חטאת פנימית

חטאת פנימית הוא קורבן חטאת, שדמו נזרק בתוך בניין בית המקדש, ולא רק על המזבח החיצון כשאר הקרבנות. ישנם מספר קרבנות המוגדרים כחטאת פנימית – שניים מהם קרבים מדי שנה ביום הכיפורים, והאחרים תלויים בחטא. המשותף לכולם הוא שיש בהם ממד ציבורי.

בשונה מכל החטאות, שנאכלות לכהנים עד חצות הלילה שאחרי יום הקרבתן, החטאת הפנימית אינה נאכלת אלא נשרפת בבית הדשן, שנמצא מחוץ לחומת ירושלים, ואליו מוציאים את שאריות האפר מהמזבח. דין זה מבוסס על הפסוק: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא ו, כג)[1].

קרבנות יום הכיפוריםעריכה

ביום הכיפורים יש להביא שני קרבנות שדמם נזרק בפנים[2]:

  • פר יום הכיפורים – זהו פר שנועד לכפר על הכהן הגדול ועל הכהנים, ונקנה מכספו הפרטי של הכהן הגדול. הכהן סומך את ידיו על הפר פעם אחת ומתוודה על חטאיו האישיים, ופעם נוספת כדי להתוודות על חטאות כל הכהנים. לאחר הוידוי השני, הכהן שוחט את הפר, נכנס לקודש הקדשים ומזה את דמו בין בדי הארון – פעם אחת למטה ושבע למעלה.
  • שעיר החטאת – לכהן הגדול מובאים שני שעירים והוא מטיל עליהם גורלות – על אחד כתוב לשם ועל השני לעזאזל. על השעיר שיוצא לה' הוא קושר לשון של זהורית כנגד בית שחיטתו, ועל השני בין קרניו. הכהן שוחט את שעיר החטאת, ומזה את דמו כמו את דם הפר – בין בדי הארון, אחת למעלה ושבע למטה.

לאחר מכן חוזר הכהן אל ההיכל, ומזה מדם הפר על הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים – אחת למעלה ושבע למטה, וחוזר ומזה כך גם מדם השעיר. לאחר מכן הוא מערב את הדם של שני הקרבנות ונותן על קרנות מזבח הקטורת, לקיים את הפסוק "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים" (שמות ל, י). את שיירי הדם הוא שופך על היסוד המערבי של מזבח העולה. בניגוד לכל המתנות שבתוך המקדש, שאם חיסר אחת מהן צריך לחזור ולעשותה, שפיכת שיירי הדם אינה מעכבת בדיעבד.

את חלבי הפר והשעיר מקריבים על מזבח העולה כדין שאר קרבנות חטאת. את שאר הבשר, העור והעצמות נושאים במוטות ושורפים מחוץ לחומת העזרה.

קרבנות הבאים על חטאעריכה

  • פר כהן גדול – כאשר הכהן הגדול מורה לעצמו הוראה שגויה וחוטא, הוא אינו מביא קרבן חטאת כמו אדם פשוט (כבשה או שעירה), אלא פר. לאחר שחיטת הפר, הכהן מזה עליו שבע פעמים על הפרוכת שמבדילה בין הקדש לבין קדש הקדשים, ונותן מדמו על מזבח הזהב. את שיירי הדם הוא שופך על היסוד המערבי של מזבח העולה, ובניגוד למתנות הפנימיות – שפיכת הדם אינה מעכבת.
  • פר העדה – כאשר הסנהדרין מורים הוראה שגויה, ובעקבות כך חוטא כל הציבור, עליהם להביא פר לחטאת. עבודתו זהה לפר הכהן הגדול – הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ושפיכה על יסוד מזבח העולה שאינה מעכבת בדיעבד[3].
  • שעירי עבודה זרה – כאשר כל העדה חוטאת בעבודה זרה עליה להביא פר לעולה ושעיר לחטאת. במסכת הוריות למדים חכמים שעבודתו של השעיר הזה זהה לעבודת הפר, ומכניסים את דמו לתוך המקדש. אף שזה לא אמור בפירוש בכתוב[4].

כמו את קרבנות יום הכיפורים, גם את חלבי הקרבנות האלו מקריבים, ואת שאר החלקים נושאים אל מחוץ לעזרה ושורפים אותם שם – ועל כן מכנה אותם המשנה "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים".

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אמנם גם ללא הפסוק הזה, על כל אחת מהחטאות החיצוניות כתוב במפורש שהיא נשרפת מחוץ למחנה. לכן מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שגם חטאת שמן הדין לא היו אמורים להכניס את דמה אל תוך בית המקדש – אם מסיבה כלשהי הכניסו את דמה, אין לאכול את החטאת ויש לשרוף אותה.
  2. ^ הציווי עליהם מפורש בויקרא טז, ומתואר בהרחבה במסכת יומא.
  3. ^ דין פר כהן גדול ופר העדה מבואר בויקרא ד ובמסכת הוריות.
  4. ^ דין זה מבואר בבמדבר טו ובמסכת הוריות.