חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים

ספר מאת דיוגנס לארטיוס

חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמיםיוונית: Βίοι καὶ γνῶμαι τῶν ἐν φιλοσοφίᾳ εὐδοκιμησάντων; בלטינית: Vitae Philosophorum) היא ביוגרפיה של הפילוסופים היוונים, שנכתבה ביוונית ומיוחסת לדיוגנס לארטיוס. כתבי היד הקיימים העתיקים ביותר מתוארכים לסוף המאה ה-11 ועד תחילת המאה ה-12.

שער מהדורה ביוונית ולטינית, 1594

סקירה כלליתעריכה

החיבור "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים" מתיימר לספק דיווח על חייהם ואמרותיהם של הפילוסופים היוונים. ליצירה אין כותרת מדויקת בכתבי היד והיא מופיעה בצורות ארוכות שונות.

למרות שזה במקרה הטוב אוסף לא ביקורתי ולא פילוסופי, ערכו בכך שהוא נותן לנו תובנה על חייהם הפרטיים של חכמי יוון, מה שהביא את מישל דה מונטן לכתוב שהוא מצטער שבמקום לארטיוס אחד היו תריסר כמותו.[1] מצד שני, חוקרים מודרניים יעצו לטפל בזהירות בעדותו של דיוגנס, במיוחד כאשר הוא לא מציין את מקורותיו. חשיבותו של דיוגנס גדולה הרבה יותר מסגולותיו, משום שאובדן של מקורות ראשוניים רבים, כגון שושלות הפילוסופים, ושל האוספים המשניים המוקדמים יותר, הותיר אותו כמקור הרציף העיקרי להיסטוריה של הפילוסופיה היוונית.

מבנה החיבורעריכה

לארטיוס עוסק בנושא שלו בשתי חטיבות שאותן הוא מתאר כאסכולות האיונית (אנ') והאיטלקית (אנ'). הביוגרפיות של הראשונה מתחילות עם אנכסימנדרוס ומסתיימות עם קליטומאכוס, תאופרסטוס וכריסיפוס מסולי; החטיבה השנייה מתחילה בפיתגורס ומסתיימת באפיקורוס. האסכולה הסוקרטית על ענפיה השונים, מסווגת עם היונית, בעוד שהאלאטים והפירוניסטים נידונים תחת האיטלקית. הוא מכליל גם קטע פואטי משלו על הפילוסופים שהוא דן בהם.

ספרים 1–7: פילוסופיה איוניתעריכה

ספרים 8–10: פילוסופיה איטלקיתעריכה

החיבור כולל הערות אגב על פילוסופים רבים אחרים, ויש תיאורים מועילים הנוגעים להגסיאס מקירנה (אנ'), אניקריס (אנ') ותאודורוס (האסכולה הקירנאית); פרסאיוס (אנ') (סטואית); ומטרודורוס והרמרכוס (אנ') (אפיקוראיים). ספר 7 אינו שלם ונקטע במהלך חייו של כריסיפוס מסולי. מתוכן עניינים באחד מכתבי היד (כתב היד P), ידוע כי הספר הזה המשיך עם זנון מטארסוס (אנ'), דיוגנס מבבל (אנ'), אפולודורוס מסלאוקיה (אנ'), בואתוס מצידון (אנ'), מנסרכוס איש אתונה (אנ'), מנסגורס (אנ'), נסטור מטארסוס (אנ'), בסילידס (אנ'), דארדנוס איש אתונה (אנ'), אנטיפטרוס מטארסוס (אנ'), הרקלידס מטארסוס (אנ'), סוסיגנס (אנ'), פנאיטיוס (אנ'), הקאטון מרודוס (אנ'), פוסידוניוס, אתנודורוס קורדיליון (אנ'), אתנודורוס קנניטס (אנ'), אנטיפטרוס מצור (אנ'), אריוס דידימוס (אנ') ולוקיוס אנאיוס קורנוטוס (אנ'). ספר 10 כולו מוקדש לאפיקורוס, ומכיל שלושה מכתבים ארוכים שנכתבו על ידי אפיקורוס, המסבירים את התורות האפיקוריאניות.

המקורות הראשיים שלו היו פאוורינוס (אנ') ודיוקלס ממגנסיה (אנ'), אך חיבורו גם מתבסס (במישרין או בעקיפין) על ספרים מאת אנטיסתנס מרודוס (אנ'), אלכסנדר פוליהיסטור, ודמטריוס ממגנסיה (אנ'), כמו גם חיבורים של היפובוטוס (אנ'), אריסטיפוס, פנאיטיוס (אנ'), אפולודורוס מאתונה, סוסיקראטס (אנ'), סאטירוס הפריפטטי (אנ'), סוטיון (אנ'), ניאנתס מקיזיקוס (אנ'), הרמיפוס מסמירנה, אנטיגונוס מקריסטוס (אנ'), הרקלידס למבוס (אנ'), הירונימוס מרודוס (אנ') ופמפילה מאפידאורוס (אנ').

כתבי היד העתיקים ביותר הקיימיםעריכה

 
מנזר דיוניסיו (אנ'), קודקס 90, כתב יד מהמאה ה-13 המכיל מבחר כתבים מאת הרודוטוס, פלוטרכוס ודיוגנס לארטיוס (בתמונה).

ישנם כתבי יד רבים של החיבור, אם כי אף אחד מהם אינו עתיק במיוחד, ומקור כולם באב קדמון משותף, מכיוון שכולם חסרים את סופו של הספר השביעי. שלושת כתבי היד השימושיים ביותר ידועים בשמות P, B ו-F. כתב יד B (קודקס בורבוניקוס) הוא מהמאה ה-12 ונמצא בספרייה הלאומית של נאפולי. כתב יד P (פריז) מתוארך למאה ה-11/12 ונמצא בספרייה הלאומית של צרפת. כתב היד F (פירנצה) מתוארך למאה ה-13 ונמצא בספרייה הלורנציאנית. כותרות הביוגרפיות האישיות שבשימוש במהדורות מודרניות נעדרות מכתבי היד המוקדמים הללו, אולם ניתן למצוא אותן בתוך החללים הריקים והשוליים של כתב היד P, לשם הוכנסו על ידי יד מאוחרת יותר.

נראה שהיו כמה תרגומים לטיניים מוקדמים, אבל הם לא שרדו. יצירה מהמאה ה-10 בשם Tractatus de dictis philosophorum מראה קצת ידע על דיוגנס. ידוע כי הנרי אריסטיפוס (אנ') תרגם במאה ה-12 לפחות חלק מהחיבור ללטינית, ובמאה ה-14 עשה מחבר אלמוני שימוש בתרגום לטיני עבור חיבורו De vita et moribus philosophorum (מיוחס בטעות לוולטר בורלי (אנ')).

מהדורות מודפסותעריכה

 
מהדורה איטלקית, 1611

המהדורות המודפסות הראשונות היו תרגומים לטיניים. הראשונה, Laertii Diogenis Vitae et sententiae eorum qui in philosophia probati fuerunt ‏(Romae: Giorgo Lauer, 1472), הדפיסה את התרגום של אמברוגיו טראוורסארי (אנ') (שעותק כתב היד שהציג לקוזימו דה מדיצ'י מתוארך ליום 8 בפברואר 1433) ונערך על ידי אליו פרנצ'סקו מרקזה (Elio Francesco Marchese). הטקסט היווני של חיי אריסטו ותאופרסטוס הופיע בכרך השלישי של כתבי אריסטו בדפוס אלדין (אנ') בשנת 1497. המהדורה הראשונה של כל הטקסט היווני הייתה זו שפורסמה על ידי הירונימוס פרובן (אנ') בשנת 1533. המהדורה היוונית/לטינית משנת 1692 מאת מרקוס מייבומיוס (אנ'), חילקה כל אחד מעשרת הספרים לפסקאות באורך שווה, ומספרה אותם בהדרגה, ובכך סיפקה את השיטה שעדיין בשימוש כיום.

המהדורה הביקורתית הראשונה של כל הטקסט, מאת H.S. Long ב-Oxford Classical Texts, הופקה רק בשנת 1964; את מקומה של מהדורה זו, תפסה המהדורה המשופרת של טויבנר (אנ') מאת מירוסלב מרקוביץ', שפורסמה בין השנים 1999–2002. מהדורה חדשה, מאת טיציאנו דורנדי (Tiziano Dorandi), פורסמה על ידי הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2013.[2]

תרגומים לאנגליתעריכה

התרגום השלם הראשון לאנגלית נעשה בסוף המאה ה-17 על ידי עשרה אנשים שונים.[3] תרגום טוב יותר נעשה על ידי צ'ארלס דיוק יונג (אנ') (1853),[4] אך למרות שתרגום זה היה מילולי יותר, הוא עדיין הכיל אי דיוקים רבים. התרגום הבא היה של רוברט דרו היקס (אנ') (1925) עבור ה-Loeb Classical Library, אם כי הוא מצונזר מעט. תרגום חדש מאת פמלה מנש (Pamela Mensch) פורסם בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד בשנת 2018.[5]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה