חיים בעוולה

תובענה בגין חיים בעוולה היא תובענה של רשלנות רפואית של אדם שנולד עם מומים מולדים כנגד אלה שאפשרו את צאתו לאוויר העולם עם מומים אלה. התובענה מופנית, למשל, כנגד רופא שבדק ברשלנות את האם ולא איתר מומים אלה.

התובענה של חיים בעוולה מוגשת לרוב בצמוד לתובענה של הולדה בעוולה בה ההורים של היילוד תובעים על הנזקים שנגרמו להם בהולדתו של יילוד בעל מום. עילת התביעה של חיים בעוולה מוכרת בפחות מערכות משפט מאשר עילת ההולדה בעוולה וסכומי הפיצוי הם לרוב גבוהים בהרבה.

בישראל

פסק הדין הראשון שעסק בעוולת חיים בעוולה בישראל הוא "זייצוב נגד כץ". הוא נחשב לפסק דין מכונן בתחום, שכן היה הראשון בו נקבעו פיצויים ליילוד על שנולד. בפסק הדין הוכרו שתי עילות תביעה נפרדות בעקבות לידה שקדמה לה התנהגות רשלנית: עילתם של ההורים, ועילתו של הילד עצמו. עילת התביעה של הילד מכונה "חיים בעוולה", ונבדלת מעילת התביעה של ההורים, שסווגה כ"הולדה בעוולה". בפסק הדין זייצוב נקבע כי אין מניעה להכיר בעילת תביעת ההורים - עילת ה"הולדה בעוולה" - במסגרת עוולת הרשלנות ובהתאם לעקרונות נזיקיים רגילים. המחלוקת בפסק הדין ניטשה סביב עילת התביעה של הילד, כאשר בדעת רוב הוכרה גם עילת "חיים בעוולה". השופטים אהרן ברק ושלמה לוין סברו שהולדה בעוולה מתקיימת בכל לידה של ילד בעל מום כתוצאה מרשלנות, וכי הפיצוי נועד לפצות על החיים עם המום, אף על פי שההתרשלות לא גרמה למום אלא ללידה עם המום. השופטים מרים בן-פורת ודב לוין סברו, לעומת זאת, שהולדה בעוולה קיימת רק על אותם מקרים בהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. הסבירה השופטת בן פורת:

"לקטין הפגום במקצת לא תהא לדעתי עילה כלשהי בנזיקין. הוא זכה כתוצאה מרשלנות היועץ, בחיים כמעט מלאים... הכרה בקיומו של נזק לקטין במצב המתואר מנוגדת לתקנת הצבור ולעקרון קדושת החיים גם יחד. אם הקטין נולד עם מום גופני קל יחסית, אין לגרוס שנגרם לו נזק בר פיצוי מחמת הרשלנות שהרי בעטיה הוא זכה בחיים."

— מרים בן-פורת, זייצוב נגד כץ

. השופט אליעזר גולדברג סבר שכלל אין מקום לתביעה על הולדה בעוולה.

השופט יעקב מלץ סיכם: "מכאן ששופט מחוזי שבאה בפניו תביעה כזאת עומד בפני מספר אפשרויות: יכול הוא להחליט לאמץ את עמדת ברק - ש. לוין ולקבוע כי יש בפניו עילת תביעה, בכל מקרה. יכול הוא לאמץ את עמדת בן פורת - ד. לוין ואז יהא עליו להחליט אם המקרה הספציפי שבפניו, מעמיד לקטין התובע עילת תביעה. בכל אחד מהמקרים לא יחטא נגד הוראת ס' 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה הקובע כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון." מה שאין הוא יכול לעשות זה לקבוע כי בשום מקרה אין לקטין עילת תביעה כזאת. בנושא זה, ובנושא זה בלבד, נקבעה בפרשת זייצוב הלכה על ידי 4 שופטים, כי תיתכן תביעה כזו."

השופטת דבורה ברלינר כתבה על תינוק שנולד עם מום של ספינה ביפידה שגרם ל-100% נכות שהוא כלול באותם מקרים קשים שבהם ניתן לומר כי "עדיף לו שלא נברא מאשר שנברא" ועל כן אין צורך להכריע בין העמדות השונות בשאלת היקף עוולת הולדה בעוולה. עם זאת, באותו מקרה קבע בית המשפט העליון שלא הייתה התרשלות ועל כן התביעה נדחתה.

השופטת מרים נאור כתבה: "לא אוכל להימנע מלומר כי קשה, לדעתי, לומר על ילד חסר כף יד (הסובל גם מבעיות נוספות) כי "לידתו בעוולה" וכי "טוב מותו מחייו"."

במרץ 2012 המליצה דעת הרוב של ועדת מומחים, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אליהו מצא, לבטל את ההכרה בעילת "חיים בעוולה". ולהקים מנגנון פיצוי שיפעל במקרי נכות של למעלה מ-20% עיקרי המלצות הוועדה קיבלו תוקף בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין ליאור המר, שניתן על ידי השופט אליעזר ריבלין ביום פרישתו מבית המשפט.

בפסק דין ליאור המר ביטל בית המשפט העליון את עילת ה"חיים בעוולה" ובמקביל הרחיב את עילת התביעה של ההורים מכוח "הולדה בעוולה". באמצעות עילת תביעה זו האחרונה, יכולים הורים לתבוע פיצוי שיכסה את הוצאות גידולו ומלוא צרכיו של הילוד גם לאחר בגירותו ולמשך כל תוחלת חייו המוערכת.

קישורים חיצוניים

• רונן פרי, מאמר על חיים בעוולה (אורכב 23.05.2009 בארכיון Wayback Machine) באנגלית.
• רונן פרי, להיות או לא להיות - האם זו השאלה? תביעות נזיקין בגין חיים בעוולה כטעות קונספטואלית, משפטים, כרך לג, עמ' 507- 584 (2003)
• רונן פרי, להיות או לא להיות: זו כבר לא השאלה, עורך הדין 17, בעמ' 80 (2012)
• שמואל ילינק, הולדה בעוולה - זכויות תביעה ופיצויים, מכללת שערי משפט, פרשת תזריע-מצורע, תשס"א, גיליון מס' 23
• העליון: ילד בעל מום לא יוכל לתבוע פיצויים - הוריו כן, נענע10, 28.5.2012