פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

חיים גליקשטיין (191515 במאי 1986)[1] היה עיתונאי ומבקר תיאטרון ישראלי, מזכיר עיתון "דבר", ומתרגם פורה, שתרגם לעברית עשרות ספרים ומחזות רבים.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

חיים גליקשטיין נולד ב-1915,[1] השלישי מארבעת ילדיהם של זוג ילידי פולין, אסתר (לבית ויסוסקי) ועקיבא גליקשטיין,[2] קבלן-מהנדס. אביו היה גיסם של הלל יפה וחיים מרגליות קלווריסקי.

בשנות ה-40 השתייך ל"הגנה", והיה דייר-משנה של מנחם שטרן.[3]

בספטמבר 1947, ערב מלחמת העצמאות, ערך והוציא ביחד עם שלמה טנאי ומשה שמיר את הקובץ "דף חדש" ("לספרות, אמנות וביקורת"), שהיה אחד מכתבי העת הראשונים של בני דורו.

גליקשטיין, שהיה עיתונאי מקצוען,[4] שימש כמזכיר עיתון "דבר". בשנים 1957-59 שימש כשליח "דבר" ללונדון.[5] היה חבר נשיאות אגודת העיתונאים בתל אביב.[5]

פרסם מאמרים רבים של ביקורת תיאטרון וכן מאמרים בנושאי ספרות מעל במות שונות, בהן כתבי העת "במה", "משא". משנות ה-50 היה בין מבקרי התיאטרון של "קול ישראל" ומעורכי התוכנית השבועית לספרות ותיאטרון "השבועון לספרות ולתרבות". לדברי העיתונאי ואיש התרבות אורי קיסרי, גליקשטיין היה "מבקר רציני ושקול".[6]

חיים גליקשטיין נפטר ב-1986, בגיל 71.[1]

תרגוםעריכה

גליקשטיין פעל כמתרגם עברי במשך יותר מ-40 שנה, מסוף שנות ה-20 לחייו ועד מותו; תרגומיו, כ-80 במספר, התפרסמו החל במחצית הראשונה של שנות ה-40 ועד סוף שנות ה-80. בנוסף לתרגומים שראו אור, תרגם מחזות רבים שהועלו על הבמה (בעיקר בתיאטרון הבימה ובתיאטרון הקאמרי), וכן עיבד ותרגם תסכיתים לרדיו.

בין תרגומיו: האוטוביוגרפיה של ג'ווהרלל נהרו (1942); א"מ פורסטר, "מסע להודו" (אנ')‏ (1944); נורמן מיילר, "הערומים והמתים" (אנ')‏ (1950); אנטול פרנס, "פייר הקטן" (1951); ג'יימס אולדרידג' (אנ'), "הדיפלומאט" (1951); ויליאם שיירר, "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" (1961); פיליפ רות, "היה שלום, קולומבוס" (אנ') (תש"ל), "מה מעיק על פורטנוי" (אנ') (תש"ל) ו"סופר הצללים" (אנ')‏ (1981); מריו פוזו, "דון קורליאונה איש המפיה" ("הסנדק"; (אנ'))‏ (1971) ו"שוטים מתים" (אנ')‏ (1979); מספרי ההיסטוריון זאב לקויר; סול בלו, "כוכב הלכת של מר סאמלר" (אנ')‏ (1971); ארתור רובינשטיין, "שנותי היפות" (תשל"ה); ג'ון לה קארה, "החפרפרת: (פחח, חייט, חייל, מרגל)" (1975); לן דייטון, "פרשת ריגול" (1975), "המרגל הקטן" (1980) ו"ס"ס-בריטניה: בריטניה בכיבוש הנאצים, 1941" (1982); אייזק אסימוב, "השמש העירומה" (1975), "מערות הפלדה" (1975), והקובץ "גדול ורחב הוא העולם" (1976); ספרי איש העסקים האמריקאי פול ארדמן (אנ'); ראסל הובן (אנ'), "העכבר וילדו" (תשל"ח); צ'ארלס ברליץ, "משולש ברמודה" (תשל"ח); אירווין שו, "אביון וגנב" (1979) ו"לחם על פני המים" (1983); בנג'מין ספוק, "גידול ילדים בתקופתנו" (1979); איאן מקיואן, "גן הבטון" (אנ')‏ (1980); ריצ'רד יוז (אנ'), "השועל בעליית הגג" (1980) ו"רועת העץ" (1987); אייריס מרדוק, "הנסיך השחור" (אנ')‏ (1981) ו"הים, הים" (אנ')‏ (1984); הנריק איבסן, "הדה גאבלר" (מחזה (תשמ"ב); אורסולה לה גווין, "מאלאפרנה" (אנ')‏ (1982); טיילור קולדוול (אנ'), "מצעדי גבר" (1983); אפטון סינקלר, "המלך פחם" (אנ')‏ (1983); נתנאל וסט, "גברת לב-בודד" (אנ')‏ (1983); ג'ון אירווינג, "מלון ניו-המפשייר" (1984); ‫ליאון יוריס, "החאג'" (אנ')‏ (1985); ‫דפנה דה מוריאה, "רבקה" (אנ')‏ (1986); מרדכי ריצ'לר, "יהושע אז ועכשיו" (1987).

גליקשטיין נחשב בזמנו למתרגם טוב למדי, אך לא חף מפגמים. יעקב רבי כתב על תרגומו ל"הדיפלומט" לג'יימס אולדרידג' כי הוא "שוטף וקל, אך לא נקי מפגמים וזרויות".[7]מרדכי אבישי, במאמר ביקורת על תרגומו לספרו של סול בלו "כוכב הלכת של מר סאמלר" (אנ'), כתב כי "תרגום הספר של סול בלו הוא מלאכה לשונית-סגנונית קשה. ולו בשל הפחים שהוא טומן למתרגם בפיתולי מחשבתו ומורכבות-הניסוח. המתרגם העברי חיים גליקשטיין יצא בכבוד מהתמודדות זו ונתן לנו תרגום גמיש וחי, שרמתו ודאית."[8]יותם ראובני כתב על תרגומו ל"בולבוסים מפורסמים" לג'ו קוטנווד (אנ') כי "חיים גליקשטיין תרגם את קוטנווד כפי שהוא היה בוודאי אוהב זאת: בתערובת מעודנת של סלנג, כמה מלים גסות והרבה שמרנות".[9]
לעומת זאת, יורם קניוק ביקר קשות את תרגומו לספרו של מריו פוזו "הסנדק" ((אנ'); בכותרת העברית: "דון קורליאונה איש המאפיה"), בכותבו: "חיים גליקשטיין הוא מתרגם מקצועי. שיר וספר בישול יוצאים אצלו דומים. [...] גליקשטיין מתרגם כמו מכונה".[10]

מחזות בתרגומו של גליקשטיין שהועלו בתיאטרון הקאמרי: "נדנדה בשניים" (אנ') לוויליאם גיבסון (1960),,[11] "אדם לכל עת" לרוברט בולט (1964), "מסיבת יום הולדת" להרולד פינטר (1965) ו"רב-סרן ברברה" (אנ') לג'ורג' ברנרד שו (1967);[12] בתיאטרון הבימה:[13] "מקצועה של הגברת ווארן" (אנ') לג'ורג' ברנרד שו (1961), "אמיל והבלשים" לאריך קסטנר (1962), "בילי בדאי" (אנ') לקית' ווטרהאוז (אנ') ו-ויליס הול (אנ')‏ (1963), "המלך נוטה למות" (אנ') לאז'ן יונסקו (1963) ו"רקוויאם לנזירה" (אנ') לוויליאם פוקנר ואלבר קאמי (1964); ובתיאטרון זווית: "ארץ רחוקה" (אנ') להנרי דנקר (אנ')‏ (1964).[14]

גם תרגומו של גליקשטיין לדרמה זכה ככלל להערכת המבקרים.[15].

משפחהעריכה

אחיו הצעיר של גליקשטיין, טוני קליף (במקור: יגאל גליקשטיין; 1917–2000), שהיגר לבריטניה בשנות ה-40, היה המנהיג-המייסד של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SWP) הטרוצקיסטית הבריטית, הוגה ומחבר ספרים חשובים על אודות הקומוניזם.

אחיינו (בן אחותו אלכסנדרה) דוד טרטקובר הוא מעצב גרפי, אמן, אוצר ואספן פריטי נוסטלגיה ישראליים, חתן פרס ישראל לעיצוב.

גיסו של גליקשטיין,[16] טוביה שלונסקי, הוא חוקר ספרות.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 חיים גליקשטיין באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "עקיבא גליקשטיין", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3104.
  3. ^ צור ארליך, שירת העיתון: על תולדות הטור העיתונאי השירי בישראל, "דיוקן", מקור ראשון, כ"ח באדר ב' תשס"ה, 8 באפריל 2005, באתר "מהמחסן של צור ארליך".
  4. ^ לדברי נפתלי לאו-לביא, גליקשטיין היה "עיתונאי בעל רמה מקצועית וידע רב בעולם העיתונות" (לאו-לביא, עם כלביא, תל אביב, ספרית מעריב, תשנ"ג 1993, עמ' 210).
  5. ^ 5.0 5.1 אנשים ומוסדות, דבר, 8 במאי 1957.
  6. ^ אורי קיסרי, הטיוטות שלי, מעריב, טור 2, 13 בנובמבר 1970.
  7. ^ יעקב רבי, על הרומן הפוליטי: (בשולי "הדיפלומאט" לג'יימס אולדרידג'), על המשמר, 31 באוגוסט 1951 (מובאות במאמר דוגמאות).
  8. ^ מרדכי אבישי, עולם בהידרדרותו בעיני סול בלו, מעריב, טור 3, 12 במרץ 1971.
  9. ^ יותם ראובני, אנשים פשוטים, עצובים, רבים, מעריב, טור 3, 19 באוקטובר 1981.
  10. ^ יורם קניוק, מבט שני | הסנדק והסינדיקט, דבר, טור 1, 19 במרץ 1971 (מובאות שם דוגמאות).
  11. ^ כוכבים | נדנדה – נדנדה..., מעריב, 22 ביולי 1960; א. בן-מאיר, על במות ותערוכות | "נדנדה בשניים" ב"קמרי", חרות, 21 בספטמבר 1960.
  12. ^ טלילה בן-זכאי, מסך ומסכה, מעריב, טור 5, 30 ביולי 1967.
  13. ^ חיים גליקשטיין באתר הבימה.
  14. ^ תיאטרון, מעריב, טור 1, 30 באפריל 1964.
  15. ^ על "המלך נוטה למות" לאונסקו: "תרגומו של חיים גליקשטיין נשמע יפה" (נחמן בן-עמי, ערב בכורה | הגוסס התוסס, מעריב, 21 באוקטובר 1963); "בתרגומו הטוב של ח. גליקשטיין" (עזרא זוסמן, הלשון והמוות, דבר, טור 3, 1 בנובמבר 1963). על "אדם לכל עת" לרוברט בולט: "תרגומו העברי של חיים גליקשטיין היה שוטף, בעל הדרת-לשון וערב לאוזן" (נחמן בן-עמי, תיאטרון | מצפון מול "ביצועיזם", מעריב, טור 3, 13 ביולי 1964); "חיים גליקשטיין עשה מלאכת תרגום נאה והעברית הנשמעת בפי השחקנים משופרת ועם זאת רהוטה ושוטפת" (א. בן-מאיר, "אדם לכל עת" ב"קאמרי", חרות, 17 ביולי 1964). על "מסיבת יום הולדת" להרולד פינטר: "תרגומו של חיים גליקשטיין היה חלק, אם כי לא חשנו בו את הייחוד הלשוני שהינו אופייני לכתיבתו של פינטר" (נחמן בן-עמי, תיאטרון | האנטי-הגיון אינו צריך פירוש, מעריב, 19 באוקטובר 1965)
  16. ^ מאמר בתוך: חגי אשד, זה לא רק החום המלוח: אסופת מאמרים ויומן אחרון; בעריכת ניבה לניר, תל אביב: דביר, תשנ"ב 1991, עמ' 36.