חיבוט ערבה

מנהג ביום האחרון של חג הסוכות

חיבוט ערבה הוא מנהג המתקיים בהושענא רבא, היום האחרון של חג הסוכות, כזכר למצוות ערבה במקדש. נהוג לאגוד את ענפי הערבה ובסיום התפילה של הושענא רבא לחבוט את הערבות ברצפה. מאחר שנטילת ערבה היא מנהג שהנהיגו הנביאים,[1] ולא תקנה דרבנן, לא נתקנה לה ברכת המצווה.

חיבוט ערבה
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת סוכה, דף מ"ד
משנה תורה ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה כ"ב
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרס"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מכירת ערבות למנהג חביטת ערבה בהושענה רבה, ברוקלין

מקור המנהג

עריכה
  ערך מורחב – מצוות ערבה במקדש

על פי המשנה במסכת סוכה, נטילת לולב בחג הסוכות הייתה נהוגה הן בבית מקדש והן מחוצה לו, אולם נטילת ערבה הייתה נהוגה במקדש בלבד. במשנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה' היא נקראת מצוות ערבה.

בבית המקדש היו זוקפים עץ ערבה גדול בכל אחת מארבע קרנות המזבח החיצון ותוקעים ומריעים, כפי שכותב הרמב"ם:

כיצד הייתה מצותה?
בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח.
ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין...
וערבה זו, הואיל ואינה בפירוש בתורה, אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש, אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה.
כיצד עושה?
לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש;
בלא ברכה – שדבר זה מנהג נביאים הוא.

הלכות סוכה ולולב, פ"ז, הלכות כ'-כ"א

טעם המנהג

עריכה
 
מנהג חיבוט ערבות, חריטה על עץ, מתוך הספר מנהגים של אורי ווייבש, תכ"ה

על פי הלבוש, טעם מנהג חבטת הערבה הוא שעשוע ושמחה, כדרך שעשו בשמחת בית השואבה כדי לקיים ”ושמחתם לפני ה'” ולהודות על טובת הגשמים[2]. בזמן חז"ל נהג מנהג שעשוע נוסף של חטיפת לולבים ואתרוגים[3]. המהרי"ל מתאר שנהגו לכבות את נרות בית הכנסת עם הערבות בשעת החבטה לשם שמחה[4].

הגאונים כתבו שהערבה דומה לשפתיים שבהם מתפללים על המים, והחבטה בקרקע רומזת לפסוק ”יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה”[5] או לרמוז שייסתם פי המקטרג ויינתן בעפר[6].

קיום המנהג

עריכה

הערבות

עריכה

מבחינת ההלכה, די בענף אחד עם עלה אחד לטובת חיבוט הערבה, אולם בשל הרצון להדר במצווה היו שכתבו שיש לקחת לפחות שלושה ענפים. בהשפעת דברי האר"י, המנהג הנפוץ כיום הוא לחבוט חמישה ענפים חמש פעמים[7]. את הערבות אוגדים בקשר[8].

לדעת רש"י אין שיעור לאורך הערבה[9]. לדעת הר"ן שיעורה שלושה טפחים, כאורך הערבה שבלולב, וכן נפסק להלכה[10]. נהגו לקחת ענפים ארוכים ויפים משום חיבוב מצוה[11].

נהוג ששמש בית הכנסת מביא ערבות למכירה, כשם שבבית המקדש סיפקו שלוחי בית דין ערבות לציבור[12].

החיבוט

עריכה

מנהג הנטילה מתקיים בהגבהה, ובנוסף בחבטת הערבה[13]. לפירוש רש"י חבטה היא נענוע, ולפירוש הגאונים והרמב"ם חבטה בקרקע[14]. שני הפירושים הובאו להלכה[15].

לדעת העיטור מנהג החבטה בקרקע נהג בגבולין אך לא במקדש[16].

בקשות ותפילות

עריכה

מבצעים את חיבוט הערבה בסיום התפילה של הושענא רבא. מאחר שנטילת ערבה היא מנהג נביאים, לא נתקנה לה ברכה, מפני שלא ניתן לומר עליה "וציוונו"[17]. במהלך החיבוט יש הנוהגים לומר את המשפט הארמי "חביט חביט ולא בריך", שמוזכר בגמרא, המשמש כתזכורת לכך שיש לחבוט ללא ברכה.

עם זאת, ישנם נוסחים של בקשות ותפילות הנאמרות לפני ואחרי חיבוט הערבה. חלק מהספרדים ועדות המזרח נוהגים אחר כך לפתוח את דלתות ההיכל, לומר נשמת כל חי עד "מעולם ועד עולם אתה אל" (ללא הברכה שבסוף), ומסיימים על ידי אמירה בה מכוונים לזכות ולהיות במעמד זה גם שנה הבאה.

את הענפים שנותרים לאחר החיבוט נהגו לשמור כסגולה ולהשתמש בהם לתשמיש מצווה, כגון חומר בעירה לאפיית המצות בפסח, בדומה לנעשה עם שאר המינים (אתרוג למרקחת או סגולה ללידה קלה; לולב לביעור חמץ או סגולה נגד גנבים והדס להריח בהבדלה במוצאי שבת).

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא חיבוט ערבה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ על פי רש"י אלו חגי, זכריה ומלאכי, ראו רש"י, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד א', ד"ה יסוד נביאים הוא
  2. ^ לבוש סימן תרסד סעיף ג. אסמכתא לכך נמצאת בדברי הפייטן רבי אלעזר הקליר: אנא אזון חין תאבי ישעך בערבי נחל לשעשעך. ובפיוט לרבי מנחם בן מכיר: כהושעת ברכות וארוכות וגבוהות מעלסים (עולזים)
  3. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ז' ובארו רש"י, מסכת סוכה, דף מ"ה, עמוד א', ד"ה ואוכלין ובתוספות שם שכן נהגו משום שמחה
  4. ^ הובא בדרכי משה סימן תרסד
  5. ^ מגילת איכה, פרק ג', פסוק כ"ט
  6. ^ תשובת רב צמח גאון שערי תשובה סימן ש"מ
  7. ^ משנה ברורה, סימן תרס"ד, סעיף קטן ט"ז
  8. ^ משנה ברורה, סימן תרס"ד, סעיף קטן י"ז
  9. ^ רש"י, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב', ד"ה עלה אחד
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף ד'
  11. ^ רש"י, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב', ד"ה עלה אחד רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף ד'
  12. ^ ר"ן סוכה דף כא עמוד ב והובא ברמ"א אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף ב'
  13. ^ מנהג רבי אלעזר בר צדוק בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב'
  14. ^ תשובת הגאונים שערי תשובה סימן ש"מ, תבנית:רמבם בדומה למנהג המוזכר בדברי רבי יוחנן בן ברוקה במשנה לחבוט ענפי דקל. ראו גם רש"י, מסכת סוכה, דף ט', עמוד ב', ד"ה מאי למימרא
  15. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף ד' ורמ"א שם
  16. ^ ספר העיטור הלכות לולב דף צג טור ד
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב' ובתוספות ד"ה כאן במקדש

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.