ס והצבעתם בעד החוק[3].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 חוק מוות מוחי נשימתי, באתר כל זכות
  2. ^ 1 2 3 4 5 בנדר, א. אבן, ד. הר - נוי, א, הרופאים נגד חוק המוות המוחי, אתר nrg חדשות, ‏2008
  3. ^ 1 2 3 4 מירוני, ש, 'חוק מוות מוחי נשימתי' אושר סופית בכנסת, בחדרי החרדים, ‏2008
  4. ^ פלישמן, י, השקפת ההלכה בעניין מוות מוחי, אתר דין, ‏2012