חטיפת המטוס ידוגו

חטיפת מטוס ידוגו (או תקרית ידוגו, בקוריאנית: 요도 호 사건) הייתה חטיפת מטוס יפני לצפון קוריאה שהתרחשה ב-30 במאי 1970. החוטפים השתייכו לסיעת הצבא האדום ביפן. המטוס נחטף לצפון קוריאה, והחוטפים נשארו בצפון קוריאה עד לתחילת שנות ה-2000. הם התגוררו במתחם סגור שמומן על ידי השלטון הצפון קוריאני, ואף השלטון הצפון קוריאני חטף נשים יפניות על מנת לחתן אותן עם החוטפים.

רקע עריכה

עימות בין סיעת הצבא האדום היפני (ימין) לבונד היפני (שמאל) מתאריך 5 בספטמבר 1969.

בסוף שנות ה-50, התפתחה ביפן תנועת "השמאל החדש".^[1] התנועה ראתה עצמה כעצמאית מהמפלגה הקומוניסטית ביפן, והחשיבה את המפלגה "שמאל ישן". התנועה הייתה בעיקרה תנועה של סטודנטים, והזדהו עם תנועות סטודנטים ברחבי העולם.^[2] הם התנגדו למלחמת וייאטנאם, לבסיסי הצבא האמריקאים ביפן, העלאת שכר לימוד ועומס באוניברסיטאות והתנהלותן.

תנועת השמאל החדש בתחילת שנות ה-60 הייתה מאוחדת תחת מטרה משותפת.^[3] בשנת 1960, הצליחה התנועה לארגן הפגנת ענק נגד הסכם הביטחון בין יפן לארצות הברית. אבל לקראת סוף שנות ה-60, החלו סכסוכים בין הסיעות השונות של התנועה. בשנת 1970, כאשר נחתם חידוש הסכם הביטחון בין יפן לארצות הברית, התנועה התפרקה סופית. סיעת הצבא האדום היא אחת הסיעות של השמאל החדש והיא החלה לקבל פנים רדיקלים ואלימים יותר ויותר.^[3]

סיעת הצבא האדום התמקדה בלוחמת גרילה.^[1] הסיעה ניסתה לגרום למהפכה ביפן, על אף שהיו חילוקי דעות בין חבריה כיצד יפן תראה לאחר המהפכה. היא הצליחה לגייס כמות תומכים גדולה. הסיעה התנתקה מהבונד ב-5 בספטמבר 1969. ב-5 בנובמבר המשטרה פשטה על מרכז אימונים של הסיעה, עצרה יותר מ-50 חברים וחשפה תוכנית לחטוף את ראש ממשלת יפן דאז, אייסאקו סאטו. בעקבות הפשיטה, ההנהגה ירדה למחתרת והחליטה לנסות לחטוף מטוס לקובה, על מנת לאמן שם חיילים במקום מרכז האימונים שהם אבדו.^[1]

החטיפה והשהות בצפון קוריאה עריכה

סיעת הצבא האדום ניסתה לחטוף מטוס לקובה. חטיפת מטוס המסוגל לעשות את הדרך מיפן לקובה זאת משימה קשה, ולכן העדיפו לחטוף טיסת פנים ולהטיסה לצפון קוריאה, המדינה הקרובה ביותר שתסכים לקבלם.^[1] כך, ב-30 במאי 1970, סיעת הצבא האדום חטפה את המטוס ידוגו (על שמו נקראת קבוצת החוטפים "קבוצת ידוגו"). צפון קוריאה קבלה את החוטפים בברכה והצהירה כי אינה מתכוונת להחזירם ליפן. הנוסעים והמטוס הוחזרו דרך דרום קוריאה, וכחלק מלחץ משותף של יפן, דרום קוריאה וארצות הברית.^[4]

חוטפי המטוס נשארו בצפון קוריאה ועברו "חינוך מחדש" על ידי המשטר הצפון קוריאני. הם למדו על הג'וצ'ה, שמכיל בתוכו מרקסיסטיים, אנטי יפניות, לאומיות קוריאנית, וקונפוציאניות קוריאנית. בשיטת הלימוד לא היה כל דיון, ולכל שאלה הייתה תשובה אחת ברורה. הקבוצה נאלצה ללמוד את החומר שוב ושוב עד שהשיבו כמצופה מהם. לאחר שנה הם הצהירו שהם תמכים בקומוניזם הצפון קוריאני.

בשנת 1975, בת הזוג של אחד החוטפים עברה לצפון קוריאה על מנת להתאחד עם בן זוגה. על מנת לשמור את שאר הקבוצה מרוצה, ממשלת צפון קוריאה חטפה שבע נשים יפניות באירופה והביאה אותן להינשא לחוטפים בצפון קוריאה.^[1] בשנת 2002 מגומי יאו, שהייתה בעברה נשואה לאחד מחוטפי המטוס, העידה כיצד פיתתה את קאיקו ארימוטו היפנית להגיע לצפון קרואה על מנת להיות שבויה שם ולהנשא גם כן.^[5]

הנשים הובאו מאירופה לצפון קוריאה, כנראה, על ידי הטעיה ורמאות מצד הצפון קוריאנים. לאחת הנשים סופר שהיא תגיע לסיור לימודי קצר; לאחרת סופר שהיא תגיע למונגוליה. בעת הגעתן לצפון קוריאה הן עברו תהליך חינוך מחדש של למעלה מחודש. המבצע הושלם בשבוע הראשון של מאי שבו כל חברי הקבוצה שנותרו בחיים התחתנו.^[1]

חברי הקבצה ומשפחותיהם החדשות, הוחזקו במתחם סגור בצפון קוריאה. הילדים חונכו על ידי השלטון וכמעט ולא למדו יפנית. לא אופשר להם לצאת מהמתחם ורק למספר מצומצם של קוריאנים הותר להיכנס.

סוף דבר עריכה

במאי 2001, כמה ילדים של החוטפים הוחזרו ליפן. בשנת 2002 קים ג'ונג איל התנצל על חטיפת אזרחים יפנים בשנות ה-70 וה-80,^[1] ומספר מנשות החוטפים הורשו לחזור ליפן. לבסוף, בשנת 2007 צפון קוריאה החזירה את החוטפים ליפן. יש הטוענים שזה נעשה על מנת שארצות הברית תוציא את צפון קוריאה מרשימת המדינות המממנות טרור^[6] היו שני חוטפים שמתו בצפון קוריאה, אך סיבת המוות שלהם אינה ידוע.

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Patricia G. Steinhoff, Kidnapped Japanese in North Korea: The New Left Connection, The Journal of Japanese Studies, Vol. 30, No. 1 (Winter, 2004), עמ' 123-142
^ Takazawa Kōji, How Japanese Student Radicals Became Juche Believers in North Korea, The Asia-Pacific Journal Volume 16
^ ¹ ² Taro E.F. Nettleton, Throw Out the Books, Get Out in the Streets: Subjectivity and Space in Japanese Underground Art of the 1960s, ProQuest: United States (2011), 1-21.
^ Ryo Hinata-Yamaguchi, Completing the U.S.-Japan-Korea Alliance Triangle: Prospects and Issues in Japan-Korea Security Cooperation, The Korean Journal of Defense Analysis 28, September 2016, עמ' 383－402
^ Yoneyuki Sugita, An Active Japanese Foreign Policy Impeded by a Frustrated Public in the Post-Cold War Era, International Journal of Korean Unification Studies 14, 2005, עמ' 171-194
^ Toshiyuki Nishikawa, Japan's Foreign Policy Dilemma vis-a-vis North Korea : the Nuclear Issue, the Abduction Issue, and Diplomatic Normalization, 比較法文化 : 駿河台大学比較法研究所紀要 16, 2007, עמ' 83-96

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Patricia G. Steinhoff, Kidnapped Japanese in North Korea: The New Left Connection, The Journal of Japanese Studies, Vol. 30, No. 1 (Winter, 2004), עמ' 123-142

[2] Takazawa Kōji, How Japanese Student Radicals Became Juche Believers in North Korea, The Asia-Pacific Journal Volume 16

[:1-3] ¹ ² Taro E.F. Nettleton, Throw Out the Books, Get Out in the Streets: Subjectivity and Space in Japanese Underground Art of the 1960s, ProQuest: United States (2011), 1-21.

[4] Ryo Hinata-Yamaguchi, Completing the U.S.-Japan-Korea Alliance Triangle: Prospects and Issues in Japan-Korea Security Cooperation, The Korean Journal of Defense Analysis 28, September 2016, עמ' 383－402

[5] Yoneyuki Sugita, An Active Japanese Foreign Policy Impeded by a Frustrated Public in the Post-Cold War Era, International Journal of Korean Unification Studies 14, 2005, עמ' 171-194

[6] Toshiyuki Nishikawa, Japan's Foreign Policy Dilemma vis-a-vis North Korea : the Nuclear Issue, the Abduction Issue, and Diplomatic Normalization, 比較法文化 : 駿河台大学比較法研究所紀要 16, 2007, עמ' 83-96

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]