נולד באיזמיר לרב רפאל יוסף חזן ולריינא לבית פאלאג'י, בראש חודש חשוון ה'תקנ"א. בצעירותו למד את מלאכת השחיטה ונבחר לראש השוחטים באיזמיר. בשנת ה'ת"ר (1840) מונה לשמש כראש הרבנים בעיר, וכיהן בתפקידו חמש עשרה שנה. בשנת ה'תרט"ו (1855) עלה לארץ ישראל והשתקע בירושלים, שם מונה לשמש כראש בית דין בירושלים לצד חברי בית הדין הרב משה בנבנשתי, הרב יצחק קורדובירו, הרב יצחק קלמרו והרב אברהם עמר. כן מונה לשמש כסגנו של החכם באשי הרב חיים נסים אבולעפיה, ומכיוון שהרב אבולעפיה היה חולה, היה הרב חזן המנהיג בפועל של ענייני הציבור[דרוש מקור].
בשנת ה'תרי"ט (1859) יצא לשליחות יחד עם חמישה רבנים מירושלים. הוא נסע עמם עד לווינה, שם חלה וחזר לירושלים. בשבט ה'תרכ"א (1861) נפטר הרב אבולעפיה והרב חזן נבחר למלא את מקומו ברבנות כראשון לציון וחכם באשי, כששתי המשרות אוחדו בבחירתו של הרב חזן. הוא פעל רבות למען היישוב החקלאי בארץ ישראל ולשם כך עמד בקשרים עם רבי צבי הירש קלישר, והוא יעץ לנטוע עצי ערבה בכפר השילוח. כן לקח חלק חשוב במפעל כיכר בתי מחסה.
בשנת 1863 התקיימה אספה גדולה בירושלים ביוזמתם של הרב חזן, הרב חיים צבי שניאורסון ונכבדים מעדות נוספות, שמטרתה לבחון כמה אנשים מוכנים לעבור לעבודה חקלאית וכיצד לממש זאת. באספה הוחלט בין היתר שיש צורך להשיג רישיון מהשלטון לרכישת קרקעות לשם עיבודן, ושיש להקים תשתית תמיכה בת שלוש שנים לשם התחלת הפרויקט. בעקבות האספה הודיעו כמאה משפחות על רצונן לעבור לעבודת אדמה ובראשות הוועד עמדו הראשון לציון, הרב חיים צבי שניאורסון והרב משה בנבנשתי. היוזמה לא יצאה לפועל בשל דעיכתה של ה"חברה ליישוב ארץ ישראל" בפרנקפורט, עליה התבססה היוזמה, וכן בשל הרעה ביחס השלטון הטורקי, דבר שבא לידי ביטוי גם בהוראתו בשנת 1864 לסגור את שני העיתונים העבריים שהיו באותה עת בארץ.[1]
הוא התגורר בשכונת "משכנות שאננים" שמחוץ לחומות, ובשנת תרכ"ו 1865 בעת שהשתוללה מגפה הכולירה ("חולירע") ברחובות ירושלים, חזר לגור בתוך החומות על מנת להשתתף בצערם של התושבים.[2]
