חזית ארץ ישראל
חזית ארץ ישראל היא לובי פרלמנטרי שהוקם על ידי ח"כ מיכאל איתן בשנות ה-80 במטרה לסייע להתיישבות היהודית ביש"ע ולחזק את מעמדה הציבורי. פעילות החזית בתחילת דרכה הייתה בעיקר הצהרתית והפגנתית. מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם החזית, והסתייעה בה להעברת תקציבים בוועדת הכספים של הכנסת לטובת פיתוח היישובים היהודים ביש"ע, הרחבתם ושמירה על ביטחונם.
היסטוריה עריכה
בשנת 1996 מונה מיכאל איתן ליו"ר הקואליציה בכנסת הארבע עשרה. תפקידו החדש העמיד אותו בניגוד עניינים עם תפקידו כיו"ר חזית ארץ ישראל שהתנהלה כאופוזיציה לנתניהו מימין. איתן ביקש להעביר את השרביט לח"כ אחר מסיעתו, ומי שנכנס לנעליו היה ח"כ מיכאל קליינר[1].
המאבק בהסכם חברון עריכה
קליינר נכנס לתפקידו כיו"ר חזית ארץ ישראל בתקופה סוערת במיוחד מנקודת מבט של מפעל ההתנחלויות. הימים היו הימים שלאחר הסכמי אוסלו ובפתח עמד "הסכם חברון" שעליו חתם בנימין נתניהו, ובמסגרתו אמור היה להעביר את השליטה בחלקים מחברון לידי הפלסטינים[2]. פעילות חזית ארץ ישראל בתקופה זו הפכה ליותר ויותר פוליטית[3]. כיו"ר החזית עלה מיכאל קליינר על דוכן הכנסת והודיע כי אם הסכם חברון לא יגיע להצבעה בכנסת יחבור לאופוזיציה מימין ובתור חבר קואליציה יתמוך בהצעת האי-אמון בממשלה שהגישה סיעת "מולדת"[4]. האיום נשא פרי. דוד לוי, ששימש אז כשר החוץ בממשלת נתניהו והיה משיב מטעם הממשלה בדיון בכנסת, התחייב בשם הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, וכך היה. לאחר קיום ההצבעה על הסכם חברון בכנסת, התברר כי היו 17 חברי כנסת שהצביעו נגד ההסכם. בראיון בערוץ הראשון שנערך סמוך לאחר ההצבעה כינה קליינר את חברי החזית שהצביעו נגד הסכמי חברון "כוח 17", וכינוי זה דבק בחברי החזית שהפכה מיליטנטית יותר ושימשה כאופוזיציה לוחמת מימין[5].
המאבקים לבנייה יהודית במזרח ירושלים עריכה
- מאבק למען בניית השכונות היהודיות בהר חומה - כשהתברר שנשיא ארצות הברית ביל קלינטון מתנגד לבניית השכונות היהודיות החדשות באזור הר חומה, התחייב נתניהו בפני קלינטון כי יקפיא את תוכניות הבנייה. כתגובה, 14 מחברי החזית יצאו לסיור הפגנתי בהר חומה, והותירו את הקואליציה של נתניהו ללא רוב בהצבעות שהתקיימו באותה עת בכנסת. הקואליציה נחלה תבוסה בהצבעות, וכשחרב דמוקלס של נפילה נוספת בהצבעות עקב איום מצד חברי החזית לחזור על הצעד ההפגנתי הזה, חזר בו נתניהו מהבטחתו לקלינטון ואפשר את הבנייה בהר חומה[6].
- מאבק החזית למען בניה במעלה הזיתים (ראס אל עמוד) - שכונת "מעלה הזיתים" עתידה הייתה לקום על קרקע פרטית בבעלותו של ארווין מוסקוביץ' במזרח ירושלים[7], אך נתקלה בהתנגדות מצד הממשל האמריקאי. למרות שתוכניות הבנייה אושרו על ידי ועדות הבנייה העירוניות בפברואר 1998[8], הכריז נתניהו על הקפאת הבנייה ולא אפשר לגדר את המתחם המיועד לבנייה[9]. עשרות המטרים הראשונים של הגדר הוקמו על ידי 3 מחברי חזית ארץ ישראל (מיכאל קליינר, ח"כ ניסן סלומיאנסקי, הרב בני אלון) שהגיעו לשטח ותוך ניצול חסינותם הקימו את הגדר. הקמת הגדר שעברה בשקט יחסי מצד הפלסטינים תושבי המקום סללה את הדרך להקמת השכונה כולה[11].
המאבק נגד הסכמי וואי והפלת ממשלת נתניהו עריכה
לקראת צאתו של נתניהו לוואי פלנטיישן[12], באוקטובר 1998, גיבשו חברי חזית ארץ ישראל מכתב אולטימטום שבו הודיעו כי אם יפעל נתניהו למימוש הסכם וואי יתמכו בהפלת הממשלה בראשותו[13]. שנים עשר חברי כנסת חתמו על המכתב: בני בגין, חנן פורת, רחבעם זאבי, מיכאל קליינר, בני אלון, צבי הנדל, ניסן סלומיאנסקי, שאול יהלום, דוד ראם, רפאל איתן, משה פלד וחיים דיין. נתניהו לא שעה לאזהרות, ובדצמבר אישרה הממשלה את חמשת התנאים להמשך יישום הסכם וואי[14], והתוצאה הייתה שארבעה מתוך חברי החזית (בני בגין, רחבעם זאבי, מיכאל קליינר ובני אלון) הודיעו כי יצביעו בעד החוק להקדמת הבחירות שח"כ חיים רמון העלה להצבעה. הודעתם הבטיחה רוב של 61 חברי כנסת לחוק, ובשל כך הצטרפו לעמדתם גם חברי הכנסת מהמפד"ל (חנן פורת וצבי הנדל). כך נפלה ממשלת נתניהו[15].
בסיס לכינון סיעת האיחוד הלאומי עריכה
לאחר נפילת ממשלת נתניהו הפכה חזית ארץ ישראל בסיס להקמתה של סיעת האיחוד הלאומי. בני בגין, מיכאל קליינר ודוד ראם פרשו מהליכוד והקימו את חרות - התנועה הלאומית. בשלב מאוחר יותר פרשו חנן פורת וצבי הנדל מהמפד"ל וחברו למפלגת "תקומה" שהוקמה על ידי בכירים ממועצת יש"ע. שלוש המפלגות - מולדת, חרות החדשה ותקומה - הקימו יחד את רשימת האיחוד הלאומי, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה-15[16].
בתקופת ממשלת שרון עריכה
עם הקמת ממשלת שרון הראשונה ערכה החזית כנס במאי 2001[17], אך פריצת האינתיפדה השנייה הסירה את החשש שממשלת ישראל תאשר פינוי יישובים או פגיעה בהתיישבות. עם הקמת ממשלת שרון השנייה, במאי 2003[18], אחר כך חברה לגורמים רבים נוספים במטרה להילחם תוכנית ההתנתקות[19].
קישורים חיצוניים עריכה
- רן דגוני, וושינגטון, פסגת וואי פלנטיישן בארה"ב העיסקה, למעשה, כבר נסגרה, באתר גלובס, 18 באוקטובר 1998
- צבי לביא, רצח במערכה השלישית, באתר גלובס, 19 באוקטובר 2001
הערות שוליים עריכה
- ^ אביב לביא, עד כדי כ"ך, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2002
- ^ יהודה רייכספלד, הסכם חברון: טוב ליהודים, טוב לערבים, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
לוי מורב, הכלכלה הוציאה את נתניהו מחברון?, באתר גלובס, 23 בינואר 1997 - ^ מתנחלי חברון: זהו יום קשה ועצוב לכולנו, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
- ^ כתבי גלובס, הממשלה מאשרת את הסכם חברון, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
- ^ "כוח 17" והחשמל, באתר גלובס, 23 בפברואר 1997
- ^ נדב שרגאי, רקע / רוב הקרקעות הופקעו מיהודים, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2002
- ^ שרון: ראס אל-עמוד- מקום קטן בעל חשיבות גדולה, באתר גלובס, 17 בספטמבר 1997
- ^ ידיעות אחרונות, אושרה בניית השכונה היהודית בראס אל עמוד, באתר גלובס, 5 בפברואר 1998
- ^ עתי"ם, משטרת ירושלים מנעה גידור מיתחם ראס אל-עמוד, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1998
- ^ רמון: אין צורך בבניית בתים עבור יהודים בראס אל-עמוד, באתר גלובס, 7 ביולי 1999
- ^ [10]
- ^ רן דגוני, וואי מילס, מרילנד, פיסגת וואי פלנטיישן לשלב קריטי; קלינטון ביטל נסיעתו לקליפורניה, באתר גלובס, 21 באוקטובר 1998
- ^ סוכנויות הידיעות, אולברייט: נתניהו צריך להמשיך בנסיגה; ישראל אינה יכולה להוסיף כעת תנאים, באתר גלובס, 10 בדצמבר 1998
- ^ שירות גלובס, הממשלה אישרה את חמשת התנאים להמשך יישום הסכם וואי, באתר גלובס, 21 בדצמבר 1998
- ^ צבי לביא, שלושת השבועות שהפילו את נתניהו, באתר גלובס, 23 במאי 1999
- ^ צבי לביא, רצח במערכה השלישית, באתר גלובס, 19 באוקטובר 2001
- ^ נדב שרגאי, חזית ארץ ישראל מתכנסת שוב, באתר הארץ, 16 במאי 2001
- ^ נדב שרגאי, חזית א"י קמה לתחייה אך תימנע מחישוק שרון, באתר הארץ, 15 במאי 2003
- ^ ניר חסון, אנשי ההר נגד אנשי החול, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2005